בית חולים "העמק" בעפולה התחיל בבית חולים קטן של קופת החולים הכללית שהחל לפעול בשנת 1921 ליד מעיין חרוד, עבור חברי גדוד העבודה שהקימו את עין חרוד ואת תל יוסף. בית חולים זה התקיים בצריף עץ והכיל 22 מיטות. לאור הקרע בין גדוד העבודה להסתדרות העובדים, עבר בית החולים לבעלות קופת חולים, והורחב ל-32 מיטות.
ב-1925 החליטה מועצת קופת חולים בחיפה על בניית בניין לבית חולים בעמק. פניית קופת חולים לתנועה הציונית בבקשה לסייע בבניית בית חולים נענתה בשלילה, מהיעדר משאבים ובגלל אי הרצון של קופת חולים להיכנס לתחומה של הדסה.
הנרייטה סולד הביאה את הדסה, הג'וינט והסתדרות הרופאים העבריים באמריקה – להקציב לבנייה 5,000 לא"י ואת קרן היסוד להקציב 3,000 לא"י, תרומת הקהילה היהודית בשאנגחאי. הוחלט להעביר את ביה"ח לעפולה ששימשה כמרכז האזורי, בחצי הדרך בין שני גושי ההתיישבות העיקריים באותה העת – נהלל ועין חרוד.
טקס הנחת אבן פינה לבניין החדש התקיים ב-11 באוגוסט 1927. הבניין הראשון של בית החולים במיקומו החדש למרגלות גבעת המורה, ששמו "בית ברוולד" (על שם האדריכל שתכנן אותו, אלכסנדר ברוולד), נחנך בטקס חגיגי ב-29 באפריל 1930
על עפולה או כפי שקראו לה בילדותי "עפוליפקה", נאמרה ההלצה הידועה: למה קראו לכביש הסרגל – כביש הסרגל? התשובה: לכל סרגל יש בקצה חור... (עפולה). אופרה לא נבנתה בה, אבל בית חולים מפואר היה לה.
אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר שאירעו בבית החולים (לגביי לפחות), היה מאורע לידתי. נולדתי שם, ואני משתעשע ברעיון שבדומה לזה שנולד בנצרת, אם הייתי מייסד דת חדשה, היא הייתה נקראת "הדת העפולאית..."
בית חולים העמק השפיע על כל ההתיישבות העובדת במיוחד על הקיבוצים. ד"ר נסאו, רופא הילדים המפורסם, מבית החולים העמק, שכל מטפלות הקיבוצים השתלמו אצלו בבית החולים בעפולה, אי אז בתקופת "החינוך המשותף", היה ידוע באימרה שלו: "האוייב מספר אחד של הילד זו האימא שלו." כן..."הניקיון חיוני יותר ..."
בהיותי בן עשר אושפזתי יומיים בבית החולים לאחר שהוכשתי ע"י נחש צפע, מאז עברו הרבה מים אפילו באגן הקישון, ועפולה הפכה אפילו למעצמה גרעינית. (מגדן גרעיני עפולה...)
עשרות שנים לא ביקרתי שם. והנה הגעתי לאחרונה לבית החולים העמק לבקר את אחי שאושפז שם. בית החולים התפתח בהרבה מאז ראיתיו לאחרונה. אמנם אינו מבריק כאיכילוב, או כמגדל האשפוז החדש של הדסה, אבל התופעה הבולטת ביותר שהתגלתה לעיניי היא העובדה שסגל הרופאים, האחים, האחיות, עובדי המשק, כן, וגם החולים – היו רובם ערבים.
לכן כל מי שמאשים את ישראל באפרטהייד חייב לנסוע לבית חולים העמק ולראות את המצב בו.
כן, אסור לשכוח, אפרטהייד קיים עדיין בערב – כאשר מאז חיסל מוחמד את הישוב היהודי בערב, אסור ליהודים ע"פ החוק להיות שם. יהודי יכול לבקר באושוויץ', טרבלינקה או בבאבי יאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה.
יאיר אורון - מגמד השואה
יאיר אורון מוסיף מימד נוסף לתופעת הכחשת השואה והוא גימוד השואה. בשני המקרים הכחשת השואה וגימודה, המטרה ברורה – מאבק נגד ישראל.
לפי אורון יש לגדל ולרומם את העיסוק ברצח הארמנים, הצוענים וכו', ולעומת זאת יש להמעיט ולהשכיח את שואת היהודים.
