מטוס אל-על בטיסה הישירה למומביי היה מלא עד אפס מקום. צעירים ומבוגרים. הקברניט מכריז על מסלול הטיסה: מדרימים מנתב"ג לירושלים, ומשם דרך שטחי יהודה לממלכת ירדן, ומשם למומביי. בדקות עוברים מעל ירושלים. אין מנוס מהמחשבה שמסירת השטח לאבא של מאזן תגרום להפסקת טיסות במסלול הנ"ל. ללא ריבונות ישראלית על בקעת הירדן אין פירוז. ללא צבא ישראלי על הירדן אין שטח מפורז, וללא ישובים יהודיים בבקעה לא יהיה צבא על הירדן, וללא צבא על הירדן יהיו שם טילים, ומטוסים לא יוכלו לטוס.
טיסה ארוכה. בניגוד לחברות אחרות אין באל-על מסכים אישיים. לאחר ארוחת לילה מנסים קצת לנמנם.
מגיעים למומביי. הפתעה לא נעימה. מה שנחשב יתרון בגלל הטיסה הישירה מסתבר כחסרון גדול למי שחפץ להמשיך לדלהי. המזוודות לא עוברות ישר, אלא יש צורך לאסוף אותן, לעבור שיקוף ביציאה מהשדה הבינלאומי, ולעבור באוטובוס לטרמינל המקומי. לעבור בשנית את כל תהליך הרישום והבדיקה מהווה סיוט. (אותו תהליך גם בחזרה). לנוסע לדלהי עדיף לנסוע דרך יעד ביניים.
דלהי. מחוץ למלון הפתעה. נראה עדר חזירים משוטט. שמעתי על פרות בהודו, לא על חזירים. בהמשך נפגוש רבים מהם.

האוטובוס ההודי
לאחר מקרה האונס האכזרי של צעירה באוטובוס שאירע לאחרונה החליטו הרשויות שחובה להסיר את כל הוילונות מן האוטובוסים. אין אפשרות לפתוח חלון או להגיף וילון. לאוטובוס רק כניסה אחת ויציאה אחת מקדימה. נוסעים כמובן בצד שמאל, כמו באנגליה.

קוּטוּב מינאר –הלאה הכיבוש המוסלמי
קוּטוּב מינאר הוא המינרט הבנוי מלבנים הגבוה ביותר בעולם, גובהו 72.5 מטר, קוטר בסיסו במפלס התחתון הוא 14.32 מטרים, וקוטר הרצפה בקומה העליונה הוא 2.75 מטרים. את יסודות המגדל הניחו הראג'פוטים של הממלכה ההינדית האחרונה בדלהי, אולם את בנייתו התחיל קוטוב אוד-דין אייבק ב-1193 כסמל לניצחונו על ההודים, והוא הגדיר את המגדל כסמל לניצחון האסלאם על הכופרים. המגדל נבנה על שרידי מקדשים הינדיים שנהרסו לצורך הבנייה. הצריח לא שימש לקריאת מואזין כי גובהו לא מאפשר לשמוע את קריאתו של אדם המצוי בראשו, אבל הוא שימש כסמל פאלי כובש, שאמור להיות הגדול ביותר.
למבנה היתה משמעות פוליטית – גובהו ועוצמתו היו אמורים להראות את כוחם של האסלאם ושליחיו הסולטאנים, להראות את עליונותו של המגדל ושל האסלאם על המקדשים ההינדים ועל ההינדואיזם, סמל פוליטי למתן לגיטימציה והמחשת האחידות של המוסלמים סביב הדת והתפילות, אחידות שהיתה אמורה להעלים את העובדה שלמוסלמים אין מדינה משותפת ואף לא שפת דיבור משותפת.
לצורך הבנייה השתמשו המוסלמים בעמודים של מקדשים הינדואיים וג'איניים. מהגילופים על העמודים קל לראות את מקורם, למרות מאמציהם של המוסלמים לטשטש את תווי הפנים.
בחצר המסגד עומד עמוד ברזל מוקף שבכת ברזל, ועליו כתובת בסנסקריט מהמאה הרביעית לכבוד האל וישנו. לא ברור איך הגיע לכאן העמוד, אבל הברזל נקי כמעט מסיגים, ולא החליד במשך מאות רבות של שנים.
"זהו סמל לכיבוש המוסלמי," אני מעיר למדריך.
"רק לתחילת הכיבוש המוסלמי," הוא משיב לי...

ראג' גהאט
גופתו של גנדי, מקים האומה ההודית שנרצח בידי קנאי הינדי ב-1948, לא נקברה לפי המנהג ההינדי, אלא נשרפה. אפרו פוזר על פני נהרות בעולם: הנילוס, הוולגה, התמזה, ואגם פושקאר.
ראג' גהאט-הגהאט (שער ירידה למים) שעל גדת נהר היאמונה, הוא גן ובו במת שיש שחור לציון מקום השריפה של גופת גנדי. אש תמיד דולקת שם. במקום נערכים מדי שישי, היום בו נרצח גאנדי, טקסי זיכרון.
אנו מגיעים משם לביתו הפרטי של גנדי, שניתן לו ע"י איל ההון בירלה. החדר צנוע, מזרון על הרצפה, שם היה טווה בנול, ומנהל את המדינה. במיטה בחדר הסמוך היה מן הסתם מבלה עם הנערות הצעירות, ביניהן אחייניתו בת ה-17. (מידע זה כמובן לא נמסר ע"י המדריך).
מחוץ לחדר סימני כפות רגליים המראות את המסלול אותו עשה גנדי עד למקום שם נרצח. במקום נמצא גם מוזיאון המפאר את פועלו ותורתו של גנדי, ובייחוד את המושגים סטיארגהה ואהימסה, מושגים המבוססים על התרבות ההודית אותם פיתח גנדי בעזרת חברו היהודי הרמן קלנבך.
אני שואל את המדריך במוזיאון היכן נמצאים מכתביו של הרמן קלנבך? מוזר, (ואולי לא), אבל אף אחד במוזיאון לא שמע שם מעולם את שמו.

