מתוך ספרי על פנחס שדה
להסביר לדגים
ביום שני, ה-18 בינואר, 1971, הגעתי אל שדה בשעה עשר לערך ויחד עימי באה לבקרו, במקרה, עזה צבי. בילינו את הערב בשלושה.
---
שדה הראה לנו את התמונות, רישומים מעשה-ידיו, שבחר לעטר בהם את ספרו "נסיעה" ואשר ברר אותם מערימת הרישומים שעשה במשך טיולו באירופה. התייעץ בענווה האגוצנטרית המיוחדת לו.
---
עזה היא דמות יוצאת מגדר הרגיל – ודאי עברה כבר את גיל השלושים, אך עדיין יש בה תום של נערה, והיא קרובה יותר לדמויות הנשים ביצירת שדה מאשר כל היפהפיות קרות המזג והנוירוטיות שלו נוסח שרי. במקרה הזכירה כיצד באה לשדה לאחר שקראה את "החיים כמשל", לפני עשר שנים. ואני אמרתי: "הלא זו היא שבאה אליך באמצע הלילה לאחר שקראה את הספר ונשקה אותך על המצח."
נשתררה דממה קצרה, ועזה אמרה: "מה פתאום? הלא באתי אליך בכלל בחמש אחר-הצהריים וחיכיתי לך על המרפסת, בחדר, במושבה הגרמנית, אצל בעל-הבית שלך, שהתאבד."
ושדה המשיך ואמר: "מאין אנשים שומעים עליי כל מיני סיפורים כאלה ומפיצים אותם? הנה שרי מספרת לי שהיה אצלה בחור בשם אמציה פורת והוא אמר לה שבעל-הבית של שדה התאבד בחדרו, ובעוד הגופה מונחת על הרצפה, אמר שדה שיקחו אותו כי זה מפריע לו לכתוב. והנה אני," המשיך שדה, "כבר הייתי בלונדון באותה תקופה, ובעל-הבית התאבד שנה לאחר שגרתי אצלו."
המצחיק הוא שאני מפי שדה שמעתי מילה במילה את הסיפור על עזה שבאה אליו באמצע הלילה, מבלי שהכירה אותו, ונשקה אותו על מצחו – וברחה. יותר נכון, שאלה קודם: "זה אתה, פנחס שדה?" וכשאמר: "כן," נשקה אותו על מצחו – וברחה.
הם החלו להתבדח ביניהם.
"מה פתאום נשיקה על המצח?" אמרה.
אמרתי, "כניראה שנשיקה על המצח זה או יותר מדי או פחות מדי."
"כן," אמרה. ולשדה – "אתה זוכר? את השבוע..."
"'שבוע הסופר העברי' קראת לו," אמר.
"שמונת ימי מילה!" צחקה.
וכאן הרצין, "ואת זוכרת את הסטירה, בטכס הסיום?"
"סטירה? מה פתאום?" אמרה.
"את לא זוכרת שהיה טכס סיום, בסוף השבוע?"
"כן."
"ולא זוכרת שנתתי לך סטירה?"
"לא."
הרגשתי עצמי כמו במחזה עיוועים. "ומי זה מספר עליי רכילות כזאת? שנתתי לך נשיקה במצח?" והוא פונה גם אליי.
"אולי זה אלישע גת," אמרה עזה, "אלישע הוא שהראה לי איפה אתה גר."
"כן. זה בטח אלישע גת," אמר, "הוא שמפיץ עליי רכילות כזאת."
"כן, זה בטח אלישע גת," אמרה היא.
מאוחר יותר יצאנו יחד מביתו, נסעתי עימה במונית לתל-אביב וליוויתי אותה לפתח בית הוריה ברחוב אבן-גבירול פינת באזל. היא עשתה עליי רושם טוב מאוד.
היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. "אני מקווה שלא הפרעתי לכם?"
"לא. אנחנו כבר מזמן לא ביחסים כאלה."
אמרתי לו שלדעתי השתמש בה לדמויות הנשים שבספריו יותר מאשר בכל היפהפיות שהכיר.
הוא הודה במקצת. ממנה יש הרבה באביגיל – הרצון לנסוע לספרד, שמע ממנה. האמירה שהיא רוצה להישאר בתולה עולמית, או נצחית. "אך מה לעשות," אמר, "המושגים שלי על הנשים הם של 'פרענק' בן שבע-עשרה. תמיד עושות עליי רושם הנשים המושכות מבחינה חיצונית, ואני שואף לשלימות – ומלביש על התוך הרוחני את השלימות והיופי הגופני – בספרים."
ועוד סיפר כי עזה אהבה מאוד את אבישי היפה מירושלים, זה שנעשה שיכור ונתדרדר ונעשה סכיזופרני. בשעתו דחה אותה והיא היתה חולה באופן חמור מכך. אחר-כך, משירד מן המסלול, היה בא אליה, צמא לקצת קירבה אנושית, ולבסוף כה נתמאס עליה עד שאפילו היא, טובת לב כשהינה – סגרה בפניו את דלת חדרה. למרות שאליה באים בכל שעה משעות היום והלילה, כך אורח חייה.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 בינואר 1971. בספר הנדפס "להסביר לדגים", אסטרולוג 2002, מופיעה עזה צבי בשם הבדוי – סקוטיה – שהרי עזה צבי גילתה את המשוררת זלדה, וזלדה הוא שם אשתו של סקוט פיצ'ג'רלד. ואילו ארתור הנאה, בספר הנדפס – הוא אבישי היפה, מירושלים, לימים הומלס בתל-אביב.
כאשר שלחתי בשעתו לעזה צבי את טיוטת הפרק הזה, היא ענתה במכתב נזעם מאוד והכחישה את כל הכתוב כאן על יחסיה עם פנחס.
בכל זאת החלטתי אז לפרסם את הדברים בספר, אמנם לא בשמה המפורש, כי הייתי נוכח ועד לכל מילה שנאמרה באותו מעמד מפי שניהם.