שוטרי משטרת התנועה מבחינים בנהג מזגזג, מתעלם מהנעשה בכביש ומסכן את עצמו ואת הנוסעים האחרים בכביש. הם דולקים אחרי הרכב, ולהפתעתם הם רואים את הנהג נוהג כשספר גמרא מונח על ההגה ותוך כדי נהיגה הוא מעמיק בו.
מיד נשלל רישיונו של הנהג ומוגש נגדו כתב אישום.
האם ניתן לומר על כך, שבמדינת היהודים מגישים כתב אישום על לימוד תורה?
זאת הלוגיקה של הטיעון הדמגוגי לפיו על פי חוק הגיוס – "לימוד תורה הוא עבירה פלילית." שקר וכזב. העבירה היא עריקה מצה"ל. וכשם אי אפשר לקבל נהיגה פרועה באצטלה של לימוד תורה, כך אין לקבל עריקה והשתמטות באצטלה של לימוד תורה. יש לדחות על הסף את הטיעונים הדמגוגיים הללו.
לימוד תורה הוא ערך יהודי חשוב ביותר. הוא ליבת התרבות שלנו. על מדינת ישראל, כמדינה יהודית, להכיר בחשיבות ערך לימוד התורה, להגביר את לימוד התורה – על שבעים פניה ושלל גווניה ופרשנויותיה, במערכת החינוך. על המדינה להגביר את מימון ההשכלה התורנית הגבוהה, על כל זרמיה.
אולם לימוד תורה אינו תחליף לדרך ארץ, אינו תחליף לקיום מצוות, אינו תחליף לערבות ההדדית היהודית – "כל ישראל ערבין זה בזה," אינו תחליף למלחמת מצווה על קיום העם היהודי ומדינת היהודים (ולפי התורה למלחמת מצווה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה), אינו תחליף להגנה על אזרחי ישראל ואינו מכשיר פיקוח נפש. לימוד תורה המביא להשתמטות הוא נְבָלָה ברשות התורה, חילול השם שאין כדוגמתו.
"צה"ל יכול להסתדר בלי החרדים, יש לו עודף חיילים," אני שומע את אחד הטיעונים בזכות ההשתמטות. אם יש לצה"ל עודף חיילים – אדרבא, שכל הצעירים ייגשו לגיוס, וצה"ל יפטור על פי שיקוליו המקצועיים את הפחות טובים. מי שיתאים פחות לשרת את המדינה בצבא, ימיר את הגיוס לצה"ל בשירות לאומי משמעותי חלופי.
איני אוהב את הדיבור על "שיוויון בנטל". בעיניי, הגנת המולדת אינה נטל, אלא זכות גדולה. אותי מטרידה העובדה ששבט שלם בעם ישראל, מרשה לעצמו לפטור את עצמו מההגנה על קיום המדינה, שבזכותה הוא הגיע לשגשוג שלא היה לו כמותו ולא יכול היה לחלום על שכמותו. אותי מכעיסה העובדה, שהשתמטות זו נעשית בשם תורת ישראל, כביכול.
חוק הגיוס החדש אינו מושלם. החוק הראוי הוא פשוט מאוד – חובת גיוס מלאה לכל. אולם אי אפשר לתקן עיוות בן 66 שנים, הדורש מהפך תרבותי של מגזר שלם, באבחת חרב. לכן, החוק הוא מתון מאוד, שקול מאוד, פשרני מאוד, הולך דרך ארוכה לעבר החרדים, מתוך הכרה במציאות.
אולם הוא מנסה ליצור מציאות שתביא לשינוי הדרגתי של העיוות. כוונת החוק לאפשר לאלפי חרדים לצאת לעבודה, מתוך הנחה שהדבר יביא לישראליזציה של החלקים הפרגמטיים במגזר, מה שיביא לגיוס חלקי, הולך וגובר, בהתאם למכסות המצומצמות יחסית שידרשו בעוד ארבע שנים.
על אף עמדתי העקרונית החד משמעית, אני תומך בחוק הפשרני הזה, כיוון שאיני מאמין במהפכות חברתיות, אלא בתהליכים חברתיים אבולוציוניים. אולם אם יש מקום לביקורת על החוק, הוא על פשרנותו, בוודאי לא על "קיצוניותו".
השיח רם הווליום אודות "הסנקציות הפליליות" הוא שיח שווא, שנועד לשרת את המטרות הפוליטיות של המפלגות החרדיות – הסתה נגד החוק, ושל יאיר לפיד ו"יש עתיד" – עמעום ויתוריהם מרחיקי הלכת, בפשרת חוק הגיוס. האמת היא שלא הוחלט להחיל סנקציות פליליות על חרדים שאינם מתגייסים, אלא פשוט – מי שיערוק מצה"ל בעוד ארבע שנים, על פי החוק החדש, יישפט כמו כל עריק אחר.
הדבר שציער אותי יותר מכל בהפגנת המשתמטים, היה קריאתם של כמה מרבני הזרם החרד"לי בציונות הדתית להשתתף בהפגנה. הציונות הדתית חרטה על דגלה מעורבות עמוקה בעם ישראל, במדינת ישראל, בחברה הישראלית, בצה"ל. הציונות הדתית היא אנטיתזה לחרדוּת, שדִגְלה הוא התבדלות מכלל ישראל, ממדינת ישראל, מהחברה הישראלית, מה שבא לידי ביטוי בהשתמטות מצה"ל.
קריאת רבנים מתוך הציונות הדתית, לקחת חלק בהפגנה של מי שמכנים את השירות בצה"ל "גזירת שמד", בהפגנה שמעל במתה נקראים הצעירים החרדים לסרב לצווי הגיוס, היא פשיטת רגל ערכית ומוסרית.