חיים קלמנוביץ-הרמן קלנבך חברו היהודי של גנדי
ד"ר חיים הרמן קלנבאך (קלמנוביץ) נולד ב-1871 בכפר בפרוסיה המזרחית לסוחרים יהודים ששינו את שמם מקלמנוביץ לקלנבאך. אחד מאחיו היה יוסף קלמנוביץ, חותנו של מיכאל הלפרן. קלנבאך למד הנדסה ואדריכלות וקיבל תואר דוקטור באדריכלות.
אחרי שירות צבאי קצר החליט, להגר לדרום אפריקה. שם עבד כאדריכל וארכיטקט וזכה להצלחה מקצועית וכלכלית. באחד הימים, כאשר סעד כמנהגו במסעדה צמחונית פגש את גנדי והשניים התיידדו תוך שהם מוצאים אידיאלים משותפים של חיי פשטות וסיוע לבריות. קלנבאך הצטרף לגנדי במאבק למען שוויון זכויות לקהילה ההודית בדרום אפריקה.
יחד עם חברים נוספים הקימו קלנבאך וגנדי, במימונו של קלנבאך שרכש את האדמה ומימן את הבנייה והמחייה בשנה הראשונה, את "חוות טולסטוי" ליד יוהנסבורג בו ניסו להגשים את האידיאל של חיי פשטות שוויוניים ברוח טולסטוי. בבית זה ניסחו קלנבאך וגנדי שלושה עקרונות: כל עבודה מכבדת את בעליה במידה שווה. טובת הפרט זהה לטובת הכלל. חיי עמל הם חיים ראויים. בחווה זו פיתח גנדי, במהלך שיחותיו המתמשכות עם קלנבאך, את תורת הסאטיאגרהא ששימשה אותו במאבקו לעצמאות הודו.
בסוף שנת 1914, כאשר חזר גנדי להודו, התלווה אליו גם קלנבאך. מסעם של השניים עבר דרך אנגליה, שבה רצה גנדי להיפגש עם מספר מדינאים, הודים ואנגלים. במהלך מסעם לאנגליה פרצה מלחמת העולם הראשונה ולכן, בהגיעם לאנגליה, נכלא קלנבאך שהיה אזרח גרמני במחנה מעצר לאזרחי אוייב. לאחר המלחמה גילה כי רכושו ורכוש משפחתו בגרמניה נגוז. קלנבאך חזר לדרום אפריקה והצליח לשקם עצמו כלכלית ורק אז נסע לבקר את גנדי בהודו. ביקור אחד מתוך כמה ביקורים שערך בהודו.
בביוגרפיה של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים רומנטית.‏
קלנבאך, שהפך להיות ציוני במהלך שנות ה-30, בעיקר עקב יחס הנאצים ליהודי גרמניה והתנגדותו לחוקי הגזע, נשלח ע"י משה שרת לשכנע את גנדי בזכות הציונות. קלנבאך ניסה לשכנע את גנדי לסטות מדרך האהימסה לצורך מאבק בנאציזם ובגזענות, אולם לא הצליח במשימתו ואף לא הצליח לשכנע את גנדי לצאת בהכרזה רשמית בעד התנועה הציונית.
קלנבאך נפטר ב-1945 בדרום אפריקה כתוצאה ממלריה שנדבק בה בעת ביקורו בהודו. הוא קבור בבית הקברות של דגניה.‏ הוריש את כספו לציונות.
לפני כמה שנים מכר אחיינו בחיפה את מכתביו של גנדי אל קלנבך שנשמרו במשפחה, והם מוצגים בתערוכה בניו דלהי. האוסף נדיר של מכתבים שהחליפו מנהיג תנועת העצמאות ההודית, גנדי וידידו הקרוב ד"ר הרמן קלנבך היהודי, מרמזים על כך שהשניים קיימו מערכת יחסים.
"כמה מהר השתלטת על גופי והפכת אותו לשבוי שלך..."
"אני מתגעגע לשפתיים שלך, אני אוהב אותך..."
"אתה חבר במלוא מובן המילה..."

