ע' הוא אחד מבוגרי קורס קציני חי"ר האחרון. ע' סיים את הקורס בציון 90 והיום הוא משרת כמפקד מחלקה ביחידת חי"ר.
סיפורו של ע' הוא סיפור ייחודי, שעשוי להוות מופת חברתי. ע' הוא עולה מאתיופיה. בגיל צעיר הוא התדרדר אל שולי החברה, והעתיד שהיה צפוי לו הוא של פשע וסמים. הוא הגיע לכפר הנוער נווה עמיאל, אליו מגיע נוער בסיכון, נוער מנותק. ולאחר י"ב, הגיע למכינה הקדם צבאית "ימין אורד" בחצור הגלילית, שכמעט כל חבריה הם יוצאי אתיופיה, רבים מהם בוגרי פנימיות לנוער בסיכון.
בהגיעו למכינה, הוא סבל עדין מבעיות קשות של התנהגות, משמעת ואלימות. אולם הוא יצא ממנה אדם אחר. הוא התגייס ליחידה קרבית והיום הוא משרת בה כקצין.
בוגר אחר של המכינה, שסבל מאלימות בראשית הדרך והיה מה שקרוי "ילד כאפות", משרת היום בשנת קבע ביחידה מובחרת.
לבושתנו, רק 70% מעולי אתיופיה מסיימים שירות צבאי מלא. זהו כישלון של החברה הישראלית. בין בוגרי המכינה, 100% מסיימים את השירות. למעלה מ-80% מתוכם כלוחמים ביחידות קרביות. 10% מהם כקצינים. כל אלה יהיו אזרחים טובים, תורמים לחברה, מובילים בה.
את מכינת "ימין אורד" הכרתי לפני 4 שנים, כשהתחלתי לנהל את מרכז "יובלים". הפעלנו תוכנית מפגשים למכינות הקדם צבאיות בצפון. הרעיון היה הפגשת נוער דתי וחילוני. אולם הפגשת הנוער הצברי עם יוצאי אתיופיה היה בעיניי אתגר חשוב לא פחות.
המכינות הקדם צבאיות ושנות השירות, הם מן המפעלים היפים ביותר בחברה הישראלית. אלו מפעלים מובהקים של אליטה משרתת במובן הנשגב ביותר; נוער שגדל בחממות החברה הישראלית, ומפנה את מרצו וכשרונו כדי להתנדב ולתרום לחברה, בחינוך, ברווחה, בקליטת עלייה. אני מכיר ומוקיר את המפעל הזה. בהיכרותי עם מכינת "ימין אורד", נחשפתי למכינה מסוג אחר. מכינה, המיועדת למי שלכאורה אמורים להיות הצד המקבל, שההתנדבות נעשית בקירבו. והנה, כאשר הפניה לנוער הזה היא כאל מי שיכולים לעשות, לתת, לתרום – התוצאות הן מעל ומעבר למשוער.
סג"מ ע' הוא מופת, והוא אינו יחיד. ביום העצמאות האחרון, שלושה מבוגרי מכינת "ימין אורד" בחצור, הוזמנו לבית הנשיא כחיילים מצטיינים. יכול להיות סיפוק גדול מזה?

