כאשר הנשיא החמישי, יצחק נבון, קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות הטבח בסברה ושתילה, נעו אמות הסיפים. נשיא קרא – מי לא יירא? קריאתו של נבון הכריעה במחלוקת סביב הנושא. ברגע שהוא אמר את דברו, הפור נפל. ברור היה שכל ההסתייגויות מהמהלך שהנשיא הציע, אינן אלא מלחמת מאסף בקול ענות חלושה.
האם קריאה דומה של הנשיא התשיעי, שמעון פרס, היתה משפיעה באותה מידה? ודאי שלא. אפילו אפס קצה של אותה השפעה, לא היתה לקריאתו. מדוע? כיוון שאילו הוא היה משמיע אותה ב-10:00 בבוקר, סביר להניח שהיתה זו הצהרתו הפוליטית הרביעית באותו יום, וסביר להניח שהיו צפויות לו עוד שבע לפחות. ספק אם היא היתה נכנסת למבזק של 10:30. זו האינפלציה בהתגלמותה.
יצחק נבון היה נשיא במלוא מובן המילה. הוא הבין את משמעות תפקידו. הוא הבין שבחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ל"ימין", בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר; שעליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות דמות-על ממלכתית.
נבון היטיב לבצע את תפקידו, והיה מוערך, מכובד, נערץ ואהוב על העם, על כל פלגיו וחלקיו.
כמו מרבית נשיאי ישראל, גם נבון הגיע לתפקיד מתוך המערכת הפוליטית, אולם הוא הבין שעם כניסתו לבית הנשיא, אין הוא עוד פוליטיקאי מן השורה. הפוליטיקה בנויה על מפלגות, שעצם שְׁמן מעיד על מהותן – הן מייצגות את הפלגים בעם. הנשיא, נישא מעל הפלגים הללו. הנשיא וראש הממשלה נושאים בתפקידים שונים בתכלית, כמעט הפוכים. בעוד תפקידו של ראש הממשלה הוא להוביל דרך, לנהל מדיניות, להחליט ולכן – מתוקף תפקידו הוא שינוי במחלוקת, כיוון שמדיניותו אינה יכולה לרצות את הכול, תפקידו של הנשיא לגלם את האחדות הלאומית שמעל המחלוקות; את המטרות הגדולות, שהמחלוקת היא בעיקר על הדרכים להגשימן. הנשיא מגלם את התובנה שהמחלוקת אינה בין בוגדים לפטריוטים, שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, פשיסטים לבולשביקים. הוא התזכורת למטרה הציונית הגדולה של קיום מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית בארץ ישראל – מטרה המשותפת למרבית העם, למעט שוליים קיצוניים מ"ימין" ומ"שמאל".
את מעמדו הממלכתי, הנשיאותי, רכש נבון דווקא כיוון שהקפיד להיות מעל המחלוקות. וכך, כאשר חצי שנה לפני תום תפקידו, הגיע למסקנה שארע אירוע חריג ומטלטל, המחייב אותו לנקוט עמדה, והוא נקט עמדה – השפעתו היתה מכרעת. לא היתה זו עמדה של עוד פוליטיקאי. היתה זו אמירה נשיאותית. ולא בכדי, נבון הקפיד לא לעשות זאת בנושא פוליטי או מדיני רגיל, אלא בסוגייה מוסרית ממדרגה ראשונה.
ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.
על האנס הסדרתי שהכתים את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. שמעון פרס הרחיק לכת, והפך את בית הנשיא ללשכה מדינית לעומתית לממשלה הנבחרת של ישראל. במקום להשתמש ביוקרתו הבינלאומית כדי לגבות ולחזק את ישראל מול לחצים בינלאומיים ומסעות דה-לגיטימציה, הוא השתמש בה כדי לקדם אג'נדה פרטית, שאינה נהנית מרוב בעם ובכנסת.
עשרים ואחת שנה חלפו מאז נבחר ויצמן לתפקידו, והדפוס שהוא טבע בלתי הפיך. איני רואה נשיא שיחזיר את המצב לקדמותו. במצב שנוצר, תפקיד הנשיא לא רק מיותר ויקר, הוא גם מזיק. מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות (מעריציו של פרס יאהבו את הגדרתו כנשיא האחרון, שעל כיסאו לא ישב זר).

2. צרור הערות 12.2.14

* המדינה אינה יודעת לנהל. זה ידוע. כל מה שפרטי, וגם זה ידוע, מנוהל היטב, ביעילות ובחכמה. בית חולים "הדסה", לדוגמה.

* ואח"כ, כמובן, המדינה צריכה לנקות אחרי "הדסה". אלא מה?