סאטיאגרהא
סאטיאגרהא Satyagraha (בסנסקריט: "כוח האמת" או "לדבוק באמת") הוא עיקרון פילוסופי ופרקטיקה של התנגדות לא אלימה, שפותחה על ידי גנדי בהשפעת כתביו של לב טולסטוי ובבסיסה התנגדות לרוע ולדיכוי על ידי התנגדות בלתי אלימה המבוססת על האהימסה. גנדי פיתח את הסאטיאגרהא במהלך מאבקיו המוקדמים באימפריה הבריטית בדרום אפריקה ולאחר מכן גם במאבק על עצמאותה של הודו.
אהימסהahimsa הוא עיקרון דתי על פיו יש לנהוג באי-אלימות במחשבה ובמעשה כלפי כל היצורים החיים כחלק מאורח חיים כולל. מקורות האהימסה בכתבים מהמאה ה-6 לפנה"ס, אולם עיקרון האהימסה זכה להכרה ותפוצה נרחבת רק במאה ה-3 לפנה"ס כאשר הקיסר אשוקה (בסנסקריט – הנקי מצער וכאב) ששלט על הודו כולה כולל פקיסטן של ימינו, החליט, לאחר שהרג בקרב עשרות אלפים, להפוך לבודהיסט, ולנהוג בחייו לפי עקרון זה, וכתוצאה מהעלאת ערך קדושת חייהם של בעלי חיים הפך צמחוני.
מושג האמת של גנדי שונה ממושג האמת המערבי. אצלו הכוונה לערך. אנחנו מבדילים בין משפטי ערך למשפט עובדה. למשל: "גנדי נרצח ע"י לאומן הינדי בתאריך 30 בינואר 1948." אם הטיעון מתאים למציאות זו אמת אובייקטיבית המשותפת לכולם, והניתנת לבדיקה אמפירית.
למשל: "תורת אי האלימות היא תורה מוסרית," זה משפט ערך. ערך הוא תמיד סובייקטיבי ויחסי.
אם אנו מחפשים את "האמת" (כהתאמה בין טיעון למציאות), אין מנוס מלהבחין באלמנטים הגזעניים בתפיסתו של גנדי, ולא פחות בנאיביות הגדולה שלו, אם לא לומר אווילות.
לפי הביוגרפיה של גנדי מסתבר שהיתה לו תפיסה גזענית כלפי השחורים באפריקה, אבל עיקר הביקורת שיש לנו עליו היא בגין תפיסתו הגזענית כלפי היהודים. גנדי סירב להכיר ביהודים כעם, וסירב להכיר בזכותם לריבונות לאומית. עליהם להישאר בכל מקום שם הם נמצאים, טען: "יהיה זה פשע כלפי האנושות להוריד את הערבים הגאים ממעמדם, כדי להחזיר את ארץ-ישראל, כולה או בחלקה, ליהודים."
בתקופה השואה על פי תורת "אי האלימות" – יעץ ליהודים למסור את עצמו לרוצחים וללכת למחנות ההשמדה בלא התנגדות. גם ביחס לפרעות שעשו הערבים ליהודים בארץ ישראל, הציע "להרשות לערבים שיירו ביהודים, או שישליכו אותם לים-המלח מבלי לנקוף אצבע."
אחד מביטויי הגזענות השפלים ביותר שלו היה כשבדומה להיטלר קבע שהיהודים הם האשמים במה שקרה בגרמניה: "היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה."
למותר לציין שבגינו (כמובן גם עקב לחץ המוסלמים) הודו הצביעה נגד הקמת מדינה יהודית ע"פ תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם.

הנה מה שפרסמתי בגיליון 75 של עיתון בן עזר 26.9.2005

"אִי אַלִּימוּת"
 "הַמָהַטְמָה", "הַנְּשָׁמָה הַגְּדוֹלָה",
לוֹחֵם לְמַעַן עַצְמָאוּת הוֹדוּ
בְּדֶרֶךְ אִי הָאַלִּימוּת.
Satyagraha
לֹא, לֹא, הוּא אֵינוֹ אַנְטִישֵׁמִי,
אוֹ סְתָם גִּזְעָן, אֲבָל 
כָּל הָעַמִים זַכַּאִים לְעַצְמָאוּת!
לֹא הַיְּהוּדִים.
מַרְטִין בּוּבֶּר, צִיּוֹנִי, (בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן 
הִצְלִּיחַ לְהִימַלֵט מְגֶרְמָנְיָה), 
כּוֹתֵב לוֹ: "הַצִּיּוֹנוּת הִיא הַפִּתָּרוֹן הַיְחִידִי!
רְאֵה מַה קוֹרֶה לַיּהוּדִים בְּגֶרְמָנְיָה..."
גָנְדִי: "הַפִּתָּרוֹן לַיּהוּדִים פָּשׁוּט,
'אִי אַלִּימוּת'! קְחוּ דֻּגְמָא מִמֶּנִּי.
עַל יְהוּדִי גֶרְמַנְיָה לִהְיוֹת נְכוֹנִים 
לָמוּת בְּגַאֲוָה וְאָז 
הָאִיּוּם עָלֶיהֶם יוּסַר,
הִיטְלֶר לֹא יַעֲשֶׂה לָהֶם דָּבָר.
מִלְּבַד זֶה," הוּא מוֹסִיף:
"זֶהוּ כֶּתֶם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ צָלְבוּ אֶת יֵשׁוּ."
בּוּבֶּר עוֹנֶה לוֹ: "תּוֹרַת אִי הָאַלִּימוּת שֶׁלְּךָ 
מְקּוֹרָהּ לָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל יֵשׁוּ. 
אֲנִי לֹא הָיִיתִי אָמְנַם נִמְנֶה עִם צוֹלְבַיו, 
אֲבָל גַּם לֹא בֵּין מְצַדְדַיו. 
כִּי יֵשׁ לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הָרַע, 
בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא נִגַּשׁ לְכָלוֹת אֶת הַטּוֹב."*
מִעוּט קִבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוּבֶּר,
רֹב הַיְּהוּדִים הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ גָנְדִי.
הָלְכוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח.
 
* מרטין בובר, "מכתב אל גנדי", ירושלים, תרצ"ט (1939), עמ' 15.

אי אלימות טובה אולי נגד האנגלים, אבל אינה עובדת נגד הנאצים או יורשיהם האיסלמו-נאצים, ומסתבר שאינה טובה גם לגבי ההינדים.
גנדי נשאל מה לעשות נגד סכנת מלחמה אטומית בתשובה ענה "אני לא אתחפר באדמה, ולא אתחבא במקלט. אני אצא ואעמוד תחת כיפת הרקיע, ואתן לטייס להיווכח שפניי לשלום ואין בליבי מחשבה רעה עליו. יודע אני שהוא מלמעלה לא יוכל לראות את פניי אבל גילוי לב זה שלנו ותפילותינו הכנה שלא תאונה לו כל רעה תפקח את עיניו, ותעצור את ידו ותרתיענה מללחוץ על ההדק..."
... זמן קצר לאחר שאמר דברים אלו נרצח גנדי בשלוש יריות אקדח.

