בתים ראשונים, מחזרים ראשונים
פרק מתוך הספר "ימים של לענה ודבש"
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
1894-1981
עם עובד, 1998
אסתר ראב נולדה ב-25 במרס [בגלל טעות תיארוך שלי נדפס 25 באפריל ב"ימים של לענה ודבש". – אב"ע] שנת 1894, [שהוא יום ראשון, י"ז אדר ב' תרנ"ד, מיד לאחר פורים] בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה.
אסתר זוכרת מפי אימה מחמאה של אחד-העם, שביקר בו ואמר שהנקיון בחדר היה נפלא. אך ייתכן שלא אחד-העם הוא זה שנתן את המחמאה לבית ולבעליו – אלא ל' בינשטוק, שליח "חובבי ציון" לארץ-ישראל. בידינו תיאור הבית כפי שניראה בשנה שלפני הולדת אסתר וזאת בטבלה "רשימת המשפחות" בפתח-תקוה, שערך בינשטוק בעקבות סיור בארץ, שבמסגרתו ביקר גם אצל יהודה ראב.
בינשטוק סקר תחילה את מצבם של כל בתי-האב במושבה, ותיאר גם את משקו של יהודה ראב: יש לו בן זכר אחד, ברוך. הוא גר בבית-אבנים בעל קומה אחת, שאינו אלא חדר אחד. כן יש לו בית מבשלות, כלומר מיטבח, מכוסה רעפים, ואורווה ובה שני סוסים. מצב הבניינים "טוב מאוד". לראב 6 דונאם גפנים, 44 דונאם שדות ו-2 דונאם ל"מושב וגן ירק", כלומר, לבית ולחצר. מלבד זה יש לו פרה אחת וכן כלי-עבודה שונים, מחרשה ועגלה.
מבין 56 איכרי פתח-תקוה, הנסקרים בטבלה, זוכה רק עוד איכר אחד, דניאל ליפשיץ, בציון "טוב מאוד". בהערות לטבלה מוסיף בינשטוק וכותב: "החדר גדול, קומתו 2 מעטר 40 סאנטימעטר. בהחדר, בבית המבשלות, באורווה ובחצר נקיון מצויין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. מספר גפניו 1,200 המביאים פרי. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת."
הטבלה התפרסמה ב"הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש" – המתארת את מצב המושבות מקיץ 1890 ועד לתחילת קיץ 1893, ונדפסה באודיסה ב-1893.
בשנת הולדתה של אסתר, 1894, נדפס בווארשה, ב"לוח אחיאסף", אחד משני הסיפורים הראשונים שמתארים את הטיפוס החדש של עובד-אדמה בארץ-ישראל. שם הסיפור "מסע יום אחד בארץ-ישראל", מאת יהושע אייזנשטאדט-ברזילי. הסיפור מתאר את יהודה ראב, הנקרא בשם יהודה ההגרי, נשען על ידיו ורגליו וחופר תפוחי-אדמה בין העצים שבחלקתו, כניראה בגן הירק שליד ביתו ברחוב פינסקר. יהודה שבסיפור גאה על התנובה של אדמת המושבה, ומתווכח עם גישתו הביקורתית וספקנותו של המספר.
*
ואולם את בית-הולדתה ברחוב פינסקר אסתר לא זכרה, כי בהיותה כבת שלוש, והדבר היה לערך ב-1897, עברה המשפחה לבית אחר, שכור. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום) ומיקומו שלישי או רביעי מהפינה. המושבה קטנה, ועדיין אין שמות לרחובות, והם נקראים על שם יושביהם – הרחוב של ה"אנגלנדר" (חובבי-ציון), הרחוב של יהודה (רוטשילד) וכדומה. הבית המרווח שייך לבן-ציון שאטיל הזקן, חותנו של אליהו ספיר וסבו של יוסף ספיר (לימים ראש העיר פתח-תקוה). שאטיל התגורר תחילה ביהוד, ולאחר-מכן בבית בתו, אשת אליהו ספיר.
חדר-השינה נטה צפונה, ובו מיטת-כילה שהאם ישנה בה, ומיטה שנייה פשוטה, רחבה, עם דפנות-ברזל, ובאמצע רוזיטה, שיש בה שמץ צבע זהב. אסתר אהבה לשכב למרגלות מיטה זו, מיטת האב, ולהסתכל ברוזיטה שבעיניה היא כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראתה עוד כמוהו מעולם.
ריח טוב עולה ממיטתו של האב: ריח טבק, הוא נוהג לעשן מקטרת, מעורב בזיעה בריאה.
האם, במיטת-הכילה, היא כשרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעים ברוח, ושם, בתוך המיטה, חשה הילדה – יש הרבה מסתורין.
*
כבר בהיותה כבת שלוש יש לאסתר שני "מחזרים".
האחד, איציקל קופלמן, בנו הצעיר של אברהם קופלמן, הלץ הידוע של המושבה, שבזקנותו ביקש שיקברוהו ביקב ליד חביות היין אשר אהב.
את קופלמן האב שלח יחיאל-מיכל פינס ב-1883 אל חובבי-ציון שבביאליסטוק, למשוך קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את הנחלות שירכשו בפתח-תקוה, שליחות שתוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש המושבה.
קופלמן התארח אז בפניבז, הסמוכה לביאליסטוק, אצל בן-ציון שאטיל, שיהודה ראב שוכר עתה למגורים את ביתו בפתח-תקוה. קופלמן שתה תה על שולחנו של שאטיל, קינח בעוגת לקח טעימה, החליק על זקנו והפליג בנפלאות ארץ-ישראל:
"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן והלבן, המוקף כולו ירק אילנות, ופותח לו את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, אוכל מפרי אילנותיו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבגן-עדן."
