האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם
וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –
הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,
וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,
הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.
רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם
וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,
הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.
עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם
וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

"תרבות וספרות", "הארץ", 1955

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

"פי האתון" [עיתון הסתדרות הסטודנטים בירושלים], 1959

ערב של ילדוּת

יָם שֶׁל עִסּוּק חֲרִישִׁי מְפַטְפֵּט כְּגִיגִית
אֶל כּוֹבֶסֶת, וּפְנֵי הַדְּרָכִים נִסְגְּרוּ
בְּאוֹרוֹ שֶׁל הַשֶׁלֶט הַדַּל
רַק עַל סַף הַכִּכָּר הָאַחַת
שֶׁל רְחוֹב וְזָהָב
וְשֶׁל לֶחֶם
הֶחֱזַקְתִּי בְּשָׂרִי בְּשִׁנֵּי הֶחָלָב –

וְהָעֶרֶב הָיָה יַלְדּוּתִי בִּנְגִינָה
רְחוֹקָה וְנוֹאֶלֶת
וּלְפֶתַע קָבְרוּ אֶת בֵּיתִי הַשָּׁקֵט
וְזָרְקוּ אֶת בְּגָדַי
עַל הַסַּף –
וְתִינוֹק בְּתוֹכִי הִתְפַּלַּלְתִּי
אֵלֶיךָ, נוֹכְרִי וְגָדוֹל
בְּמַמְלֶכֶת הַטַּף.

"תרבות וספרות", "הארץ" 1959

מתוך ספר השירים שאזל: "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1995-1955. אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005.

אהוד: שנים רבות הודפסו בכל מוסף שבועי של "תרבות וספרות", בעריכתו של ד"ר יעקב הורביץ, שיר אחד וסיפור אחד, רבים מהם היו פרסומים ראשונים למחבריהם [פרסומים שגם עזרו לצעירים שבהם בעלילותיהם הרומנטיות] – וכך עלו על מפת הספרות העברית דור ושני דורות של משוררים ומספרים.
לימים החליט אחד העורכים, בעקבות הנהוג במוספים הספרותיים הצרפתיים, לפרסם ב"תרבות וספרות" בעיקר מאמרים ולא יצירות מקוריות של כותבים מתחילים, כי לא לשם כך נוצר לדבריו מוסף ספרותי בארץ תרבותית. וכך, מאז – אין כמעט במה שבועית מכובדת ומקובלת להצגת כישרונות חדשים בשירה ובספרות שלנו, והדורות האחרונים יכולים רק להתקנא בנו ובבני-דורנו, שזכינו לא פעם לזיון טוב כאשר הצלחנו להעלות לחדרנו סטודנטית חובבת ספרות כדי לראות שיר או סיפור שלנו שהודפס. לעיתים היינו מחכים שבועות ב"תור" עד שהגיע זמן הדפסתנו אצל ד"ר הורביץ ביום שישי – ואז צדים עיניים של סטודנטיות בין מייזר ללאוטרמן בקמפוס גבעת רם, ובייחוד אם היה להן חזה גדול.
היו אז כמובן עוד מוספים כי היו יותר עיתונים, ובייחוד היה מוערך המוסף "משא" בעריכת אהרן מגד בעיתון "למרחב", שגם בו התפרסמו ביכורי יצירותינו מתוך יחס אוהד במיוחד, אלא ש"למרחב" היה עיתון מפלגתי שמרבית הציבור כלל לא קרא ולא התייחס אליו.
בדרך-כלל הייתי חותם בנעוריי: אהוד בן עזר (ראב) – כפי שנהגו אבי ועוד רבים מבני משפחתנו. כאשר התפרסם שירי הראשון "האביב הגדול", שאלתי את ד"ר הורביץ מדוע השמיט משמי את ה"ראב" שבסוגריים. על כך ענה לי – "ה'ראבּ' לדודתך אסתר ואתה בן עזר." ואכן כך זה מאז, לפני 59 שנים – ועד היום.
הייתי אז כבן 19, וקל לראות שבראשית כתיבתי אני מושפע, כרבים מבני דורי, מאלתרמן – ולא מדודתי אחות-אבי אסתר ראב.