הודו וסין גנדי ומאו – בודהה וקונפוציוס
פולחן האישיות של גנדי בהודו אינו יכול שלא להביא להשוואה עם פולחן מאו צה טונג בסין. אין ספק דמותו של גנדי מוסרית הרבה יותר. בניגוד למאו שטבח מיליונים, גנדי הוביל מאבק מוסרי של אי אלימות שלמרות אי השלמות שבו שונה מהותית מזה של מאו. מצד שני מאו הביא לביטול העוני המחפיר בסין, עוני שקיים עדיין בהודו.
הבדל נוסף הוא באופי התרבותי השונה בין הסינים להודים. הדמות הבולטת לגבי הסינים היא הדמות של קונפוציוס שתורתו מדגישה את הסמכות, הציות, החובה לפעולה.
לגבי ההינדים הדמות של בודהה. שלמרות שלא התקבל בהודו בכל זאת מסמל את ההודים. בודהה מסמל את האישיות הפרטית. הרצון לגאולה פרטית בעזרת איון הרצון להשיג דברים.
לשתי הגישות הללו השפעה ברורה על מבנה שתי החברות, החברה הסינית, והחברה ההודית.

הבזאר המרכזי בדלהי
ברחוב הראשי של הבזאר ההומה בהודו ישנן לא מעט כתובות בעברית.
אנחנו נכנסים לבית חב"ד.
"שלום צדיקים," מקבלים אותנו בברכה.
"אנחנו לא צדיקים," אנו עונים.
מציעים לנו שתייה ושירותים. על הקיר תמונה של אישה צעירה וכתובת "לזכר הצדקנית מירה שארף."
מירה שארף הייתה אשת השלוח של חב"ד בדלהי, והיא נהרגה מפגיעת טיל במהלך מבצע עמוד ענן.
"אתם מבזים אותה," אני מעיר לשלוח היושב ליד מסך מחשב וגולש באינטרנט (לא ראיתי לאלו אתרים), "אם כבר היא היתה צדקת לא צדקנית. יש הבדל בין צדיק לצדקן. צדקן זה כינוי שלילי."
השלוח אמר שיבדוק זאת.

מקדש הבאהיים
מקדש הלוטוס‏‏ – אחד משבעת בתי התפילה הבהאיים ברחבי העולם, ונחשב ל"מקדש האם של תת-היבשת ההודית". עיצובו הייחודי הושפע מפרח הלוטוס, הפרח הלאומי של הודו.
המבנה הוקדש ב-24 בדצמבר 1986 בנוכחות 8,000 איש‏‏.
המבנה – כיתר בתי התפילה הבהאיים, למבנה תשע צלעות ותשעה פתחים. הוא מעוצב ממשטחים דמויי "עלי כותרת", שלושה בכל אחת מתשע צלעותיו, ו-27 בסך הכל. גובהו של המבנה מעט מעל 40 מטר. כל "עלי הכותרת" עולים ונובעים מקומת בסיס משותפת, והם מתנשאים לשלושה גבהים שונים, דבר המעניק להם את מראה הפרח. שתי שורות העלים הפנימיות פונות כלפי פנים ומכסות על הכיפה הפנימית, והשורה הקיצונית פונה כלפי חוץ, ותשעת עליה סוככים על תשע דלתותיו של בית התפילה. העלים הפנימיים אינם סוגרים לחלוטין על המבנה ומאפשרים חדירת אור לתוכו דרך הכיפה הפנימית. העלים עשויים מבטון מזוין לבן, והם מצופים באריחי שיש לבן. האולם המרכזי מוקף בתשע קשתות התומכות בשלד המבנה, ויכול להכיל עד 2,500 איש. ריצפתו המרכזית עשויה משיש לבן, בעוד שחלקה הסובב, המדרגות והמעברים עשויים מאבן חול אדומה. אל תשעת הפתחים מובילים תשעה שבילים, וביניהם תשע בריכות נוי המזכירות עלי גביע. הבריכות משמשות לצינון האוויר במבנה ובסביבתו, והוא משתקף בהן‏‏.
בית התפילה נחשב למבנה הזוכה למספר המבקרים הגדול בעולם‏‏. בכל שנה פוקדים אותו כ-2.5 מיליון איש, ובחגים הינדים עשוי מספרם להגיע לכ-100,000 איש ביום.
יש לחלוץ נעליים וללכת יחף דרך ארוכה. לפני הכניסה עומד צעיר ושואל אותנו: "מאין אתם?"
"מישראל," אנו עונים.
"האם אתם ערבים או עברים?" (Arabs or Hebreus?) הוא מביא לנו חוברות בשתי השפות ומתנצל שהוא לא מבין איזה כתב שייך לאיזו שפה. בחוברת בעברית מצוינים כל מקומות התפילה של הבאהיים בעולם בשם העיר והארץ, זולת חיפה. ומצויין שהבאב הגיע לפלסטין (כיום ישראל).
האמת, המקדש בחיפה, עם הגנים והנוף, מרשים הרבה יותר.

אגרה
סיפור טאג' מאהל הוא סיפור עצוב. מלך המתאבל על מות אשתו בונה לאהובתו שמתה בניין לזיכרון עולם. בנו מורד בו, ושם אותו בכלא ממול. עד סוף ימיו יראה המלך המודח והאבל את הבניין מנגד. כמה יפה. כמה עצוב.
הבניין היפה נבנה תוך ניצול המוני העניים, אבל כיום הוא מביא להם פרנסה בדמות המוני תיירים.