"ימין אורד" אינם יחידים. אני מרבה להרצות לפני מכינות קדם צבאיות. רבות מן המכינות נוהגות לעלות לסדרה בגולן, ומזמינות אותי להרצות להן על ההתיישבות בגולן. בשנה שעברה, הוזמנתי להרצות בפני חניכי מכינת "אשר רוח בו" ממצפה רמון, מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון. פגשתי 12 צעירים, כמעט כולם יוצאי אתיופיה, ושוחחתי אתם במשך כשעה. בתום ההרצאה, קמו כולם, ונגשו אליי, ללחוץ את ידי. אני מרבה להרצות בפני קהלים שונים, אך מעולם לא נתקלתי בתגובה כזו. לפני כשבועיים, הרציתי בפני המחזור הבא של המכינה. מספר החניכים היה כפול מאשתקד. המוצא העדתי שלהם היה הרבה יותר מגוון ורחב. אך ההגדרה – אותה הגדרה: נוער בסיכון. הם שתו את הדברים בצמא, ולמרות נתוני הפתיחה, הופתעתי לטובה מהידע שלהם, שלפחות בנושאים עליהם דיברנו – גדול יותר משל בוגר י"ב ממוצע. בכמה כיתות י"ב, ידעו להשיב לי מי היו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל במלחמת ששת הימים?
לא חלף שבוע, ושוב הוזמנתי להרצות למכינה קדם צבאית מיוחדת, הפעם זו מכינת "מלח הארץ" בעין גדי. הבשורה החברתית שלה, היא שילוב של נוער ממגוון רחב של מעמדות סוציואקונומיים, כולל אזורי מצוקה ונוער בסיכון, לצד אזורים חזקים. ובכל המקומות – אותה תמונה. בכל המקומות, מי ש"הגורל" אמור היה לדרדר אותם לתחתיות, הופכים, בזכות מפעל חברתי חינוכי אדיר, לאזרחים תורמים ומובילים בחברה.
אני קשור היום למיזם מסוים של מרכז "מעשה" – ארגון המפעיל התנדבות של בני נוער במכינות קדם צבאיות, שנות שירות וגרעיני נח"ל קהילתי – משימתי. כאן אין המדובר ממש בנוער בסיכון, אך לא בהרכב הסוציואקונומי המקובל במכינות ובשנות השירות, אלא בנוער מן הפריפריה החברתית ואזורי המצוקה בישראל.
בני הבכור, עמוס, משרת בשנת שירות בכפר הנוער נווה עמיאל בשדה יעקב. כפר הנוער הוא גלגל ההצלה האחרון של בני נוער מנותקים, נוער בסיכון הקשה ביותר בחברה הישראלית. שני המקורות העיקריים של הפנימייה, הם יוצאי אתיופיה, ונושרי החברה החרדית, שהוקעו וגורשו ממשפחותיהם. ביקרתי שם בשבוע שעבר עם חברי תוכנית "גוונים בגליל" – תוכנית של מובילים בתחומי החינוך והחברה בגליל, שאני עומד בראשה. בשיחה עם אחד ממנהלי הכפר, היה ממש קשה לשמוע את הסיפורים על המציאות ממנה באו הילדים הללו. "מ'כיכר החתולות' הם יורדים ל..." והוא נתקע ללא מילים. "ביגון שאולה," הפטירה אחת מחברות הקבוצה. "את השאול הם עברו כבר מזמן," השיב הדובר.
והנה, בעבודת הקודש החינוכית, רובם הגדול של החניכים מסיימים כאנשים נורמטיביים, אזרחים טובים ושומרי חוק; כולם ניגשים לבחינות הבגרות, רבים מהם זכאים לתעודת בגרות, כולם מתגייסים לצה"ל. הם ניצלו.
הכפר מעודד את בוגריו ללכת למכינות קדם צבאיות, שתרומתן להצלחת הנערים היא אדירה; למכינות ול... שנת שירות. כן, כן, לשנת שירות. מקרב אותם בני נוער, שלכאורה נגזר עליהם להיות הצד הנתרם והמקבל משנות השירות, יש המתנדבים לשנת שירות לפני הצבא כדי לתרום ולסייע לאוכלוסיות מוחלשות, למי שחולקים אותה נקודת התחלה, וכעת הם יכולים לבוא אליהם כמופת של היחלצות, של נתינה ותרומה. שניים מחברי גרעין שנת השירות של בני, הם בוגרים של כפר הנוער "נירים", שאף הוא מיועד לנוער בסיכון, בדומה לנווה עמיאל. הם שינשינים וחברי גרעין לכל דבר ותרומתם – אדירה.
אין דרך טובה יותר להתמודד עם המצוקות בחברה הישראלית, עם האוכלוסיות המוחלשות, עם הנוער המנותק, מאשר להציב בפניהם אתגר גדול, שבו הם הצד העושה, הנותן, התורם, המוביל, המנהיג.
סג"מ ע' ושכמותו הם מעטים, אך הם ההוכחה שאפשר, שזו הדרך הראויה לרבים. זהו אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית.

