על הרומן של אדיר כהן "אוהל על הים", אמציה, 2014, 441 עמ'
הרעיון העומד מאחורי תבניתו של הרומן שלפנינו הוא בהחלט מעניין: הגיבור הדובר, אביב דרור, פרופסור מכובד, מומחה לפסיכולוגיה ומטפל, מקים אוהל על החולות שלשפת הים, כשכוונתו לפתוח את יריעותיו למתלבטים, מקום פגישה של סיפורים, ושל אנשים שיש להם סיפורים לא גמורים, שתלאות החיים קטעו אותם.
אל האוהל הזה מגיעים כמעט כל חבריו של אביב, מספרים את סיפוריהם, מספרים את סיפוריהם של אחרים, משאירים אצלו את יומניהם חלקם מעורערים בנפשם, ואף חולי נפש ממש, וחלקם מגיעים לשם מעולם האמת. אלא שבאמת רק חלק מההתרחשות מתארעת באוהל – יש לאביב מקומות מפגש נוספים עם חבריו ומבקריו: מסעדת "סנטה מריה", בית קפה "נירוואנה", בביתו של אביב עצמו, במלון "ניצוצות" שבצפת, במכונית של אביב בדרך לכנס "הרוחני" באותו מלון, בתערוכה של האמן זאב יבלונסקי, בווילה בשרון בה חוגגים את שובו של איש הביטחון מקס. ועוד. מאיזו סיבה שלא הצלחתי לרדת לעומקה – האוהל הזה כרוך עם הליכה על הים (מוטיב נוצרי לכל הדעות; ראו לדוגמה עמ' 230, 415).
באוהל ומחוצה לו מתכנסים סיפוריהם של חבריו ומטופליו של אביב, והם באמת רבים מספור, וסיפוריהם מפותלים, אבל בהחלט מעניינים, ולעיתים אפילו מותחים. אפרט להלן את "המבקרים" העיקריים:
רעיה היפה, ב"הווה" הסיפור היא כבר מתה מסרטן. היתה חברתו של אביב באוניברסיטה, אחר-כך חברה של שחור עור מאפריקה, של יוג'ין בליק בניו-יורק (סוכן כפול המפגין כלפי חוץ לטובת הפלסטינים). היא יולדת בת בשם ליגיל למאהב שלה גידי. יוג'ין נהרג בתאונת דרכים. זיכרונותיה של רעיה מגיעים לאביב, ומהם נודע לו עד כמה היא אהבה אותו, וכיצד בשעת משבר (מאשימה עצמה על מות יוג'ין) היא גורפת למיטתה גברים, מידרדרת לשכרות ולסמים. בזיכרונותיה היא מתארת בפרוטרוט את התעלסויותיה (בין השאר עם אביב, אהוב נעוריה, כשזה הגיע לניו-יורק), וצריך לציין שתיאורים אלה הם עסיסיים למדיי.
בועז למד עם אביב בירושלים ובניו-יורק, איש מעורער בנפשו אובססיבי לאיסוף חומר ארכיוני (מבקש להוציא מתחת ידו אנציקלופדיה של האהבה). הוא אוהב אהבה נואשת את רעיה, שדוחה אותו, ולכן הוא מוכן להסתכן במעשים פליליים כדי להרחיק את יוג'ין ממנה. הוא, כאמור, איננו זוכה באהבתה של רעיה, אבל זוכה לסעוד אתה במחלתה והופך לאפוטרופוס של בתה ליגיל. הוא מבקש להקים מרכז רוחני לטיפול נפשי באמצעות קבלה, זן-בודהיזם וכו'. כשליגיל ממרה את פיו ומתחברת לנדב חולה הנפש (כותב רומנים מטורפים שאף מו"ל לא מוכן לפרסם, והמבקרים מזלזלים ביכולותיו), ואף הרה לו – הוא חש עצמו שהוא כישלון גמור, והוא נעלם יחד עם נעים, חייל דרוזי בדימוס שסובל מהלם קרב. בועז מבקש לרפא אותו, מביא אותו לשדה הקרב, שבעטיו לקה בנפשו, ושם חבריו מוצאים את שניהם ירויים. ליגיל חשה אשמה במותו של בועז וגם בבריחתו של נדב ממנה לברלין, ומחליטה לרדת מהארץ.