ק"ק פושקאר
פושקאר הינו כפר או נכון יותר עיירה נחמדה ולא גדולה, הקדושה להינדים במדינת ראג'סטאן, המהווה אחד ממקומות העלייה לרגל המרכזיים והעתיקים בהודו. פושקר נודעת כאחד ממקומות הפולחן היחידים, אם לא היחיד, לאל ברהמה. העיירה בנויה סביב אגם קטן וקדוש שניתן להקיף אותו בנקל. האגם הקדוש בפושקאר מכונה לעתים בתואר טירטה-ראג', (מילולית: 'מלך המקומות הקדושים'). על פי האמונה האגם נוצר במקום שבו שמט בראהמה פרח לוטוס מידו. מכאן, שמה של פושקר – שפירושה המילולי 'לוטוס כחול'. טבילה באגם, באחת הגהאטות (מקומות טבילה, המדרגות המובילות אל האגם), מרפאת הן מחלות גופניות והן ממחלות נפשיות ואף יכולה לגאול אדם מאינספור הגלגולים ממעגל חיים אחד לשני.
בפושקר נמצא המקדש הידוע ביותר לאל ברהמה (האל היוצר). פעם בשנה, במהלך לילות הירח המלא של חודש הקאריטה (מקביל בערך לחודש נובמבר), נערכת בפושקר מלה (mela), פסטיבל ויריד, של גמלים. בפסטיבל לוקחים חלק כ-50 אלף גמלים ולמעלה מרבע מיליון אנשים. שיאה של החגיגה ביום הרביעי בליל הירח המלא, שבו עולי הרגל מבקרים במקדש ברהמה וטובלים באגם הקדוש. חשיבות המקום במקדש ברהמה. ההינדים עולים לרגל לכאן לפחות פעם בחיים.
ק"ק פושקאר הינה עיירה צמחונית טבעונית. אסור להכניס לתחומה בשר, או דברי חלב. ממש הגשמת חלומו של יורופסקי. בערב שבת ניסה מישהו לעשות קידוש על היין ומיד התערבו המלצרים ואמרו שהיין אסור. אני שואל למה? הרי יין מענבים? הם עונים: "ענבים מותר, יין אסור!"
מסתבר שגם להינדים יש הלכות "שולחן ערוך". מעניין אגב אם נעשה פעם מחקר משווה, ותושבי העיירה התגלו גם כבריאים יותר.
העיירה כולה מלאה בפרות, חזירים, וקופים, שמסתובבים בכל מקום בחופשיות רבה.
בכל העיר כתובות בעברית. שמות חנויות, עסקים, ותפריטים במסעדות. דומה שהעברית הינה שפה שלישית אחרי ההינדו והאנגלית. מדוע הישראלים אינם נראים ברחובות? הם "מרחפים" בבתים הוסבר לנו.
ליד אחד הגהטות, השער לאגם, תופס אותי אחד, נותן לי פרח ואומר שאשליך אותו באגם והוא יסמן לי סימן בצבע על המצח. למרות שביקשתי חזור ובקש שיניח לי ויעזוב אותי במנוחה הוא לא עזב אותי, עד שצעקתי לו באידיש:
"די, האק נישט קיין צ'ייניק!" (אל תקשקש בקומקום!)
למרבה הפלא רק אז הוא הניח לי.

ברהמה
ברהמה הוא האל היוצר של היקום לפי האמונה ההינדית. הוא מקור כל הדברים, נצחי, אינסופי ומצוי בכול. הוא אחד משלושת האלים הראשיים בפנתיאון האלים ההינדי. האלים האחרים הם וישנו (המשמר) ושיווה (המחריב). שלושת האלים הראשיים מסמלים היבטים שונים של אותה ישות: האל ברהמה מסמל את היוצר או המארגן (אין ממש בריאה באמונה ההינדית, הבריאה, כלומר יצירת יש מאין, קיימת רק בתפיסה היהודית. גם במיתוס היווני אין בריאה, ולפי אריסטו העולם "קדמון" כלומר, לא נברא, וזה גם מה שהביא את הרמב"ם שהלך לפי אריסטו לא להוסיף את הבריאה כיסוד ביהדות בין י"ג העיקרים שניסח).
עובדי ברהמה הם מעטים ביותר, ומקדשים לברהמה נדירים ביותר. הידוע שבהם נמצא בפושקר. יש המסבירים את העובדה שאין רבים העובדים את ברהמה, משום שתפקידו הסתיים ביצירת היקום, הוא לא חזר והופיע בגלגולים נוספים, ולכן אינו נתפס כבעל השפעה רבה על המתרחש בחיי המאמינים כיום.
ביצירות אמנות ברהמה מוצג יושב על פרח לוטוס, בעל ארבעה ראשים המופנים לארבע רוחות השמים וארבע ידיים – כסמל לארבע הוודות (כתבי הקודש ההינדים), בת זוגו היא סרסווטי – אלת ההשכלה, היצירה, האמנות והמוזיקה. בציורים רבים בראהמה יושב במרכבה הנישאת על ידי שבעה ברבורים המייצגים את שבע היבשות, ולעיתים רוכב על ברבור אחד – האנזא.
על פי האמונה ההינדית, היקום נוצר מצליל האום של הברהמן והעולם נוצר אחרי התייחדות של בראהמה עם אשתו סרסווטי.

קשרים לאמונה היהודית: יש הסבורים שישנו קשר היסטורי-רעיוני בין המיתולוגיה ההינדית לבין סיפורי הקודש היהודיים. על פי אמונה זו, קיים דמיון רעיוני (ואף מצלולי) בין דמויות ברהמה וסרסווטי לבין הדמויות של אברהם אבינו ואשתו שרה אימנו. יש הקושרים זאת גם לפסוק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם (בראשית כה ו)

פולחן האל ברהמה
אנחנו חולצים נעליים ומשאירים תיקים וחפצים (למרבה הצער גם מצלמות), ומטפסים במדרגות אל מקדש ברהמה. לפני העלייה לרגל למקדש, ההינדים קונים בדוכנים מיוחדים מנחה לאל. המנחה היא שקית ובתוכה גרעינים ופרחים.
הכהן הגדול צנום ורזה, חסר מקצת משיניו, מקבל את עולי הרגל למקדש בתפילה, נוטל מהם את המנחה, לוקח לעצמו חלק מהגרעינים והפרחים, ואת השאר משיב למאמין כשהוא מברך אותו.
כמה יפה ושקט. אני מהרהר בהבדל בין הפולחן ההינדי ליהודי. אבותיי הכוהנים בבית המקדש עשו את אותה עבודה, אבל נאלצו לשחוט חיות שחלק לקחו לעצמם, וחלק חילקו. גרעינים ופרחים הרבה יותר משובב נפש.