לאחר שנים רבות בהן התפרנס אורון מרצח העם הארמני, הוא פונה לצוענים. במאמרו גם "לצוענים מגיע טקס זיכרון" ("הארץ" 18.2.14) טוען אורון כי יש להפנות את הזיכרון משואת העם היהודי לשואת הצוענים. "צריך היה ביום השואה הבינלאומי להניח זר פרחים לזכר הצוענים."
לטענת אורון יש להשכיח ולגמד את לימוד השואה מטעמים פוליטיים כי לימוד השואה הוא סכנה: "האלימות והגזענות פושים בחברה הישראלית – גזענות בין-עדתית וגזענות ביחס לפלסטינים, לפליטים ולשאר 'גויים'. תופעות קשות אלה לא ייחלשו, אלא רק יתחזקו אם תימשך הוראת השואה."
לא רק שאין ללמד על השואה אלא יש להשכיח אותה וללמד את מאמרו של יהודה אלקנה, "בזכות השיכחה" ("הארץ", 2.3.1988), בו נאמר "אין סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן."
במקום לימוד השואה (שואת העם היהודי) שמביא לכיבוש וההתנחלויות בשטחים ולגזענות יהודית, אורון קורא ללמוד את "לימודי הג'נוסייד" שלו, לימוד שיאפשר לנו "מנטאלית להתקדם לשלום עם הפלסטינים..."
צביעות וג'נוסייד – הצביעות של יאיר אורון
במאמרו ב"הארץ" "צביעות וג'נוסייד" ("הארץ" 10.5.13) תוקף אורון את ישראל על כך שהעיסוק בג'נוסייד הוא עניין פוליטי צבוע.
אכן טענתו צודקת, בייחוד כשצביעותו של יאיר אורון עצמו היא ההוכחה לכך.
יאיר אורון מסרב מבחינה פוליטית לעסוק בשואת יהודי ערב. בעוד שארמנים יכולים לגור באיסטנבול, אין יהודי שיכול לגור בערב בגלל חוק האפרטהייד המוסלמי-הגזעני האוסר זאת. בעוד שהטורקים מכחישים את שואת הארמנים, אבל אינם רואים בה מופת מוסרי, רואים כל הערבים-המוסלמים בשואת יהודי ערב מופת מוסרי, ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"
למרבה הצער טרם נמצא אפילו ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס (סעיף 7) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.
מדוע אם כן יאיר אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" – מתעלם משואת יהודי ערב?
הסיבה פשוטה, ברגע שיתעסק בה ייפסקו הכבוד, הכיבודים, והנסיעות לחו"ל. אין ספק יאיר אורן צודק בכותרת מאמרו "צביעות וג'נוסייד" כאמור הוא ההוכחה הטובה לצביעות.
לסיכום: אנחנו נמשיך להזכיר ולזכור את השואה, לציין את "יום השואה", ולחגוג את חג העצמאות (לא את הנכבה).
נ.ב. אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנחנו מאמינים שחייב להיות כזה. אם אתם מכירים או שמעתם על אחד כזה, אנא הודיעונו.
מצעד האיוולת – יש ללמד ידיעות ולא דעות
ספיר סבח, אחת התלמידות של המורה למחשבת ישראל אדם ורטה, טענה כי הוא מביע את דעותיו האישיות באופן קבוע בכיתה, ובין היתר אמר: "צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם ואני מתבייש בו." אמירה נוספת שיוחסה על ידה לוורטה היתה שהוא סיפר לתלמידיו כי בהפגנה שהשתתף קרא: "ויווה פלסטין."
בעקבות זאת התלוננה התלמידה על המורה במכתב אישי לשר החינוך שי פירון. לאחר התלונה זומן ורטה למספר שימועים ברשת אורט. במהלך תקופה זו התראיינה סבח בכלי תקשורת ישראליים, והביעה התנגדות נחרצת לדבריו של ורטה כפי שנאמרו בכיתה והביעה את תקוותה שהוא יפוטר לאלתר ממערכת החינוך הישראלית. בעידודו ותמיכתו של פעיל תנועת כהנא, ד"ר מיכאל בן ארי, עלה הנושא לידיעת הציבור. גורמים משמאל גוננו עליו והצדיקו את אמירותיו, וגורמים מימין טענו שמעשיו לא מתקבלים על הדעת ואסור לאפשר לו להמשיך להיות מורה ומחנך בישראל.
