משאל העם בקרים וסיפוחו הצפוי של חצי האי לרוסיה, הוא אירוע בעל משמעות גלובלית רחבה, החורגת בהרבה מהשאלה המקומית. הוא נוגע למאזן הכוחות הבינלאומיים; לעליית כוחה של רוסיה ולחזרתה ההדרגתית למעמד של מעצמת על, לצד שקיעתה ונסיגתה של ארה"ב. הוא מבטא התחזקות של הציר הנתמך בידי פוטין, ובראשו איראן וסוריה, המזהה את חולשת ארה"ב והעולם החופשי, בז להם ומצפצף עליהם. הוא מבטא את פשיטת הרגל של ארה"ב, המאבדת לא רק את כושר ההרתעה שלה, אלא גם את השפעתה על הנעשה בעולם. הוא מעיד על התוצאות של מדיניות פייסנית רופסת של מעצמה דמוקרטית מול הדיקטטורות, מדיניות המתעלמת מלקחי המאה ה-20. הוא מעיד על מקומו של המנהיג הבודד בעיצוב ההיסטוריה – כיצד מנהיג חכם, ערמומי, נחוש וחזק גובר על מנהיג חלש, הססן, עיוור מרצון ופייסן, אף שאובייקטיבית, השני עומד בראש מעצמה חזקה לאין ערוך מבחינה צבאית וכלכלית.
אולם כל התובנות הללו, לא היו משמעותיות בעבור תושבי קרים שהצביעו במשאל עם על עתיד חצי האי. ייתכן, שבפרספקטיבה היסטורית, מה שעמד מאחורי הצבעתם, משמעותי יותר ממאזן הכוחות הבינלאומי. מבחינתם של תושבי קרים, הצבעתם היתה הגדרה של זהות – האם הם רוסים או אוקראינים? תושבי קרים הם רוסים בלאומיותם ואוקראינים באזרחותם, והם נדרשו להכריע בין שתי הזהויות הללו – איזו היא המשמעותית בעבורם? הם התייצבו לקלפיות, והעדיפו, כאיש אחד, את הזהות הלאומית על האזרחית. סביר להניח שהמיעוט הקטן שהצביע אחרת, הוא מיעוט אוקראיני בקרים. בפרספקטיבה היסטורית, המשמעות המהותית של תוצאות משאל עם, היא התובנה שזהות לאומית משמעותית לאין ערוך יותר מזהות אזרחית.
יש המפרשים את הגלובליזציה, את עידן התקשוב הגלובלי, את הקמת האיחוד האירופי ואירועים נוספים על פני הגלובוס, כעדות לכך שהעולם צועד לעידן פוסט לאומי, קוסמופוליטי. יש כאן רטרו לרוחות הקוסמופוליטיות שנשבו בעולם באמצע המאה ה-19, בשם הליברליזם ובשם הסוציאליזם המרקסיסטי, האינטרנציונליסטי. רוחות אלו בזו ללאומיות, וראו בה שריד לעידן קמאי פרימיטיבי, המנוגד לרוח הקדמה, או "בניין על" שהקפיטליזם המציא (לצד הדת) כדי לסמם את ההמונים ולמנוע מהם מאבק לשחרורם. האידיאולוגיות הללו לא הסתפקו בהעמדת חלופה ללאומיות, אלא דיברו בשם דטרמיניזם היסטורי, והציגו תהליך סטיכי, בלתי הפיך, שבו צועדת האנושות. גם ההמונים שהתלהבו מהחזון הזה, שינו את טעמם ברגע שבו נדרשו באמת לבחור בין זהותם הלאומית לרעיונות האופנתיים שאותם הם דקלמו. למשל, כאשר מדינותיהם עמדו על סף מלחמה.
הרטרו של הרוחות הללו – נובע משני מקורות שונים; מצד אחד, הפוסט מודרניזם הרדיקאלי, החותר לרקונסטרוקציה מלאכותית שפוסט לאומיות הוא חלק ממנה. מצד שני, תאגידי הכסף הגדול, החותרים לשלטון עגל-זהב גלובלי ריכוזי, שישרת את קומץ הטייקונים שישלטו בעולם באין מפריע, וידלדלו בהדרגה את מדינות הלאום ממשמעותן.
משאל העם בקרים הוא עוד הוכחה למופרכותן של התיאוריות הללו, המנסות להנדס מחדש את האדם ולפרק אותו מזהותו הטבעית.
רעיונות פוסט לאומיים נשמעים גם בתוכנו, והם מניבים פתרונות כמו רעיון המדינה האחת (חלקם מתוך רצון לאומי דווקא, להגשים את חזון א"י השלמה וחלקם מתוך רצון להגשים רעיונות כנעניים פוסט-ציוניים) – ואם מצד המציעים חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית נקיה מיהודים, וממערב לה להמיר את מדינת הלאום היהודי בשקשוקה סרת טעם של מדינת כל לאומיה (או בכיבוסית – "מדינת כל אזרחיה"). כל הרעיונות הללו, מנוגדים לחזון הציוני של מדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי איתן ויציב לדורות. לקח קרים מזכיר לנו את מופרכותם של ניסויים פוסט לאומיים מסוג זה.

