פרק מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

עם עובד, 1998

משפחת יעקב גינזבורג, שכניהם מצידו הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, היא משפחה מוסקבאית שמאפיינים אותה נקיון רוסי קפדני, סמובר מתנוצץ ופולחן-תה שאסתר אינה רגילה לו מכיוון שבביתה שותים קפה. על שעת התה מולכת אם-המשפחה, אישה בלונדית מוצקה, ורודה, רעשנית וצחקנית. ניחוח של סבון ריחני נודף ממנה. זהו חידוש בשביל אסתר מכיוון שבביתה משתמשים בסבון-כביסה לרחצת-הגוף, מין סטואיות של האב!

במשפחתנו נהגו לספר כי ה"בובע" לאה, אשתו של יהודה, קינאה בשכנתה היפה וזהובת השיער וחששה כי היא מצאה חן בעיני בעלה, והוא מחזר אחריה.

בין הכוסות השקופות-להפליא והקערות המלאות עוגיות ריחניות התרוצצה אסתר. על התה היא ויתרה לעיתים, אבל עוגיות היתה בולעת בלי סוף. סביבה כירכר הבן, בן-ציון (על שמו נקרא נכדו, הכדורגלן בוני גינזבורג, שוער נבחרת ישראל). הוא בן-גילה של אסתר וחברה, נער שזוף ורזה בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואילו אסתר רזה וירקרקת ממאלאריה, ובעלת צמות ארוכות. הם נחשבים "זוג" לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני ההורים, שמצויים בידידות רבה – וספק בצחוק ספק ברצינות קוראים לשניים "חתן-כלה".

לבן-ציון, שהוא נער ספורטיבי, ומתעמל מצטיין, חורה על שאסתר, ברגליה הארוכות, מנסה להתחרות עימו בקפיצה, ולא פעם מרביץ לה ככה סתם, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב הם מתפייסים מיד, ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, אזי מתערבים ההורים ומשלימים ביניהם.

יום אחד מביאה לה דודה ירושלמית שמשיה קטנה ואדומה. אסתר יוצאת מכליה – המתנה היא כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שמעוררת את דמיונה. היא אוספת את קפלי שמלתה הקטנה בידה האחת, כפי שראתה אצל "האנגלנדרקה" – מעשה דאמה, ובידה השנייה מחזיקה את השמשיה האדומה, שמטילה אור-אדום על שערותיה הפזורות – ובן-ציון בן-זוגה משרך דרכו אחריה. הריהם כזוג מאושר ומבוגר ואסתר מרגישה עצמה בעננים.

השניים בונים להם סוכה מענפי-אקליפטוס ומכסים אותה בשבטים רכים וריחניים. לאחר שהם יושבים בסוכה ומתבשמים מריחה החריף והטוב, קם בן-ציון והולך בחשיבות רבה "לעבודה" בכרם, בעוד אסתר מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אקליפטוס ארוכים ויבשים בתור דגים, שאותם היא "מטגנת" בקערית-פח קטנה שסחבה מן המטבח.

חברה בן-ציון מלמד אותה תעלול – הם אוספים צפרדעים וקרפדות, שנחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, באכזריות-ילדים ובסקרנות, לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – "איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – – "

רק זיקיות לא מניחה לו אסתר לשחוט. "הן היו כל-כך יפות!" אבל את הזנב בן-ציון מקצץ להן – והזנב ממשיך ומפרפר עוד שעה ארוכה לאחר שהזיקית כבר נמלטה.

"יצמח לה זנב חדש," מבטיח בן-ציון.

אך אסתר אינה בטוחה בכך ונעשית עצובה.

פעם אחת, ביום חורף בהיר – כשהחצר החולית שטופה אחרי הגשם; עשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה; ריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן; תלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – מתחילים אסתר ובן-ציון לבנות מן העפר בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג'אמע ערבי מחודד, שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראו בכפרים הערביים וביפו; חור שטוח בראש גבשושית מעורר את דמיונם משום שהוא דומה לטאבון ערבי. הם מדברים על כך שעליהם לפתוח בו פתח מלמעלה כדי שיוכלו להכניס לתוכו עלי-אקליפטוס יבשים ולהדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אסתר, שניגשת אל החור, פונה לבן-ציון בהיסוס-מה: "אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה."

אך הוא, שעומד מאחוריה, מלגלג: "פחדנית, ילדה קטנה."

מיד, כתמיד, מתעורר בה הרצון לנצח. היא תוחבת את אצבעה לחור ומוציאה אותה עם עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש מתחילים לזרום מן האצבע ליד. היא מטלטת אותה והעקרב נופל. מין ענק שחור שכמותו טרם ראתה מעודה. צעקותיה מוזרות לאוזניה – מעודה לא צעקה, ובכלל, הלא נידמה לה שמעט מאוד בכתה בילדותה.

מיד היא חשה בזרועותיו הריחניות של האב סביב גופה. הוא מאמץ אותה בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב אינו פג. בן-ציון חברה הסתלק מיד, כאשר עושים תמיד הגברים לאחר שגרמו איזו תקלה, אבל מרחוק היא שומעת שהוא זכה במנה של מלקות.

השכנים מתאספים ומייעצים לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה. בין כולם מבקיע לו דרך האנגלנדר, יהושע סמואל, ובידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – אמוניאק שיצא לו שם של תרופה בדוקה נגד עקיצות. אסתר נרגעת ונירדמת בזרועותיו של אביה, שכבר לא זז ממנה כל אותו יום, שהופך ליום עצוב וכאוב; ובכל-זאת, לאחר שנים רבות היא זוכרת:

"להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת!"