שואל אותו שאטיל, "מה דעתך ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה והצילינדר לארץ-ישראל?"
"צילינדר?! – הרי כתוב מפורש הוא: 'ארץ זבת חלב ודבש' – כל עץ, כל שיח שם – ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? רק תלכלך אותו."
"ומה טיב אדמות המושבה?" מקשה ביאליסטוקאי אחר. "הגיעו אלינו סיפורים נוראים על הירקונים, השטפונות, המאלאריה..."
"הרי לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים, שחצי אבטיח די בו כדי להאכיל לשובע משפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח על קרקעיתה ונוטלים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. פעמים לשם טיול, ופעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."
כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד ב-1884, ונוכחים לדעת שפתח-תקוה חרבה עדיין והמציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של אברהם קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.
עונה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."
משפחת קופלמן מתגוררת ברחוב פינסקר. איציקל הבן, אף הוא כניראה לץ, בחור עגלגל ושחרחר, נטפל אל אסתר הקטנה ונושק לה וקורא לה "מיידל'ה", והיא קוראת לו "שטערעדיקער בערדלע", ביידיש – "זקנקן דוקר". ודקירות זקנו ככל הניראה נעמו לה.
לימים היגר איציקל לאמריקה.
*
"המחזר" השני, פרנק סמואל, הוא בנם השני של ה"אנגלנדרים" – כך כינו את משפחת המהגרים שבאה מלונדון וגרה ברחוב חובבי-ציון אך מסורת פולניה מכורתם טבועה בהם עדיין. ה"אנגלנדרים" קנו פרדס, וכפי הניראה הם בעלי-ממון. בעיני אסתר הקטנה ביתם הוא מעין גן-עדן מלא שכיות חמדה, תמונות ושטיחים שאין להם זכר בבית הוריה.
פרנק הוא צעיר צנום בעל שפם ומשקפיים שמראהו דוחה את הילדה אבל הוא מנגן להפליא בכינור, ואסתר אוהבת צלילים.
לאחר שפרנק מסבך את ליבה בנגינותיו הוא מושכה על ברכיו, ביד אחת מפטם אותה בשקדים מסוכרים ובפרוסות "אינגליש קייק" הנמוחים בפה, וביד שנייה מטייל מתחת לשמלתה הקצרה המעומלנת ומלטף את ירכיה. הדבר אמנם איננו נעים כלל לילדה, אבל מתוקף הכבוד שהיא רוחשת לנגינתו המקסימה אין היא זזה עד גמר טקס התה האנגלי, המוגש בכלי כסף ובדולח מצלצלים, ורק כאשר כולם קמים ועוברים למרפסת, נפטרת אסתר מהידיים המשמשניות.
*
בבית השכור של שאטיל, ברחוב רוטשילד, גדלה אסתר מגיל שלוש עד שש או שבע לערך. באותה תקופה נעקרו הכרמים, אירוע שהותיר בה משקע עצוב, שאותו תתאר לימים בסיפור "פילוקסרה". באותו הזמן הוריה עדיין צעירים, ואחיה הגדול ברוך, נער כבן עשר, נשלח ללמוד בירושלים, והיא היתה במשך שנים אחדות בחזקת "בת יחידה" בבית, עד שנולד אחיה אלעזר.
את לידתו היא זוכרת היטב. לילה אחד, בראשית שנת תר"ס, סתיו 1899, התפתלה האם במיטת הכילה רבת המיסתורין, משמיעה מיני קולות חנוקים ואחר-כך צועקת צעקות איומות. אסתר בת החמש נבהלה ובכתה מרות, מתייפחת מפחד וכולה רועדת.
בעצם הלילה הזה עוטף אותה אביה בשמיכה ונושא אותה אל ה"אנגלנדרים" – שם פוצח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שזהו יום-חול פשוט, ובלבד שלא תשמע הילדה את צעקותיה של אימה. אסתר רועדת מקור ומפחד. הבן הבכור מתחיל להתגלגל על השטיח, מבצע מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתה, וצעיר הבנים פרנק, זה שלעיתים מנשק אותה נשיקות בוערות שמבהילות אותה, מוציא עתה את כינורו ומתחיל לנגן במיוחד בשבילה, כדי להרגיעה.
אסתר יושבת ליד האח המסודרת נוסח-אנגליה. גזרי-העץ הערוכים זה על גבי זה בוערים וכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה משתקפת בהם, ומירדה עשוי גם הוא כסף. ברקם מכאיב את עיניה. היא צונחת על השטיח שלפני האח, מפוטמת בכל מיני מתיקה שהבית מצטיין בהם, דמעות מלוחות נוזלות על שפתיה, עד שהיא נירדמת.
למחרת מתעוררת אסתר כבר בביתה-שלה. אביה אוחז בידה ומובילה לחדר-המיטות, שם שוכבת האם חיוורת, רגועה. ריח קרבול ממלא את החדר ומסב לאסתר בחילה. מנומנמת מושיטה האם יד רזה כלפיה, וכמתוך שינה מניחה אותה על ראשה – לידה שוכב יצור אדום פנים, מכוער בעיני אסתר, והיא כולה כעס עליו – האם בשביל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא ולצעוק צעקות נוראות שכאלה?
אלעזר אחיה נולד בערב יום כיפור תר"ס, ספטמבר 1899, כאשר כמעט כולם הלכו לבית-הכנסת לתפילת "כל נדרי", ואולם בזיכרונה של אסתר כך נקבעו החוויות שהותירה בה לידתו.