מאיר, חבר של אביב. היתה לו חברה ערבייה, והוא רצה לברוח עימה לחו"ל מפחד משפחתה, אבל המשפחה מגיעה אל מקום מסתורה ביוון, ושוב לא נודע עליה דבר. ב"הווה" אשתו רחל בוגדת בו, והוא חי עם חנה כבר חמש עשרה שנה, ספרנית נשואה וסבתא לנכדים. בנו אדם, ממטופליו של אביב, כותב סיפורים שמו"לים דוחים. מאיר רוצה להעמיד עצמו למכרז למשרת ראש הרשות למדע ותרבות, אך משום קופת השרצים שלו מייעצים לו להימנע מכך.
גידי הוא עורך דין ואיש כוחות הביטחון (ששמו האמיתי הוא עילאי). הוא המנצל נשים ולועג להן. הוא האב הביולוגי של ליגיל, ואף מטפל בה כשיוג'ין נמצא בנסיעות המחקר והביון שלו. הוא בורח מאחריות לליגיל, והיא לא סולחת לו על כך. בעיניה יוג'ין הוא אביה האמיתי. מסופר עליו שהוא מגיש סדרה של תביעות על כספים שכביכול מגיעים לו. אחרי מותו של בועז הוא מגיש תביעת סרק נגד עזבונו.
ג'ק – ב"הווה" יש לו ולחבריו מכון בילוש בשם "מג'יק". כשהיה בן תשע מת עליו אביו, והוא חוטא בחטא עריות עם אימו התאוותנית. היא מביישת אותו בנשיקותיה בפרהסיה ואחר כך ברוקדה עירומה במחנה הצופים. היא מאושפזת בבית חולים לחולי רוח, ושם היא תולה עצמה. ג'ק מופיע לאורך כל הרומן כמי שמצליח לפתור בעיות ולהציל את חבריו מפורענויות: אביב מאוים על אנשי "חסות" והפקחים של העירייה (העושים עימם יד אחת), הדורשים ממנו לפרק את האוהל – ג'ק מביא עיתונאית פרילנסרית בשם נועה אשר תכתוב כתבה על אוהל החלומות, וזה אמנם משכנע את העירייה להניח לו. הוא גם מסייע לנועה עצמה – לה יש מאהב בשם איתי שחם, עימו היא מתעלסת בדירה סודית שבבעלותה, ושבעלה אבשלום איננו יודע עליה. העולם התחתון רודף אחרי בעלה משום שגנב מהם כסף. ג'ק מצליח לערוך סולחה בין אבשלום לעולם התחתון, לגרום לבריחתו מהארץ כדי שלא יסתבך עם החוק, וכן מצליח לשכנע אותו לא לנסות להרוג את אשתו הבוגדנית, אלא לתת לה גט. הוא גם מצליח לבטל תלונה מפוברקת כנגד עמיקם על כביכול הטרדה מינית – תוך כדי שג'ק עצמו מסתבך עם החוק.
נועה, שכאמור, ניצלת מזעמו של בעלה על יחסיה האינטימיים עם איתי שחם, מסייעת לאביב המאוים על ידי אנשי "חסות" והעירייה המושחתת – היא מפרסמת כתבה, שבעקבותיה רווח לאביב והותר לו להמשיך להחזיק באוהל על הים. בהיכרותה הראשונה עם אביב היא כבר מספרת לו (בפרוטרוט!) על התעלסויותיה עם גברים (עמ' 250, 283). עניין מיוחד יש לקורא עם קורותיו של אביה: בעקבות מות בנו בגיל תשע מטרשת נפוצה – הוא הופך לאתיאיסט פנאטי, לשונא המפעל הציוני, למזדהה מוחלט עם השנאה הפלסטינית לישראל, תומך ב"זכות השיבה" ובחרם האקדמי נגד ישראל, וסופו שדווקא בביר-זית, שם הוזמן לשאת דברים אוהדים למאבק המזוין של הפלסטינים, הוא נשדד ונורה. נועה שניתקה עמו יחסיה משום דעותיו והתנהגותו הנלוזה (שתייה, סמים), נעתרת לג'ק המשכנע אותה לבקרו בבית חולים.
איתי, שהיה מאהבה הסודי של נועה, מתגלה כאגואיסט פחדן, החי על חשבון מאהבותיו (כולל נועה הנ"ל), בעל תסביך אדיפלי, שמוציא את ספריו, שאיש איננו נזקק להם, מכספי הנשים שאצלם הוא מתגורר, ואשר באות לטפל בו, למלא לו את המקרר, לכבס ולגהץ וכו'.