פולחן האל ברהמה לעומת פולחן האל מנחם מנדל
בשבת אנחנו מגיעים לארוחת צהריים בבית חב"ד (על הארוחה שילמנו מראש 300 רופי, כ-18 שקל).
שימי גולדשטיין, שלוח חב"ד בפושקאר, מקבל אותנו בברכה. על הקיר תמונות רבני חב"ד כשהמייסד למטה, ומלמעלה תמונה גדולה של "המלך המשיח" מנחם מנדל שניאורסון.
אני שואל אותו אם הוא שייך לפלג המשיחי של חב"ד והוא עונה לי: "בחב"ד אין פלגים."
"תשובה דיפלומטית טובה," אני משיב לו. לא נעים לי להזכיר לו כאורח לשבת את אחת מעשרת הדיברות...
לפני הארוחה נושא שימי דרשה דתית ומשתף בפסוקים שלושה מבניו. "ברוך השם, והמלך המשיח," הוא אומר, "יש כבר בהודו 15 סניפים של חב"ד, כן ירבו!"
אני חושב בליבי שרצוי שלא ירבו הסניפים ושכולם יחזרו לארץ, כי יהודים צריכים לגור בארץ ישראל, אך כמובן איני אומר זאת בקול. שימי מזהיר מפני פולחן ברהמה שזו עבודה זרה.
ארוחת השבת היתה ארוחה צמחונית מצוינת. לראשונה אנו אוכלים סלטים בהודו, רק הצ'ולנט הצמחי היה מלוח מדי, והוא התנצל על כך שלא טעם אותו קודם. שני נערים הודים צנומים, לבושי קרעים משרתים את האורחים, מגישים ומפנים מהשולחן.
לשימי ולאשתו הנמצאת עימו יש שמונה ילדים. הוא מלמד אותם בעצמו. לדבריו יש לו כיתה לכל ילד.
לאחר סיום הארוחה, השירים והברכות, הוא ממשיך לדבר דברי תורה, ומספר מעשייה על יהודי שבא לרעבע וביקש עצה אם להשקיע בעסק. הרעבע יעץ לא שלא להשקיע, ובאמת העסק פשט את הרגל.
אני אוזר אומץ ושואל אותו: "אם הרעבע כל כך חכם ורואה את העתיד, איך זה שהוא וקודמו לא ידעו להזהיר את צאן מרעיתם מהשואה, ושניהם ברחו משם והשאיר את חסידיהם למות לבד?"
"הרעבע ידע הכול," הוא השיב לי, ולא השיב.
אני ממשיך להקשות עליו: "מה ההבדל בין הנוצרים הראשונים לחב"ד? מדוע מנחם מנדל הוא המשיח ולא ישו? מאז מותו של ישו היו הרבה משיחי שקר אבל לא מתים שהוכרזו משיח. ואם אתם מאמינים שהרעבע כפי שהוא 'אמר על עצמו שהוא הקדוש ברוך הוא כפי שהעמיד את עצמו בגוף דוגמת הנאמר בספר הזוהר,' כלומר אתם עושים אדם לאל כדוגמת הנצרות, זו ממש עבודה זרה."
"לעבוד את ברהמה זו עבודה רזה, לא את הרעבע," השיב. "אתה בכלל מכיר את מסכת עבודה זרה?" שאל אותי ותוך כך נמנע מתשובה.
במוצאי שבת הגיע שימי למלון ועשה הבדלה. ביקש תרומה לתשלום חשבון המים של בית חב"ד. חלק מהנאספים אכן תורמים לו.

דגנרציה של התרבות היהודית-ישראלית
מה מחפשים המוני צעירים ישראליים בהודו? יותר נכון לשאול מה מוצאים המוני ישראלים בהודו? דומה שמלבד החיים הזולים, הבטלה, והסמים, הם אינם מוצאים דבר.
מה ניתן ללמוד מהודו? הודו מוגדרת "רפובליקה סוציאליסטית, חילונית ודמוקרטית". האם ניתן ללמוד ממנה סוציאליזם? הפער המעמדי העצום, העוני המנוון, שיטת הקסטות המפלה. דומה שהודו למרות הפיתוח הכלכלי המסוים שעברה, לא השתנתה הרבה מאז תוארה כה יפה ע"י עזריאל קרליבך לפני שישים שנה. הסובלנות ההודית היא מטעה במידה רבה. אין להודים מוביליות חברתית. היחס לנשים מחפיר. עקב חיסול בנות יש בהודו חוסר עצום של נשים הגורר יחס אלימות רבה כלפי נשים, ומקרי אונס רבים. להודים יש גם יחס שלילי ומפלה להומוסקסואלים. ראיתי ישראליות עטויות בבדים הודיים צבעוניים (לא סארי), הולכות אפילו יחפות, ועושות אהבה חופשית. זו לא הודו, זה המערב. נשים הודיות אינן מקיימות אהבה חופשית בנוסח ילדי הפרחים בוודסטוק. תרבות הסמים והסקס אינה הודו, למרות החומר הנפוץ והזול. גם קורסי הידע ההודי בתשלום, כגון יוגה או תורות גורוס למינהם אינם הינדוהיזם, אלא תרבות מערבית באיצטלת הודיות למען עשיית כסף.
תרבות הבזול. ישראלים צעירים שלאחר השרות הצבאי המתיש רוצים חופש, מנוחה, השתחררות מעול, והם מוצאים זאת בהודו מפני שלאנשי המערב החיים שם זולים מאוד.
למרווח הזה של "האדם מחפש משמעות" (כשם ספרו של ויקטור פרנקל) מגיעים אנשי חב"ד. בניגוד לארצות אחרות, השלוחים של חב"ד בהודו שייכים לפלג המשיחי של חב"ד. אנשי חב"ד מארחים את הישראלים אובדי הדרך הללו ונותנים להם בית חם, שירותים נקיים ואוכל, במטרה להטיף לאלו המחפשים משמעות, תורה משיחית – אלוהותו של מנחם מנדל.