[אהוד: ואילו אני חרד מהתגייסות המונית של חרדים לצה"ל, שתשנה את אופיו, תפגע בשירות הבנות בצבא, וגם תוסיף מיליוני שקלים מתקציב הביטחון לקיום משפחותיהם הענקיות של החרדים בשירות החובה. מוטב שישתמטו ושישאו את אות הקלון על מצחם – מאשר יקלקלו את צה"ל – וכמוהו הם עלולים לקלקל עוד מיגזרים ישראליים, שהיו עדיין חופשיים, תודה לאל – מפגיעתם הרעה עד כה].

2. צרור הערות 5.3.14

* אני מקווה מאוד לא להגיע למקום, שרבים וטובים הגיעו אליו, של הגישה "לא צריך. יאללה, שלא יתגייסו. נסתדר בלעדיהם." איני רוצה להגיע לשם, כי זה לא מקום של "לוותר להם," אלא של "לוותר עליהם." להשלים עם בחירתם להוציא את עצמם מכלל ישראל.
את אחיי אנוכי מבקש.
קראתי עצומת תמיכה במאבק החרדים נגד הגיוס, של אנשי שמאל רדיקלי, עם הרפרטואר השחוק עד זרא של מיליטריזם שמיליטריזם והתלהמות המשווה את "הגיוס הכפוי" לאנטישמיות באירופה, לא פחות. האמת? לא הופתעתי. מעניין כמה חרדים מאמינים שלחותמי העצומה באמת אכפת מהם.