יוני משמר, סופר וקולנוען. נועה מראיינת אותו ומבקשת להפגיש בינו ובין אביב, משום התעניינותו של יוני באוהל על הים – אולי ניתן לחבר על כך תסריט לסרט. הוא נישא 4 פעמים, ויש לו 7 ילדים, כולם התנתקו ממנו משום הזלזול שלו במעשיהם. רק עם בנו הקטן האוטיסט, זיק, הוא ביחסים קרובים – זיק מבקר אותו כל שבוע, והם שניהם מצליחים לנגן בזוג מוסיקה שמימית.
מלי, אישה זקנה וחולת סרטן, ב"הווה" אהובתו של יוני, מבקרת באוהל של אביב ומשאירה שם דפים ריקים שאביב אמור למלא. היא מתוארת כמי שמהלכת על הגלים. מאיר כותב את סיפורו של אחיה המת.
זאב הוא צייר נונקונפורמיסט וסנוב, שאיננו מסכים שסתם אדם שאיננו מעריך את גאונותו יבקר בתערוכתו. הוא עובד לפרנסתו בכל מיני עבודות מזדמנות, בין השאר – בבית האבות שמנהל בועז. אביב טורח לתאר את כל פריטי התערוכה שלו ואת השיחה הארוכה שהשניים מנהלים ביניהם.
יש עוד דמויות בספר שאת חלקן אזכיר ברפרוף: נחום שלו, פסיכיאטר שבן אחד שלו קבור בכפר סמיר, ושני בניו האחרים, אורי ונדב (שהוזכר לעיל), הם חולי נפש. תמר, האישה בלבן, שאחיה נחום, משורר ופילוסוף, שלימד יחד עם אביב במכללה, נפטר. מקס, חבר של אביב, איש ביטחון החי רוב הזמן בשווייץ ובאוסטריה, עורכים לו חגיגה, בה מתבקש אביב לשאת דברים לכבודו.
דמויות נוספות יוזכרו בהמשך.
לכל אחד מהגיבורים יש סיפור מפותל, ולרובם יש סיפור או יומן כתובים, שדפיהם מגיעים לידיו של אביב. צריך לציין, שלמרות רוחב היריעה והמורכבות של הסיפורים – המבנה הארכיטקטוני של הרומן יציב למדיי, והקורא איננו הולך לאיבוד בסבך הדמויות והעלילות.
האיפיון של רוב הגיבורות בספר הוא של פתייניות וחשקניות, ואחת מהן אפילו מתנסה בגילוי עריות מטורף (אימא של ג'ק). רעיה, נועה, יפעת, לאה נפשי, ברברה, וכן סטודנטיות של מרצה בשם צור גלעד – כולן שטופות תאווה, חושפות אותה בעיקר כלפי אביב, ואף מעלות את הדברים על הכתב.
לעומתן, גברים רבים ביצירה זאת מתוארים כטפילים החיים על חשבונן של הנשים עימן הם מנהלים חיים אינטימיים. כאלה הם שמעון, עמנואל וחיים, שלושת דודיו של אביב, כך גידי, איתי שחם, פרופ' יהודה שלומי שמנצל את האסיסטנטית שלו – לאה נפשי, וכן נתן, הבן של יוני משמר.
הרומן הוא ארוטי מאוד, ולזכותו ייאמר שתיאורי ההתעלסויות בנויים לתלפיות, הגם שהמחבר שם את הדברים בפיהן של הגיבורות שמתוודות חופשי בעיקר בפני הגיבור הדובר אביב (מה שנראה בעיניי קצת הזוי). המתוודות העיקריות בתחום הן רעיה, נועה, לאה נפשי (אביב נמצא במערכת יחסים עם לאה נפשי ועם בתה!) – בחרתי קצת מן המין הזה לעיונו של קורא המתעניין: עמ' 79, 92, 97, 100-99, 140, 283, 285, 379-375.
הגיבור הראשי והדובר ברומן הוא אביב דרור, שקורותיו זהות לקורותיו של המחבר: למד בירושלים ובארה"ב. מוריו היו בובר, הלקין, שירמן, שלום, תשבי, לימד במכללות ובאוניברסיטאות בארץ ובניו-יורק. אביו של אביב היה איש תרבות שאהב פילוסופיה. הוא עצמו כתב ספרים רבים, ביניהם סיפורים, שירים ומחקרים בתחום הפסיכולוגיה (המחבר כתב את הדוקטורט שלו על פסיכולוגיה, וכתב רבות על ביבליותרפיה), הוא טיפל בחלק מהגיבורים המוזכרים בספר, או בבניהם.
