מאת בן-עמי שילוני
הוצאת שוקן, 2011, 256 עמ'

הגיע לידינו, באחד המבצעים בחנויות, ספרו המרתק של בן-עמי שילוני על יפן. כריכתו האחורית מתמצתת בסידרה של שאלות את תוכנו המסקרן: האם היפנים דתיים או חילוניים? האם הם דומים ליהודים או שונים מהם? האם הדיפלומט היפני סוגיהרה, שהעניק אשרות לפליטים יהודים בשואה, אכן היה גיבור? האם טייסי הקאמי-קאזה התנדבו למשימות התאבדות שלהם או אולצו לצאת אליהן? האם היה מוצדק להטיל שתי פצצות אטום על יפן בסוף המלחמה? במה שונה הקיסר היפני ממלכים ומקיסרים אחרים? למה הצעירות היפניות אינן רוצות להתחתן? למה היפנים, החיים בחברת שפע, מדוכדכים כל-כך?
קראתי את הספר פעם ראשונה בשני המשכים, בחופשה ומאוחר יותר בבית, ולאחרונה קראתי את כולו פעם נוספת, בטרם אשאיל אותו לחברים שנוסעים בקרוב ליפן. ומה אומר, גם בקריאה שנייה הוא מעניין מאוד ממש כבראשונה, ופותח צוהר ישראלי לחיים ולהיסטוריה של יפן בצורה של הרצאה קולחת, שווה לכל נפש, ומלאה עובדות וגם פיקנטריה היסטורית שהופכות את הקריאה למושכת ביותר.
הספר בנוי על בקיאותו רבת השנים של שילוני בתולדות יפן ובהוראה על אודותיה, ידיעתו הטובה בשפה היפנית, וכן ספריו הקודמים שבהם חקר בצורה אקדמית נושאים שכאן מוגשים לקורא בצורה קלה ופופולארית – כמו מרד הקצינים הצעירים בשנת 1936 או הסוגייה אם היה הכרח להטיל את פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי.
מתגלה בספר גם השוני הרב, חרף הניסיון ליצור לעיתים קווי דימיון – בין היפנים ליהודים בכלל ולישראלים בפרט. דומה שאין טוב מהספר הזה לקריאה בטרם נוסעים לבקר ביפן, ומצד שני, אצל קוראים עצלים כמונו, הוא אולי מספק את הצורך להכיר את יפן גם בלי שהיינו או שנהיה בה בעתיד.
בחרנו להביא מתוכו קטע פיקאנטי, שוודאי מעניין גם את הישראלים, ובייחוד אלה שיש להן בנות או נכדות ששוהות ביפן ומספרות שהן חיות ומרוויחות שם טוב, כמו הסיפורים בשעתו של בחורות צעירות מפריס:
"אף שהזנות ביפן הוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 1957, היא קיימת באופן בלתי חוקי ומנוהלת על-ידי העולם התחתון, היאקוזה. יש ביפן גם זונות זרות: סיניות, תאילנדיות, פיליפיניות ורוסיות. לאחרונה התפתחו צורות זנות חדשות של עקרות בית ותלמידות תיכון. בעבר היתה עקרת הבית עסוקה כל היום בניהול הבית ובגידול הילדים. היום, כשהכול ממוכן וניתן לקנות אוכל מוכן בחנות השכונתית, ומיספר הילדים קטן, יש לעקרות הבית זמן פנוי למכביר. מאחר שהבעל נמצא כל היום בעבודה וחוזר מאוחר, לפעמים אחרי בילוי אם ידידיו או עם 'מארחת' במועדון לילה, יש נשים ש'מתנקמות' בבעליהן בכך שהן מקיימות יחסי מין תמורת תשלום. בדרך זו הן גם מאזנות את התקציב המשפחתי בתקופת של שפל כלכלי.
"יש תלמידות תיכון המעניקות לגברים מבוגרים מה שנקרא 'יחסים תמורת תמיכה', כדי שתוכלנה לרכוש לעצמן בגדים ואביזרים יקרים. הפגשת הנשים והלקוחות נעשית על-ידי הסרסורים באמצעות הטלפונים הניידים, שכיום יש כמעט לכל גבר ואישה ביפן. גברים, המחפשים מין זול ואקזוטי יותר, יוצאים לטיולים מאורגנים בדרום-מזרח אסיה, שם הין שלהם קונה הרבה יותר מאשר בבית. שם אף לא חלים עליהם כללי הנימוס הנוקשים של ארצם. לא פעם מרבה היפני – המחמיר עם עצמו בבית – להתהולל כאשר הוא בחוץ לארץ.
"בשכונת קַבּוֹקִיצ'וֹ שברובע שִינְג'וּקוֹ בטוקיו מרוכזים מועדני המין והחשפנות, בעוד שברובעי רוֹפּוֹנְגִ'י ושִיבּוּיָה מרוכזים מועדוני הלילה. במועדוני הלילה מועסקות גם צעירות ישראליות, שהשכר הגבוה משך אותן לעבודה זו. יופיין של הישראליות והתנהגותן החופשית הפכו אותן למבוקשות בחיי הלילה של יפן. בשביל אנשי עסקים, שבילו את כל היום באווירה רשמית ורצינית, מעניקים השתייה והבילוי עם המארחות הצעירות פורקן נפשי. שירותי מין אינם כלולים בתפקידה של המארחת, אך יש מארחות המתפתות – עבור סכומי כסף גדולים – לבילוי אינטימי יותר עם הלקוח, לאחר העבודה, באחד מ'מלונות האהבה' המשכירים לפי שעות חדרים מקושטים בצורה רומנטית." [עמ' 68-69].
עצה נוספת לישראלים שבניהם נעצרו-נאסרו-נשפטו ביפן, כותב שילוני – שלא יכחישו את מעשיהם, כי היפנים אינם עוצרים ללא סיבה וללא הוכחות שעומדות במיבחן המשפטי. מוטב להודות, לבקש רחמים, ובכלא להתנדב למשימות חיוביות כמו לימוד אנגלית, וכך אפשר לזכות ביחס טוב ולקצר את תקופות המאסר.
ואין אלה אלא פירורים מהספר גדוש הידע והקריא הזה.