* חוק העזר התל-אביבי, שנועד לאפשר פתיחת עסקים בשבת, הוא אנטי חברתי ואנטי תרבותי. השבת היא התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות, והבניית צביון יהודי לשבת, שאינה "יום ז' בשבוע", אלא יום של ייחוד, של קדושה, של תרבות, אינו עניין "דתי", ואינו אינטרס של "הדתיים". עיצובה של שבת ישראלית יפה, אמתית, מהותית, תרבותית, היא אתגר חשוב של בניית הפרהסיה של ישראל, כמדינה יהודית. שבת שבה העניים עובדים כדי לאפשר בולמוס צרכנות של מעמד הביניים ורדיפת בצע של בעלי העסקים, מנוגדת לאינטרס הכלל. אין שום קשר בין ההחלטה הזאת, לערכי ה"חופש", כביכול, שמלהגים יוזמיה.
איני מגדיר עצמי כ"חילוני", אם כי בחלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית המקובלת (אם כי לא מקובלת עליי), אני מוגדר ככזה. כואב לי לראות איך חילונים נאבקים על זכותם לממש את הסטיגמות החרדיות על החילוניות כעגלה ריקה, שלכל היותר עמוסה במוצרי צריכה.

* מרקל לאובמה: "אני לא בטוחה שפוטין מחובר למציאות." מי לא מחובר?! פוטין הוא זה שיוצר את המציאות.

* מי עומד מאחורי המשבר באוקראינה? הציונים, כמובן, כפי שהם עומדים מאחורי האירועים בלוב, מצרים וטוניס. כך, לפחות, על פי הדוברת הרשמית של ממשל אסד בות'יניה שעבאן, בראיון לערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל מיאדין. שעבאן טוענת בראיון, שישראל עומדת מאחורי "הכנופיות החמושות", כלומר ארגוני המורדים בסוריה. הפצועים המועברים לטיפול בישראל, אינם אלא מסתערבים ישראליים, הלוחמים בשירות המורדים.
זה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא רוב תושבי המזה"ת מאמינים לסיפורים מן הסוג הזה. רוב מוחלט מתושבי מדינות ערב, משוכנעים, משוכנעים? יודעים! ... שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר.
זו השכונה בה אנו חיים. תרבותה – תרבות שקר. איננו רק אי של דמוקרטיה, חופש וזכויות האדם בתוך ים של דיקטטורה ודיכוי, אלא גם אי של אמת באוקיאנוס של שקר.

* רוב גדול מאוד מבין הפלשתינאים ביו"ש הם תושבי הרשות הפלשתינאית. הם בחרו נשיא (עד שהנשיא שהם בחרו הפסיק לקיים בחירות לנשיאות), הם בחרו פרלמנט, יש להם ממשלה, ראש ממשלה, שרים, שלטון מוניציפלי, חוקים, בתי משפט, בתי סוהר, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין, שגרירים בעולם. הוא הדין בשלטון חמאס בעזה.
זאת לא מדינה עצמאית, ריבונית. אני לא הייתי מסתפק בכך לעם היהודי. איני מצפה מהפלשתינאים להסתפק בכך. אך הטענה שהפלשתינאים הם אוכלוסייה כבושה, נשלטת בשלטון צבאי ישראלי, לתושביה אין זכות בחירה וכו', היא שקר. בין מדינה ריבונית לבין שלטון צבאי של כובש, יש מגוון רחב של מצבי ביניים. ההתייחסות לכל מה שהנו פחות ממדינה ריבונית כאל שלטון צבאי של כובש, נכונה כמו התייחסות לכל מה שהנו פחות משלטון צבאי של כובש כאל מדינה ריבונית.
כדאי שנקפיד על טרמינולוגיה אמתית ומעוגנת במציאות, כי אנו חיים במציאות מורכבת הרבה יותר מציורי השחור לבן.
אגב, אחרי אוסלו, הרש"פ היתה ממש מדינה מינוס. ישראל לא מימשה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ, אף שהדבר היה מעוגן בהסכם. רק מתקפת הטרור הרצחנית, החל בשנת 2000, הביאה את ישראל לממש את אחריותה הביטחונית, החל במבצע "חומת מגן".

* האם אוכל הוא תרבות? כן, אוכל הוא בהחלט מרכיב מסוים בתרבות האנושית. לכן, בהחלט ראוי שהטלוויזיה תקדיש חצי שעה בשבוע לתוכנית אוכל. אבל כאשר תוכניות האוכל משתלטות על הטלוויזיה, זו תת תרבות.

