עם המנצח עומר מאיר ולבר
והצ'לן מישה מאיסקי
פואמה סימפונית מס' 7, "התרת נדרים" – של המלחין הישראלי מיכאל וולפה, פתחה את הערב המופלא, ושבתה את ליבו של קהל המאזינים בהיכל. רגילים אנו לא פעם ליצירות ישראליות "מודרניות" שמנגנות גם על העצבים ועל מידת הסובלנות שלנו, כאשר הקהל מחכה בנימוס לסיומן, ושש על היותן קצרות כל כך.
הפעם זה היה אחרת. התזמורת ניגנה בהרכב מלא שבמלא. זה היה ביצוע בכורה עולמי של היצירה. הצלילים היו סוחפים ומרהיבים. דברי ההסבר של המלחין לפני הביצוע היו מעניינים ורהוטים וקשרו אותו ואת משפחתו למסורת האירופאית המפוארת של מוסיקה ושל ספרות. הייתי אומר שהיה בביצוע הזה משהו מאוד ציוני. שהנה בלב האיזור השסוע במהומות דמים של העולם המוסלמי, שחלקים ניכרים ממנו מפגרים ומתפגרים – ישנו אי של מוסיקה ישראלית מקורית, בהלחנה כמו גם בביצוע – וולפה, ועימו המנצח הצעיר והמוכשר כשד, עומר מאיר ולבר, ועימ התזמורת הפילהרמונית, שהיא אולי אחת הטובות והמקצועיות ביותר בעולם כיום. היתה התרוממות-רוח אמיתית בקהל, שגם התבטאה במחיאות כפיים נלהבות שלא הירפו מהמנצח, ומהמלחין שעלה לבמה וקיבל את התשואות להן היה ראוי ביותר.
היו ב"התרת נדרים" – מצד אחד המשך למסורת המוסיקה האירופאית במיטבה, ובייחוד של מלחינים שפעלו במאה הקודמת כמו מאהלר ושוסטקוביץ, ומצד שני שורשים ישראליים כמו אצל שני המלחינים, מוריו של וולפה שישבו באולם ואשר להם הודה אישית – צבי אבני ונועם שריף.
לא ננסה להסביר את היצירה, למרות שזאת עשה וולפה בעל-פה בפתיחת הקונצרט, וגם בתוכנייה. נאמר רק שהיינו נרגשים ומלאי גאווה שיש לנו מלחינים, מנצחים ומבצעים כאלה, כולם ברמה עולמית וכולם שלנו – וזאת בלב המזרח המתפורר, המתרחק כל יום יותר ויותר מהתרבות המערבית. ואם זו לא ציונות במיטבה, והתגשמות חלומו של הרצל ב"אלטנוילנד" – אז אני מיסב כדורי [קוגלאגר]!] – ויסלחו לי כל החברים והחברות רואי השחורות, כל הקוּטרים, שסבורים כי אנחנו אחת המדינות המושחתות והמפגרות ביותר בעולם!
היצירה השנייה בת שלושה הפרקים, שנוגנה ברצף אחד, היתה הקונצ'רטו בלה מינור לצ'לו ולתזמורת אופ' 129 של רוברט שומאן, שחוברה באמצע המאה ה-19. הצ'לן מישה מאיסקי, "שלנו", ושל העולם כולו, בחולצת תכלת מבהיקה, זקן ושפם מלבינים שופעי שיער, ומנצל כל הפוגה קצרה לנגב פניו המזיעים במטפחת שחורה הצמודה לצ'לו מאחור – שבה את לב הקהל למן הצליל הראשון והעניק לו ביצוע מופלא ונקי שהיה מרגש למן הרגע הראשון. מחיאות הכפיים הנלהבות גם גבו ממנו הדרן, שבמהלכו יכולת לשמוע את השקט בהיכל. ואכן, קוראינו זוכרים כיצד חששנו שהרס ההיכול הקודם על שם פרדריק מאן יפגום באקוסטיקה המופלאה שלו, אך התברר שהמיבנה התגבר על כל מחדשיו, והאקוסיטקה נותרה מצויינת כשהיתה.
היצירה השלישית, שנוגנה אחרי ההפסקה, היתה הסימפוניה מס' 5 ב-רה מינור, אופ' 47, של דמיטרי שוסטקוביץ', וכמובן בניצוחו של עומר מאיר ולבר הצעיר הצנום והמזוקן. זה היה ביצוע! מחמם את הלב לראות שלא רק גאונים מן העבר כמו ליאונרד ברנשטיין ז"ל – ויבדל"א זובין מהטה או ג'יימס לווין ופזיל סאי – לא רק הם מפיקים מן התזמורת את מיטבה, אלא קם דור צעיר של מנצחים, בארץ ובעולם – שאינו נופל מקודמיו אף כי השמות עדיין לא מפוצצים את המודעות.
על הסימפוניה בת ארבעה הפרקים אין מה להכביר במילים. לשמוע אותה זוהי חווייה סוחפת, מרנינה, וממש מקפיצה לעיתים את היושבים בקצב שלה. כל המנגנים היו מעולים, ובייחוד הצוות המיומן של כלי ההקשה. זכורות במיוחד חמש או שש ההקשות הקצובות האחרונות בתוף הענק, המסיימות את הסימפוניה.
יצירות אלה הן משיאי היצירה האנושית, שכבר קנו להם חיי נצח. ואי-אפשר שלא להיות גאה שאצלנו מתרחשים ביצועים שלהן, מעולים – כאלה!