ורטה זומן לשני שימועים ברשת אורט. בשימוע הראשון נעשו ניסיונות לעודדו להתפטר לטובתו ולטובת כלל המערכת. במהלך השימוע הפגינו רוב תלמידיו של ורטה בעדו, וקראו לו לא להתפטר ולהמשיך ללמד בטבעון. בשימוע השני, הוחלט לתת לוורטה התראה בלבד, ולא לפטרו.
התלמידה ספיר סבח הפכה ל"גיבורה לאומית", הוזמנה למשכן הכנסת על ידי חברי כנסת מסיעת "הליכוד ביתנו" וזכתה לשבחים משרת התרבות – לימור לבנת, סגן השר – אופיר אקוניס, וסגנית השר – ציפי חוטובלי. בהמשך נערך בטבעון מפגן תמיכה בה של אנשי תנועת כהנא.
פרשת המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח התפתחה לפרשה כלל ארצית שבה כל המעורבים מגלים איוולת מדהימה.
האיוולת של אדם ורטה
אדם ורטה המורה התנהג באיוולת גמורה כאשר במקום ללמד "ידיעות" כלומר ללמד את חוקי הצבא, מהם פשעי מלחמה, ומה דינו של הפוגע בהם (זה תפקידו של המורה – ללמד ידיעות), הביע "דעה". ואין קשר אם הדעה נכונה או מוטעית.
לגופו של עניין השוואה בין צבאות לוחמים בהיסטוריה מראה ללא ספק כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר. כמובן הצבא השוויצרי מוסרי יותר היום, כי הוא פשוט לא נלחם. (בזמן מלחמת העולם השנייה הסגיר פליטים יהודים לנאצים).
כל השוואה עם צבאות מערביים לוחמים מראה את היתרון המוסרי של צה"ל. ודוק: בניגוד לערבים, הנאצים מעולם לא איימו על צרפת, אנגליה וארה"ב בחיסול מדינותיהם, והשמדת אוכלוסייתן, ולמרות זאת צה"ל נוהג בערבים בהומאניות רבה יותר.
על אדם ורטה היה ללמד את תלמידיו שהמוסר הוא סובייקטיבי ויחסי. כל אחד מפרש אחר את המושג צדק וטוב. יש הרואים "צדק" בחוקי נירנברג ויש הרואים "צדק" במשפטי נירנברג. יש הרואים "צדק" בחוק השבות ויש הרואים "צדק" בחוק השיבה.
למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה בצבא מוחמד שחיסל את יהודי ערב - מופת מוסרי, אלא פשע מלחמה בערכים של היום.
לאחר ההבהרה הנ"ל צריך היה אדם ורטה ללמד את מהות החוק הישראלי לגבי צה"ל.
אם ורטה תומך בכיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודןריין" ("ויוה פלסטין") זהו עניינו הפרטי, ולא עניין התלמידים. הוא הדבר בדעה מן הצד הפוליטי המנוגד. על המורה לסקור בכיתה מגוון דעות, אבל לא להביע דעה אישית, קל וחומר לא ללעוג לתלמידים בעלי דעה שונה.
האיוולת של ספיר סבח
התלמידה ספיר סבח ברוב אווילותה שיחקה לידי התנועה הגזענית של תומכי כהנא. היא באווילותה הרבה אינה מבינה שתורת כהנא אמנם הטיפה לגירוש ערבים מהארץ, אבל גם לביטול הדמוקרטיה הפרלמנטארית ולהשלטת שלטון הלכה בו ייגזר דינה של סבח להיסקל באבנים בעוון חילול שבת.
האיוולת של שי פירון
רק לאחרונה הוכיח השר פירון את אי יכולתו לשמש בתפקיד. במקום לענות על שאלות בספרות בחרה מיכל זולר, נערה בת 17 בכיתה י"ב, לכתוב מכתב ובו כתבה שהיא בוחרת שלא לענות לשאלות המבחן מפני ש"את רוב המידע שאני לומדת בבית הספר אני שוכחת, אלא אם כן הנושא מעניין אותי... למה אני צריכה להיבחן במבחנים זהים למבחנים של חבריי לכיתה אם אני דומה להם בכל כך מעט דברים?"
עם המכתב הזה היא רצה מיד לעיתונות, והיא כמובן חושבת גם לרוץ עם זה לפוליטיקה.