* ביד הלשון: את פינתי הקודמת הקדשתי לצורת הסמיכות של המילה נָמֵל. בכתבי אותה, הזדמזם באוזניי שירה של לאה גולדברג "אנו בונים פה נָמָל, פה נָמָל."
האם גולדברג לא ידעה, לא היטיבה לשלוט בשפה?
גולדברג אינה לבד. גדול משוררי ישראל, וירטואוז השפה העברית נתן אלתרמן כתב: "שם בנָמָל קוראים לי דב המים" ("דב המים") וכך גם בשירים נוספים כמו "קונצרטינה וגיטרה", ו"אנקש".
האם הם לא ידעו? או שמא, טרם נקבע אז ההיגוי נָמֵל? ואולי זו פשוט חירות המשורר – לאה גולדברג כתבה נָמָל כדי שיתחרז עם "תכלת למטה ותכלת מֵעַל" ועם "אנו כובשים את החוף והַגַּל"?
את השיר כתבה גולדברג לכבוד חנוכת נמל ת"א, אירוע מכונן בתולדות הציונות; סמל לשבירת החרם הערבי והשביתה הכללית של הערבים, שנועדו לשבור את המפעל הציוני, אך הביאו לעצמאותו, פריחתו ושגשוגו . הנמל נחנך ב-1938 ואז נכתב השיר. באותה שנה נכתב גם "דב הים" של אלתרמן. החלטת ועד הלשון לומר נָמֵל התקבלה עשר שנים קודם לכן, ב-1928.
החלטת הוועד נבעה מהרצון להבחין בין נמל בים, לבין הזכר של הנמלה – נָמָל ובעיקר בלשון רבים, להבחין בין נמלי הים – "נְמֵלִים" לבין רבים של נמלה – נְמָלִים.
גולדברג ואלתרמן ידעו זאת היטב, אולם החלטת ועד הלשון היתה שנויה במחלוקת שנים רבות, והמשוררים הללו ואחרים היו מתנגדיה הראשיים.
ביוני 1936 פרסם אלתרמן בטור שלו ב"הארץ" "רגעים" (שקדם ל"הטור השביעי" ב"דבר") שיר בו לעג לוועד הלשון על ה"נָמֵל" – "למלחמת הקמץ והצירה." השיר נפתח בשורות הבאות, ונמשך עד סופו ברוח זו:
"רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.  / חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה  / בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל-אָבִיב,  / שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה. // שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי...  / אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל? / קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי / וְהִנֵּה / מִתְגָּרִים בִּי:  / נָמֵל...!"
ועם כל הערצתי לאלתרמן ולגולדברג, אני מבכר את עמדת ועד הלשון.
אגב, ב-1959 הצטרפה לאה גולדברג לאקדמיה ללשון עברית, כפי שנקרא ועד הלשון לאחר קום המדינה, בהמלצתו של בן גוריון.

אהוד: את הלחן לשיר של לאה גולדברג כתבה רגינה לוינסון [ר. לוינסון – ככתוב על הקיר עם השיר בכניסה לנמל]. רגינה היתה אשתו של אברהם לוינסון, סופר, משורר ומתרגם ["יבגני אונייגין", הימנון "הנוער העובד" ועוד] שגם עמד בראש המרכז לתרבות של ההסתדרות. דירתם בשדרות ח"ן היתה בית ועד לסופרים, שחקנים ואמנים מהבוהמה התל-אביבית של שנות השלושים והארבעים. רגינה לוינסון לבית ליכטנשטיין, מלודז', היתה בת-דוד ראשונה של אימי דורה-דבורה, שאימה, היא סבתי שרה-גאולה ליפסקי – היתה מהבית ליכטנשטיין.