2. הזכות לדיור

אילו עניינה של "הקשת המזרחית הדמוקרטית" היה, באמת ובתמים, צדק חברתי, סולידריות, תיקון עולם – הם היו מתייצבים לצד הקיבוצים, הנאבקים על הזכות לדיור.
למרבה הצער, עניינה של "הקשת" אחר לגמרי – עניינה הוא להמשיך וּלְהִבָּנוֹת משיח השנאה והפירוד. עניינה של "הקשת" אינו האבחנה בין טוב ורע, צדק ועוול, אלא אנחנו והם. הם – הינם "האשכנזים" השנואים. והקיבוצניקים הם, כביכול, "אשכנזים" ולכן הם הרעים. הקיבוצים הם סמל האשכנזיות, לכן הם סמל ה"הם", לכן הם סמל הרע. ולכן, כאשר הקיבוצים נאבקים על זכותם הבסיסית – הזכות לבנות לבני הקיבוץ ולמצטרפים אליו, מול עוול משווע של הקפאה מתמשכת של הבניה בקיבוצים, הוציאה "הקשת" פשקוויל הסתה ושנאה נגד הקיבוצים, עם ביטויים כמו "מאבק חצוף וגרגרני," "אוכלוסיות מדושנות," "דורשים בניה ובנותיה יפי הבלורית מהקיבוצים עוד ועוד שטחים להגדלת הונם הפרטי והמשך קיום מנגנוני שימור חוסר הצדק המשווע."
אין כמעט משפט בפשקוויל הזה שאינו שקר. למשל, "עוד ועוד שטחים" – כלל אין מדובר בדרישה לשטחים חדשים, אלא לבנייה בתוך שטח הקיבוץ, כדי לאפשר קליטה וצמיחה של מצטרפים חדשים ושל בני הקיבוץ.
מאבק הקיבוצים על הזכות לבנות ולהתרחב, הוא מאבק על היכולת להתקיים. זאת הסיבה האמתית לכך ששונאי הקיבוץ, דוגמת "הקשת המזרחית", מתייצבים נגד המאבק הזה. שנאתם מעבירה אותם על דעתם.
יש לזכור כמה עובדות היסטוריות. חברי הקיבוץ אינם בעלי בתים ואינם בעלי זכויות בבתים, מתוך אידיאולוגיה השוללת קניין פרטי, והרואה בכל האדמות – אדמות הלאום, השייכות לכלל. בשנים האחרונות, מסיבות שונות, חלו שינויים בקיבוץ, בהשפעת שינויים שחלו בחברה הישראלית ובעולם המערבי. השינוי כלל מרכיבים של הפרטה מסוימת במרבית הקיבוצים. בין השאר, כולל השינוי הזה בעלות חלקית של החבר על דירתו, עיגון חלקי של זכויותיו ויכולת הורשה. לשמחתי, הקיבוץ שלי, אורטל, הוא קיבוץ שיתופי, שבו חבריי ואני ממשיכים לבחור בדרך של ויתור על זכויות קניין בדירותינו. אולם שיוך הדירות במרבית הקיבוצים, הוא מימוש זכות מוקנית כל אזרח, ומן הראוי שמדינת ישראל תכבד זכות זו, ותקל על הדרך לממש את השינוי.
למרבה הצער, פקידות צרת אופק וקטנונית, בעיקר ברשות מקרקעי ישראל, מנהלת מו"מ צייקני על תנאי השיוך, וכאמצעי לחץ מקפיאה כבר שנתיים את הבנייה בקיבוצים. הרשות מציבה לחברי הקיבוצים ולמצטרפים לקיבוצים תנאי חכירת קרקע חמורים לאין ערוך משל משתכנים בעיר.
התנועה הקיבוצית הלכה לאורך כל שנות הציונות והמדינה אל אזורי הספר והפריפריה המרוחקים והקשים ביותר, ועיצבה את גבולות המדינה. הקיבוצים שבמרכז הארץ, שומרים על השטחים הפתוחים החיוניים כל כך לאיכות חיינו. הקיבוצים היו ועודם, גם אחרי השינויים באורחות החיים, מופת לחיי צדק חברתי וערבות הדדית ויצירה ישראלית ייחודית, שהיא מקור לגאווה למדינת ישראל. המאבק על הזכות לבנות בקיבוצים, הוא מאבק על קיום הקיבוץ. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל.
מצוקת הדיור היא אחת המצוקות הקשות והחמורות עימן מתמודדת החברה הישראלית. ממשלת ישראל נושאת את דגל פתרון הבעייה הזאת. התנועה הקיבוצית מציעה הקמת 40,000 יחידות דיור בקיבוצים, רבע מהן בנות פחות מ-55 מ"ר להשכרה לזוגות צעירים וסטודנטים, כדיור בר השגה.
פתרון הבעייה הזאת הוא אינטרס לאומי. הקפאת הבניה המתמשכת מתנקשת באינטרס הלאומי.

