ערב מדהים בפילהרמונית!

במוצאי-שבת האחרונה זכו מנויי הפילהרמונית לחווייה מוסיקלית מדהימה בעוצמתה ובאיכותה – כאשר נכחו בביצוע הקונצרטנטי של האופרה "לה טרוויאטה" [1853] של ורדי [1813-1901] – יצירה בת 161 שנה שליחה לא נס והיא מפעימה ומרגשת כאילו זה עתה התרחשה! ודווקא הביצוע הקונצרטנטי, הנקי כל כך והחף מתפאורה ומתלבושות – מדגיש את כוחה העל-זמני.

שלושת הזמרים המובילים היו לדעתי מן הטובים שישנם כיום. ראשונה היתה זמרת הסופרן אווה מיי, בתפקיד הראשי של ויולטה – קולה הצלול, גם כאשר מחייב אותה התפקיד לשיר בשקט – מילא ללא שום אמצעי הגברה את האולם כולו, עד לקדמת היציע שבו ישבתי, [בשורה 21, כיסא 33 בגוש ג שהוא הגוש שבאמצע, וזו שורה ראשונה אחרי המעקה]. ופשוט בל-ייאמן היה שקול אנושי, טבעי, לא מאולץ ויפהפה, ימלא כך את ההיכל כולו, וברמת אקוסטיקה נדירה. ממש חגיגה. והתרגום העברי שרץ כל הזמן מסר בדייקנות את תוכן המחזה והפך אותנו, השומעים והרואים, למעורבים בעלילה ונרגשים ממנה, הגם שיש ודאי כמה פוצים האומרים שזו בסך הכול עלילה של טלנובלה. אבל אחרי ששמענו בסבל רב את הרקוויאם הפולני של פנדרצקי, בניצוחו, אזיי מוטב "טלנובלה" על אשת תענוגות שחפנית ולא מוסרית שמתה בפריס – מאשר הקקפוניה הפולנית.

הזמר השני שאותו אי-אפשר לשכוח, והקהל הגיב במחיאות כפיים בהתאם, היה הבריטון המבוגר הנפלא פאולו גבנלי בתפקיד ג'ורג'ו ג'רמונט, אביו של אלפרדו. איזה קול אדיר ומרעיד-היכל יש לבריטון הזה. איזו עוצמה. ניקיון ורגש. והתפקיד שלו עושה לו טוב בכך שיש בו התפתחות רגשית, דרמטית ומצפונית, והוא מעניק, מכוח תפקידו במחזה, עומק אנושי רב לאופרה.

ואלפרדו ג'רמונט עצמו, הגבר הצעיר, רב השיער על ראשו, האוהב של ויולטה, תפקיד שאותו שר הטנור איבן מגרי, אמנם קצת קטן בממדי גופו לעומת השניים האחרים, אבל גם הוא מצליח לחדור לכל פינה בהיכל בקולו ולהביא לידי שלמות את הצוות המשולש המצויין הזה.

שלא לדבר על כך שיוצאות מן הכלל היו גם המקהלה המורכבת מהמקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים, ואין צורך לומר – התזמורת עצמה, בהרכב לא גדול, כנדרש, תחת שרביטו של זובין מהטה, המנצח בשלווה ובמקצועיות נהדרת, כמי שכל שבילי האופרה נהירים לו ואין הוא זקוק לכבוד ולכיבודים ולפיזוזים על הבמה – אלא בנחת, בהדרת כבוד – מאציל מסמכותו כמארח על שאר המשתתפים באנסמבל, וכולם יחד מביאים לשיא את הערב הנפלא שהוא ממש כבוד לתרבותה של מדינת ישראל בכלל, וזו המוסיקלית בפרט.

אכן – וילה בלב הג'ונגל, אבל איזו וילה, ספרטה כלפי חוץ, אתונה כלפי פנים. ושיתפוצצו אויבינו ומשטינינו! ככה, גם ככה, הציונות מנצחת! ככה, גם ככה – ראה הרצל את מדינת היהודים.