ג'איפור
ג'איפור בירת מדינת ראג'סטאן שבצפון מערב הודו, ידועה בכינויה "העיר הוורודה". העיר תוכננה ונוסדה ב-1727 כעיר מוקפת חומה על ידי המהראג'ה ג'אי סינג השני (1699-1744) שבירת ממלכתו עד אותה שנה היתה עיר המבצר אמבר הסמוכה.
בשנת 1875 הורה המהראג'ה, ששלט על העיר, על צביעת בתי העיר בצבע ורוד כהה, המסמל הכנסת אורחים, כהכנה לביקורו של הנסיך אלפרד מוויילס (שהפך להיות אדוארד השביעי). מסורת זאת של צביעת בתי החלק העתיק של העיר שבתוך החומות נמשכת עד היום.
בארמון המלכותי (הסיטי פאלאס), מתגורר המהראג'ה הנוכחי ובו יש מוזיאון המציג נשק, חפצים, ובגדי מלכי העיר.

מצפה הכוכבים ג'נטאר מנטאר
ליד הארמון נמצא מצפה כוכבים ג'נטאר מנטאר. את בנייתו החל ג'אי סינג בשנת 1728, זהו הגדול והשמור מבין חמשת המצפים שפיקח על בנייתם בהודו. לכל מבנה מטרה מוגדרת: חישוב מועדי ליקוי החמה והלבנה, שעון שמש ענק ועוד. אין מדובר במדע כשלעצמו. מה שעניין את ההודים זו לא האסטרונומיה – מדע הכוכבים, אלא האסטרולוגיה (שיטה מתוחכמת להוציא כסף מאנשים תמימים). ההודים נותנים משקל רב להורוסקופ בחייהם, ולצורך זה נבנה המצפה על מנת להכין מפות אסטרולוגיות. ההודים כולם, משכילים ופשוטים, תלויים בהורוסקופ. הם אינם עושים דבר ללא קבלת אישור מהכוכבים.
כשעזבו האנגלים את הודו אמורים היו ההודים להכריז עצמאות, אולם אז התברר למרבה החרדה כי האצטגנינים גילו בתאריך זה סכנה. לכן החליטו ההודים שטופי האמונות הטפלות (בראשות גנדי) לדחות את מועד הכרזת העצמאות בגלל אותה תחזית הורוסקופ גרועה.

הקולנוע בג'איפור
אנחנו נכנסים בג'איפור לאולם הקולנוע הגדול בהודו, ואולי בעולם, "ראג' מנדיר" (המקדש המלכותי) המכיל 1,237 מקומות.
האולם מזכיר במידה רבה את קולנוע ארמון של שנים עברו בחיפה. האולם מלא בילדים בני נוער ובמבוגרים. כשמופיע השחקן הראשי האולם גועש ורועש. העלילה מספרת על שרירן הנלחם למען הטובים. הסרט מלווה במכות בליווי מוזיקה דרמטית. הקהל שואג. ספק אם גנדי עם תורת "אי האלימות" שלו היה מאשר סרט עם כל הרבה אלימות, אבל יש לזכור האלימות היא נגד הרעים. השחקנים והשחקניות כמובן לבנים מהממוצע ההודי. בכלל בהודו ככל שאתה לבן אתה בקאסטה גבוהה יותר. כך בחיים, וכך כמובן גם בסרט. האהבה בסרט מובעת באמצעות כינורות, ושירי אהבה. הגיבור מתקרב לגיבורה אבל לעולם לא יגיעו למגע ביניהם. נשיקה בל תיראה בסרט. הסרט מדבר בהינדית עם מילים אנגליות.
בוליווד הוא כינויה של תעשיית הסרטים הגדולה ביותר בהודו ומהגדולות בעולם. הכינוי "בוליווד" מאחד את שמה הקודם של העיר מומביי, "בומביי", עם המונח "הוליווד".
בוליווד מפיקה כ-1000 סרטים בשנה לעומת הוליווד שמפיקה כ-700 סרטים בשנה, אך עם תקציב נמוך יחסית להוליווד.
הכוכבים הבוליוודיים נחשבים לדמויות נערצות בחברה. המעמד החברתי שלהם גבוה יותר מכל שחקנים בחברה אחרת. הם כל כך מוערצים, שהם כמעט מועלים לדרגה של אל, ויש מקרים שהם באמת מועלים לדרגה זו. דוגמא לכך היא המקדש שהוקם בדרום הודו על שמו של אמיטאב באצ'צ'ן, שהוא שחקן ותיק ומוערץ, ואחד המפורסמים בהודו.
ההודים, כמו שאומרים, חיים בסרט.

אין תודה
לכל מקום שאתה הולך בהודו מתלווים אליך המוני ילדים קטנים לבושי סחבות, או נכים, גידמים ללא ידיים, ופסחים ללא רגלים בבקשת נדבה. (אומרים כי יש העושים נכות בכוונה תחילה כדי לתרום לפרנסה). השיטה שלהם היא שיטת מלחמת ההתשה. עד שהם לא מקבלים נדבה הם אינם נוטשים אותך, הם נדבקים אליך כעלוקות, יכולים ללכת אחריך מרחק רב, ומי יכול לעמוד בפני מבט מסכן ומתחנן?
לאחר נתינת כמה נדבות שמתי לב לדבר מוזר. הם יכולים להתחנן שעות אבל ברגע שהם מקבלים את הנדבה הם לוקחים והולכים. מעולם לא אומרים תודה. זה הפליא אותי בהתחלה, אבל לאחר זמן הבנתי כי זה רוח ההינדים. בעולם יש כאלה שאין להם, וכאלה שיש להם. מי שיש לו הנותן למי שאין לו, אינו עושה טובה, ולכן אינו זקוק להכרת טובה. זה דרך העולם והכל יכול להתחלף בגלגול הבא.