3. צרור הערות 9.3.14

* יש כל כך הרבה תרחישים שיכלו להכשיל את מבצע ההשתלטות על ספינת הטילים מאיראן ולהפוך לאסון ולפרסה. הדבר מעצים את שלמות הביצוע ואת תעוזת ההחלטה.
כששמעתי על תפיסת ספינת הנשק, כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "ועכשיו נשמע את המנגינות האוטומטיות, על מדינה 'פיראטית'." קיוויתי שאמירות כאלו תשמענה רק מכיוונים כמו איראן, חמאס וכד'. אבל דברים כאלה נשמעים גם בתוכנו. החמיצות שבה התקבל המבצע בחוגים מסוימים, די מגעילה.
העיתונאי יגאל סרנה מתבייש בישראליותו. ומה גורם לו לכתוב ש"כל יום מביש יותר לחיות פה"? תפיסת ספינת הטילים "קלוז סי". איזו בושה! "אלף חיילים משתלטים על אניות מסחר של 30 מלחים, נטולת הגנה."
לכאורה, לשם מה להתייחס לדבר הבל כזה, שסרנה כתב בדף הפייסבוק שלו? זה חשוב, כי ההתייחסות שלו מדגימה את האופן המעוות שבו המיליה שלו רואה את המציאות.
מה היה האירוע, אליבא דסרנה? לא תפיסת ארנסל טילים חדישים וארוכי טווח שנועדה להיירות על אזרחי ישראל והיוותה איום ביטחוני חמור. לא מניעת ההסלמה שירי הטילים היה גורם לה, כולל סבל קשה לתושבי עזה, אפשרות של כיבוש עזה והתדרדרות היחסים עם מצרים אילו הטילים היו נורים מסיני. לא ההישג המודיעיני הכביר, של חשיפת מבצע שלבטח הופעלו בו כל אמצעי החשאיות החמורים ביותר. לא ביצוע מושלם, ללא נפגעים לכוחותינו וללא נפגעים כלל. לא חשיפת פניה של מעצמת הטרור האיראנית. לא.
מה שהיה כאן, הוא השתלטות של "אלף לוחמים" על "אניית מסחר נטולת הגנה." הנה, בקליפת אגוז, האופן המעוות בו אותם אנשים מציגים את הסכסוך הישראלי-ערבי כולו, מ"נראטיב" הנכבה ועד "קלוז סי".
מי שטוען שעיתוי הפעולה נועד לשרת את ביקורו של נתניהו בארה"ב, מדבר שטויות. וכי ישראל תיאמה עם איראן את מועד ההפלגה? אבל לצורך הדיון – נניח שניתן היה לתכנן את עיתוי הפעולה. האם לא היה זה ראוי, לקבוע את העיתוי שייטיב לשרת את המערכה המדינית שישראל מנהלת נגד התחמשות מעצמת הטרור בנשק השמדה המוני? אילו היה הדבר בידינו, והיינו בוחרים בעיתוי אחר, היה זה מחדל מדיני. אך אילו הדבר היה בידינו, ראוי היה להקדים במקצת את הפעולה, כדי שתהיה לקראת פגישת נתניהו-אובמה.
סרנה מתבייש. מה יש, לא יכולנו לשלוח חולייה מצומצמת לבצע את הפעולה? מעניין מה הוא היה כותב אילו הפעולה הסתבכה כמו ב"מרמרה".

* במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, הקונגרס האמריקאי הגדיר בחוק את מעמדה של ישראל כשותפה אסטרטגית של ארה"ב.

* הבחירות החוזרות בבית שמש חורגות בחשיבותן בהרבה מעבר לעניין המקומי. זו התמודדות בין הציונות לזייפנות.
אלי כהן – האיש שלנו בבית שמש.

* ב-4.3.28, בדיוק 86 שנים לפני החלטת עיריית ת"א על פתיחת עסקים בשבת, דחה בית המשפט תביעת דיבה של עו"ד סמואל נגד עורך "הארץ" משה גליקסון על שבסדרה בת ארבעה מאמרים תקף אותו על שהגן על בעל חנות תל-אביבית, שנקנס כיוון שפתח את החנות בשבת. תביעת הדיבה היתה על ביטויים קשים שכתב נגדו גליקסון, שהאשים אותו ב"התנקשות בחיי הבית הלאומי" ואת טיעוניו – "עקמומיות הלב והשכל."
מייסדי ת"א, ברובם הגדול, לא היו דתיים וממש לא רצו ליצור עיר דתית. עיתון "הארץ", אמנם היה שונה מאוד מ"הארץ" של שוקן, אבל הוא היה עיתון חילוני. גם גליקסון, אחד המנהיגים הבולטים של החוגים האזרחיים וזרם הציונות הכללית, היה חילוני, וכך גם הזרם שהנהיג. סגירת החנויות בשבת כלל לא היתה בעיניהם הליכה לקראת הדתיים, פשרה עם הדתיים, יכולת לחיות בדו-קיום – אלא ערך בפני עצמו, המבטא את דרכם שלהם כיהודים.
בדיוק שנתיים קודם לכן, ביאליק ייסד בת"א את אירועי "עונג שבת" – אירוע תרבות ואמנות לקהל הרחב. אירועי "עונג שבת" משכו קהל רב, ולכן נדדו מפעם לפעם לאולם גדול יותר. בשנה שבה כתב גליקסון את הדברים, נחנך אולם "אוהל שם", שנבנה בעיקר לצורך "עונג שבת", כיוון שלא נמצא מקום להכיל את כל הקהל. באותה שנה ביאליק הקים את אגודת "עונג שבת" שקידמה את המיזם התרבותי.
זוהי שבת הראויה לפרהסיה יהודית ישראלית – שבת של תרבות, אמנות ורוח על כל גווניה, כולל תיאטרון, קולנוע ומוזיאונים.
עסקים, חנויות, מרכולים וכו' – סגורים.

* מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים.

* הייצוגיות היא מרכיב חשוב בדמוקרטיה, בוודאי במדינה מגוונת ומקוטבת כישראל. העלאת אחוז החסימה פוגעת בייצוגיות ולכן היא פוגעת בדמוקרטיה. אין לכך כל קשר למשילות, מה גם שאין היום באמת בעיית משילות בישראל.

* הוראתו של נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס לחסום את הגשר בין בית המשפט ל"סינמה סיטי" הזכירה לי את הוראתה של יו"ר הכנסת דליה איציק לאסור כניסה לכנסת בג'ינס. שני מקרים שבהם אובססיית כבוד עלולה להביא לנתק של מוסד ממלכתי חשוב מן הציבור, ובכך לפגוע בכבוד המוסד.

* ביד הלשון: הביטוי היפה "שמנהּ וסלתהּ" מופיע בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "ויקרא". אנו נוהגים להשתמש בביטוי, לציון הטוב שבטוב, המובחר שבמובחר. סלתה ושמנה של העיר – הטובים והמובחרים שבעיר. הסולת נחשבה בימי קדם למאכל יקר ויוקרתי, ומכאן הביטוי.
במקור, הביטוי שמנה וסלתה אינו אלגורי, אלא פשוטו כמשמעו, הוא מדבר על השמן והסולת שלה. של מי? של המִנְחָה – קרבן המנחה.
הנה, המקור – שני הפסוקים הפותחים את פרק ב' ב"ויקרא":
"א. וְנֶפֶשׁ כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. ב. וֶהֱבִיאָהּ אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה."
אגב, המילה "סָלתה" מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ"סוֹלתה".