כל העניין היה יכול להיתפס רק כקוריוז של נערה בורה ועצלה (לו היתה יפה היתה יכולה גם להשתתף כסלבית ב"היפה והחנון"), אבל מה שמעציב בכל הסיפור הוא, לא רק שכסילה כמותה נהפכת לסלב פופולרי בציבור, אלא ששר החינוך הרב שי פירון קרא את דברי האיוולת שלה ומיד התקשר אליה ואמר לה שהוא מסכים איתה.
גם בפרשת אדם ורטה, וספיר סבח, הוכיח השר פירון את אי כישוריו לתפקיד שר חינוך. שר החינוך התריע נגד המורה ולא נגד התנהגות התלמידה.
הטעות הגדולה של פירון היא ההתייחסות לתלמידה כאל לקוחה לא מרוצה. יחס זה גובל בהפקרות. משרד החינוך ויתר על סמכות המורים (וסמכותו הוא) לטובת סמכות התלמידים והמורים. לא יעלה על הדעת שמורים יפחדו מתלמידים והוריהם. זהו הכשל החינוכי העיקרי. ללא לימוד אין חינוך. החינוך נרכש באמצעות הלימוד. הלקוח תמיד צודק – לא התלמיד!
בסופו של יום ספיר סבח הושעתה לאחר שנכנסה לחדר המורים והחלה לצלם ולהקליט בטלפון הנייד שלה את כינוס מורים בחדר המורים בבית הספר. לאחר שנתבקשה ע"י אחד המורים לצאת, צעקה לו שהוא שמאלן ועוכר ישראל. רק אז המנהל השעה אותה לא לפני שהיא התלוננה נגדו במשטרה, והיא ובני משפחתה איימו עליו. הדברים הגיעו לידי כך אך ורק עקב התמיכה הגבית שקיבלה התלמידה משר החינוך.
אם איננו רוצים שהאופק התרבותי של בנינו ייסוב על זוכה "האח הגדול", ה"כוכב הבא" או "היפה והחנון", אסור ששר החינוך יהיה פופוליסט שטחי המתנהג כבתוכנית ריאליטי. בעקבות התנהגותו זו בשני המקרים יש לדרוש את פיטוריו, ולהחליפו באדם ראוי בעל חזון חינוכי ולימודי הולם.
האיוולת של יולי תמיר
בעוד יולי תמיר שרת החינוך לשעבר "אבירת הדמוקרטיה וחופש הדיבור" מגינה על זכות חופש הדיבור של אדם ורטה, היא הביאה לפיטורי המורה ישראל שירן בשל מכתב שכתב למורים בה הביע את דעתו שהוא מגנה את רצח רבין, אבל אין ללמד את מורשתו. לאחר שטפלה על שירן את השקר כאילו הוא הסית לרצח רבין, הטיף לכהניזם וכד', הוא תבע אותה על לשון הרע.
האיוולת של המורה ישראל שירן
מובן מדוע נטשה יולי תמיר את מורשת רבין, לא מובן מדוע צריך היה המורה ישראל שירן לצאת נגד "מורשת רבין" בשעה שלפיה על ישראל לשמור בריבונותה על ירושלים רבתי מאוחדת, ועל בקעת הירדן.
תנועת הכנענים – חוזרת – המשך מצעד האיוולת
דומה היה שתנועת "הכנענים" (השם "כנענים" ניתן על ידי אברהם שלונסקי, שמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי"), התנועה אשר ניסתה ליצור קו ישיר בין הכנענים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית, נעלמה מן העולם, והנה כעוף החול קמה התנועה לתחייה. הפעם בקרב הערבים.
סעיב עריקאת הערבי-מוסלמי, נציג הערבים-הפלסטינים למו"מ, הכריז בפני המשלחת הישראלית שהוא בכלל אינו ערבי אלא "כנעני", צאצא הכנענים מיריחו (צאצא רחב הזונה?) ולכן הוא קדם לישראלים.
במקום לתת חיוך מטופש, היה על האחראית על המו"מ (שהגשימה את חלומה ונכנסה לחדר) ציפורה-בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר לברך את עריקאת על כך שהוא התנתק מזהותו הערבית-מוסלמית ולשאול אותו האם בכוונתו להקים מדינה כנענית שתעבוד את האל בעל? – וכך להעמיד אותו (ואת העולם כולו) על כסילותו.