* אין בדבריי משום ביקורת על כך שהמדינה נחלצת להציל את "הדסה", שהרי מדובר בעוגן מרכזי של בריאות הציבור בירושלים וסביבתה ובמקום עבודה למאות רבות של אנשים. אולם ברור שכך זה לא יכול להימשך. מתחייבת רגולציה משמעותית והדוקה של המדינה, והפתרון הטוב והיעיל ביותר – הלאמה.

* במאמר בווינט תחת הכותרת "על גיוס חרדים ושקרים אחרים," כותב ד"ר דרור אבנד דוד, מרצה לשפה ותרבות יהודית באוניברסיטת פלורידה, שאין שום סיכוי לגייס את החרדים לצה"ל, וכל הדיבורים הללו הם דיבורי סרק פופוליסטיים של פוליטיקאים. לטענתו, אין צורך בחרדים בצה"ל, כי אין לצה"ל צורך בחיילים חסרי מוטיבציה. במקום זאת, הוא מציע שהחרדים יבצעו שירות לאומי, בבתי חולים, מתנ"סים וכד'.
נקודת המוצא של הכותב, היא שהבעייה של החרדים היא בעצם השירות בצבא. אולם הם עצמם מסבירים שהבעייה שלהם היא עצם היציאה מהישיבה. הרעיון הוא "תורתם אומנותם". אם כך, איזו עדיפות תהיה בעבורם לשירות לאומי, על פני שירות צבאי? הרי שני סוגי השירות הם ביטול תורה, בעיניהם.
השאלה היא האם החברה הישראלית יכולה להשלים עם כך שמגזר שלם משתמט מתרומה למדינה. על כך צריך להיות הדיון. השאלה האם שירותם של החרדים יהיה בצבא או מחוצה לו שולית לגמרי.

* אין מקרה מובהק יותר של "עניין לציבור", מאשר פרשת פינטו-ארביב. מערכת יחסים מוזרה, בלשון המעטה עדינה, בין שניים מן האנשים החזקים ביותר במדינה. האחד, ניצב במשטרה, ראש יחידת חקירות מובחרת, מי שכל בכירי המדינה רועדים מפניו ומי שאמון על המלחמה בשחיתות, ולכן חייב להיות צח כשלג ונקי מכל רבב. השני, רב מרכזי ומשפיע, שהמוני אנשים מאמינים בו, סוגדים לו והולכים אחריו ורבים מבעלי הממון ובעלי השררה החזקים ביותר בישראל משחרים לפתחו. פינטו אינו אזרח פרטי שראוי לעשות עמו עסקה ולהקל בכתב האישום נגדו כדי לקבל מידע מפליל על ארביב, אך התפטרות ארביב אינה סיבה להשתמט מחקירה יסודית של החשדות נגדו, למען ניקוי האורוות במשטרה. אסור שהפרשה הזו תשאיר אחריה ולו ריח קל של טיוח.

* אבו מאזן מסרב להכיר בישראל. כלומר, הוא מסרב להכיר "בישראל כמדינה יהודית", אך הרי אין ישראל אחרת. הדרישה להכרה זו נובעת מכך שהסירוב הזה הוא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו ועד היום. ההתנגדות הפלשתינאית מעידה על כך שהפלשתינאים אינם מוכנים לשים קץ לסכסוך, כלומר הם אינם רוצים בשלום. הם רוצים הסכם שישפר את מצבם לקראת המשך המאבק בישראל, כפי נהגו בהסכמי אוסלו.

* הבעייה היא שגם ישראלים רבים תוהים לשם מה הדרישה הזאת. לשם מה אנו זקוקים להכרה הזאת? מה, קיומנו כמדינה יהודית היא בזכות הפלשתינאים? מותנית בהכרתם?
אי ההבנה הזאת נותנת רוח גבית לסרבנות הפלשתינאית. כאשר הם מסרבים, ורבים בתוכנו טוענים שזה בכלל לא חשוב, עמדתנו במו"מ נפגעת.
אולם אם הטענה היא שמדובר בסה"כ בדרישה הצהרתית ואין משמעות להצהרות אלא להחלטות מעשיות, ניתן להעמיד למבחן את נכונות הפלשתינאים לסיים את הסכסוך ולהכיר באופן מעשי בישראל, בדרישה מעשית – ויתור מוחלט וסופי על דרישת "זכות" השיבה.
על ישראל להעלות את הסוגייה הזו עכשיו, ולדרוש מהפלשתינאים להבהיר, שהם מוכנים, תמורת שלום, לוותר על הדרישה הזאת ולא לצפות לכניסת פלשתינאי אחד לישראל. פשוט, להסיר את הסוגייה הזאת אחת ולתמיד מסדר היום. ישראל אף יכולה להודיע, שהבהרה כזאת של הפלשתינאים, תגמיש את עמדותיה בנושאים אחרים.
יש לנהוג בחכמה ולזרוק את הכדור לעבר הצד הפלשתינאי. אם הם יפתיעו ויודיעו שסוגיית "זכות" השיבה ירדה סופית מסדר היום, יהיה זה איתות ראשון של נכונות לשלום.