תהלוכה
באמצע דרך בינעירונית יוצאת מכפר אחד תהלוכה. אוטו עם רמקולים מפיץ מוזיקה ואחריו צועדים ילדים הנושאים דגלים אדומים, ואחריהם המוני נשים לבושות בסארי בכל צבעי הקשת, כשעל הראש כדי חרס עגולים כשבתוכם שתול צמח ירוק. התהלוכה המרהיבה צועדת על הכביש הראשי. לכבוד מי הטקס? מי יודע. סימפוניה של צבעים וצלילים.
לפני כשנה ראיתי תהלוכה דומה ברחוב בוגרשוב. מכונית נסעה עליה רמקולים ומוזיקה ומאחוריה מפזזים נשים וגברים בטקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בבוגרשוב במרכז תל אביב. שתי התהלוכות מאד דומות. התהלוכה ההודית צבעונית הרבה יותר.

גלגול נשמות
בהינדואיזם – המוות נתפש כהחלפה של בגד הגוף האחד, בבגד גוף אחר. לדידה פועל "חוק שימור אנרגיית הנשמה." הסיבה לגלגול הנשמות היא הצורך לשוב ולתקן ליקויים מחיים קודמים במבנה האישיות של האדם לאחר שצבר קארמה. החיים נתפסים כמסע רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. על פי אמונה זו, הנשמה שבה ומתגלגלת כל פעם מחדש בגוף לפי רצונה, ובוחרת את המקום, הזמן וההורים שלהם תיוולד, לפי התיקון שהיא יודעת שהיא צריכה לעשות.
סמסרה (בסנסקריט: "תנועה מתמשכת" או "זרימה מתמשכת") הוא מונח המתייחס למעגל של גלגול נשמות או לידה מחדש בהינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם, וסיקהיזם.
מזה כמובן גם נגזרת ההימנעות מפגיעה בחיות שהגיעה לידי קיצוניות אצל הג'ינים.

השפעת גלגול הנשמות ההינדי על היהדות
לראשונה אנחנו נתקלים ברעיון הודי זה בנאומו של אלעזר בן יאיר בפני אנשיו במצדה, נאום שנמסר לנו ע"י יוסף בן מתתיהו, שגם אם יש החולקים על מהימנותו, הוא משקף את הידע על הודו באותה עת: אלעזר מנסה לשכנע את האנשים להתאבד במקום חיי עבדות עם שפטים נוראים. כאשר האנשים מסרבים הוא מביא נימוק מנצח: "נתבונן אל דרכי אנשי הודו, השוקדים על דרכי החוכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את על חיי-הֶבְלם בלי-חמדה, וכל חפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוויות. הם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המוות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני-עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) בוכים על מנת-חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי-עולם. ואיך לא נבוש ונכלם, אם ניפול ברוחנו מההודים, ובמורך-לבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני-האדם?"
הנימוק הזה משכנע את האנשים והם לוקחים את נפשם בכפם.
(במקרה נוסף של התאבדות לפני הקץ האיום בהיסטוריה היהודית, המתאבדים לא האמינו בחיים שלאחר המוות, ולמרות זאת בצעו התאבדות מפחד התעללות. אנשי המפקדה של הארגון היהודי הלוחם בראשות מרדכי אנילביץ' התאבדו לאחר שהגרמנים גילו את הבונקר שלהם במילא 18 בורשה).
האמונה בגלגול נשמות הגיעה מאוחר ליהדות, כאשר חדרה לקבלת האר"י. אמונה זו קיבלה ביטוי לאחרונה כאשר הרב עובדיה יוסף "בעל הפה המלוכלך" ולשון הרע, הסביר את רצח היהודים בשואה כתוצאה מהיותם של הנרצחים גלגול של נשמות חוטאות.

חתונות
ינואר הוא בדיוק חודש עונת החתונות. לא תקופת גשמי המונסון, ולא תקופת החום הגדול. בכל לילה רואים חתונות. חתונות מפוארות יותר, עשירות יותר, ואף עממיות יותר. המשפחה שוכרת חצר שם עושים את טקסי החתונות. יום לפני החתונה מתקיים טקס קבלת הטבעת, בו לעיתים החתן והכלה בכלל נפגשים, ויום לאחר מכן החתונה. החתן מובל על סוס כשסביבו תזמורת מרעימה קולות ומלווים רבים. מחזה צבעוני ביותר. בשלוש החתונות שראיתי הקהל נראה שמח הרבה יותר מבני הזוג. השידוכים נקבעים ע"י המשפחה וצריכים להתאים לקסטה הספציפית ולמעמד.

תקווה
בעיר אגרה, אחת המלוכלכות בהודו, באמצע מגרש ענקי מלא אשפה, לכלוך, ניירות, זבל, כל טינופת אפשרית עומד בני, ישראלי צעיר יוצא גולני. בני אוחז בידיו פיסת נייר ושואל איפה יש פה פח כדי לזרוק את הנייר? והנה נמצא גם פח ריק, ובני הולך ומשליך אליו את הנייר. יש תקווה.

בחזרה
טיסת אל-על ממומבי מלאה עד אפס מקום. אנשי אל-על מחפשים נוסע שיוותר על מקומו בטיסה ויקבל מלון פלוס מאתיים דולר. בקהל צעירים וצעירות, ומבוגרים רבים, ביניהם אפילו קשישה על כיסא גלגלים. גבר צעיר נושא על גופו תינוק שזה עתה נולד אולי לפונדקאית הודית. עם רב מכל קצווי הקשת. הטיסה בחזרה עוברת דרך שארם א-שייך ואילת. הירידה מהירה ויעילה. רחובות תל אביב נראים לפתע כל כך שקטים ונקיים.

אהוד: כנראה לא לחינם העיתונאית השב"חית הפרו-פלסטינית, עמירה הס, הכותבת ב"הארץ" – קיבלה לפני שנים אחדות את הפרס הכספי על שם גנדי!