ובכן, הגיבור הדובר הזה זוכה בספר להמון שבחים: רעיה, שגדלה על הסיפורים שלו, כותבת בגעגועים רבים על רגעי ההתעלסות עימו, והיא אחת ממעריצותיו הרבות, המרצה בכנס שבצפת (הכנס הרוחני של בועז) מצטט את מחקריו של אביב מבלי להזכיר את שמו, הגיבורים סומכים על עצותיו ומזכירים את כתביו, הוריו של חבריו שיבחו אותו והביאו אותו כדוגמה לנער שקדן שמתקדם בחיים. בסוף הספר יש קטע סוריאליסטי לחלוטין שם נפגש אביב הזקן עם אביב הילד בתחתית ההר, שאל פסגתו הוא מבקש להעתיק את האוהל – פסגה שהיא מעין נבו, סמל לשיא החיים וגם לסופם. הילד מדבר בשפה גבוהה כיאה למי שבעתיד יהיה איש רוח בעל מוניטין (עמ' 441-437). המחבר הבין כנראה שהגזים בשבח העצמי, והוא שם בפיו של בועז המת (מתוך עזבונו) שאביב עסוק ברומאן עם האגו שלו (עמ' 373).
לא רק אביב הילד מדבר באריכות ובמליצות – רוב הגיבורים מרצים ומדברים בשפה גבוהה, והארכנות שולטת בכול: סיפור הארכיון של בועז, יוני משמר חושף את השקפת עולמו הסנובית, מי ומי הגיע לכנס בצפת, מי ומי הגיע לכנס בקפה נירוואנה, מה הוצג בתערוכה של זאב, הרצאה ארכנית על הזן וכו' (ראו דוגמאות: עמ' 247-246, 265, 290, 415, 429). אין לי ספק שקומפקטיות היתה מועילה לרומן שבאמת מבקש להביא מסרים מעניינים.
ועוד דבר, המחבר הוא הרי באמת איש אשכולות, משכיל גדול – הוא לא רק סופר, אלא ממש ספרייה, ולכן הוא מרגיש צורך לגדוש את הספרים שלו (ספר זה ואלה שקדמו לו) באינספור שמות של אישי תרבות ולהזכיר את מימרותיהם ואת תורתם. ליקטתי קצת מן השמות המופיעים בספר (בוודאי אפילו לא חצי, והבלגן בנושאים משום הסדר בו הם מופיעים בספר):
פוקו, סוזאן נאי, קורט וונקוט, סוזאן רוז, שלום, תשבי, מילן קונדרה, אדם הכהן, מיכ"ל, בקט, אלי נצר, סקוט פיצג'רלד, דקארט, אליזבט קובלר-רוס, מריאן רבינוביץ', בובר, פרויד, קפקא, סרוונטס, אלבר קאמי, גיום אפולינר, ת.ס. אליוט, שוברט, מרגרט אטווד, נחום גוטמן, נתן זך, דוד אבידן, סנדברג, פול ואלרי, גיתה, י"ח ברנר, אלן גינצבורג, יצחק בשביס זינגר, סארטר, עמיחי, קירקגור (בובר נגד קירקגור), סוקרטס, אלקיביאדס, טשרניחובסקי, ז'אן פול ריכטר, ג. כ. ליכטנברג, ז'אן מרטין, הוראס קארן, ג'ק קרואק, ניטשה, מארכס, לודביג פוירבך, וילהלם שטקל, וולטר, אינשטיין, סנקה, מרלון ברנדו, אמילי דיקנסון, השל, פרנץ רוזנצווייג, סולובייצ'יק, הרבי מלובביץ', יחזקאל קויפמן, דיקנס, עוד רבים רבים.
והרי רומן איננו לקסיקון!
למרות הנ"ל, אני מודה שנהניתי גם מההגות המשתמעת מדברי אביב וחבריו וגם מהעלילות המפותלות, מהארוטיקה המתפרצת ומהמתח המצוי בנקודות רבות בספר. פרופ' אדיר כהן איננו זקוק לעצותיי, אבל נראה לי שהרומן יכול היה להיות פנינה אילו דילג על כמה מהמורות שניסיתי לפרט כאן.