* דבריו של אולמרט על המתנחלים, שהגזימו וניפחו את טראומת ההתנתקות בכוונה, כמוהם כאב מכה, המעניש את ילדיו המוכים על כך שהעזו לבכות כאשר השוט הוצלף על גבם.
אולמרט היה מהדוחפים לעקירתם. הוא היה ראש הממשלה שכשל במתן פתרונות לעקורים אחרי עקירתם. והוא, שכאשר הציע לאבו מאזן את הצעות חד"ש – אבו מאזן צחק לו בפנים, אינו מסוגל להודות בטעותו ובכישלונו המחפיר, ומצא שעיר לעזאזל.

* המדינאי הדגול הנ"ל התראיין גם ל"אולפן שישי" בערוץ השני, על תקן סניגורו של אבו מאזן. התנאי שלו לראיון היה שלא יישאל על הסוגיות המשפטיות. הרי איזה עניין יש לציבור בזה?
הסכמת חברת החדשות לתנאי הזה, היא החלטה מחפירה, אנטי עיתונאית ומנוגדת לאינטרס הציבורי. לזכותו של דני קושמרו ייאמר, שהוא ציין את העובדה הזאת, לעיניו הנדהמות של אולמרט הנבוך.

* 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד כה. אולמרט אינו נמנה על 11 הטובים שבהם.

* איני שותף להתלהבות ממתן האפשרות ליהודים ספרדים להשיג דרכון ספרדי, כפי שאין לי כל אהדה ליכולת להשיג דרכונים אירופיים. מעולם לא עלה על דעתי לנסות להשיג דרכון רומני או פולני. גם ילדיי יודעים, שאפשרות כזאת אינה עומדת על הפרק ולא תעמוד על הפרק. בעבורי , הדרכון הוא ביטוי של זהות, והזהות שלי היא ישראלית בלבד.

* ובנוגע לבהלה לדרכונים זרים ראוי להזכיר את דבריו של העיתונאי והמנהיג הציוני שמריהו לוין: יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מן היהודים.

* ביד הלשון: בראיון לגל"צ סיפר פרקליטו של ניצב ארביב, שראש צוות החקירה של פרשת פינטו-ארביב איים להתפטר במחאה על אופן טיפול הפרקליטות בפרשה, והוסיף "וזה אומר דרשני."
מה פירוש "זה אומר דרשני"? דרשני, פירושו – דרוש אותי. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.
בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה." רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי."
כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.
ולמה התכוון הפרקליט. אם ראש צוות החקירה איים להתפטר, מדובר כאן במאורע יוצא דופן, המחייב בחינה לעומק, בדיקה, שאילת שאלות. אירוע, המצווה אותנו: דרשני.

אהוד: מרשימה זו הוסר כינוי, העלול להעמיד את כותבו ואותנו כעוברים על חוק לשון הרע. כך אנו נוהגים כמעט כל הזמן, אלא אם כן מדובר בביטויים ובטקסטים היתוליים.

3. על זאת ואף על זאת

במהלך הדיון הציבורי על פרשת המורה אדם ורטה, הוזכר פעמים אחדות שמו של המשורר נתן אלתרמן, ושירו ב"הטור השביעי" ב"דבר", "על זאת".
בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.
מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.
כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה
נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע..." וְנִסָּה!
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכול במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק."
וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

עוד אחזור לאלתרמן ול"על זאת", אך קודם לכן – התייחסות קצרה לפרשת ורטה. אם נכונה גרסתו, שהדברים שאמר בכיתה הם שבצה"ל נעשים דברים בלתי מוסריים (ולא אכנס כאן לשאלה האם אני מאמין לו, שהרי השאלה אינה רק מה הטקסט שהוא אמר, אלא גם מה המוסיקה, מה ההקשר ומה מכלול המסרים, הגלויים והסמויים) – הרי שאיני רואה כל בעייה באמירה הזאת. גם אני הייתי אומר זאת, בדיון כזה. גם צה"ל עצמו היה מסכים עם האמירה הזו, הרי צה"ל עצמו מעמיד לדין חיילים הנוהגים באופן בלתי מוסרי ומעניש אותם. ואכן, גם אלתרמן אמר זאת, בצורה קשה וכואבת, בשיר "על זאת", ובכל פעם שנחשף למעשה עוול שנעשה בשם המדינה, כולל כלפי אויבים.
אך כאמור, אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות. הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר היונה".
מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת..."
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך, שמי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך, נתלים באילן גבוה כאלתרמן.
אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטייה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.
כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פירסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'... היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בליבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה..."
ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.
אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פירסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה." דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר.
"במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד." "הובי חדש," היתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.
לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. השיר האפוקלפיטי התגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעימנו הצדק – מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.