2. צרור הערות 19.3.14

* אין ראויה לפרס ישראל על מפעל חיים מעדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. היא אישה משכמה ומעלה, ואני כותב זאת גם מהיכרות אישית בת 15 שנים. עדינה היא התגלמות הישראליזציה והמודרניזציה של החרדים – היפוכה של ש"ס. היא האנטיתזה של אריה דרעי. בעוד אריה דרעי מייצג את הצד המכוער בדרכו של הרב עובדיה, היא מייצגת את הצד היפה בדרכו של הרב עובדיה. מעטים תרמו כמוה להשתלבות חרדים וחרדיות בחברה הישראלית, בהשכלה, בכלכלה. אני מאמין, שיותר ויותר חרדים יבחרו בדרך שהיא מייצגת.

* מישהו יכול לתאר לעצמו את התסריט הבא? תושבי אריאל מקבלים הצעה – ישראל תספח את אריאל. העיר תישאר על מכונה, תושביה ימשיכו להיות אזרחי ישראל, וריבונות ישראל תחול עליה, בהסכם קבע עם הפלשתינאים ובהסכמת העולם. והנה, תושבי אריאל דוחים את ההצעה על הסף, ודורשים להיות אזרחים פלשתינאים, במדינה פלשתינאית.
התסריט הזה הזוי, לא הגיוני, בלתי סביר לחלוטין. והנה, בדיוק התסריט הזה חל על תושבי ואדי ערה. זו בדיוק ההצעה שמציע להם ליברמן ברעיון חילופי שטחים ואוכלוסיות, והם מעדיפים להישאר אזרחי המדינה היהודית, אותה הם מנאצים ומגדפים בכל פה, ולא אזרחי מדינת הלאום שלהם.
עובדה זו מעידה על היות ישראל דמוקרטיה ליברלית שאין שנייה לה, המעניקה באמת ובתמים שיוויון זכויות מלא לבני המיעוט הלאומי, אף שהוא שייך ללאום הנמצא במלחמה מתמדת נגד עצם קיומה. עובדה זו מעידה, שערביי ישראל מודעים לכך שהם הערבים היחידים במזרח התיכון, הנהנים באמת ובתמים מזכויות האדם ומזכויות האזרח. הם מבינים, שבמדינת הלאום שלהם, סביר להניח שיהיו "אזרחים" כמו "אזרחי" סוריה, לוב, מצרים וירדן. אחרי 66 שנות דמוקרטיה, הם אינם מוכנים להמיר אותה בדיקטטורה.
אולם עדיין, הזדהותם הלאומית גוברת על הזדהותם האזרחית. הם תומכים במאבק הלאומי של בני עמם ומנסים לקדם מהפכה מהותית במדינה ישראל ולעקר אותה ממהותה ומזהותה כמדינה יהודית. לכך, לעולם לא נסכים.

* כל מאמר המסביר למה אין צורך בהכרה פלשתינאית בישראל כמדינה יהודית, מחזק את עמדתי בחשיבות הדבר. לאחרונה היה זה פוסט בפייסבוק של צבי כסה, שהסביר שאי אפשר לדרוש מהפלשתינאים לוותר על הנראטיב שלהם, והשווה את הדרישה לסטלין (!) שדרש מיריביו להתוודות על פשעיהם לפני שחיסל אותם. וַאו! איזו השוואה מקורית. אורי משגב, אתה יכול לגוון, להשוות את ישראל גם לבריה"מ הסטליניסטית, לא רק לגרמניה הנאצית.
אם הפלשתינאים מעדיפים לוותר על מדינה בגבולות 49' כאשר הדבר כרוך בהכרה במדינה שעHמה הם חותמים על הסכם שלום, הדבר מעיד על כך שאין הם מוכנים באמת לשלום. שלום אמת, פירושו – סוף הסכסוך. סוף הסכסוך, פירושו סילוק הגורם לסכסוך. הגורם לסכסוך הוא סירובם של הערבים לקבל מדינה יהודית בא"י. אם אין הם מוכנים לסלק את הגורם לסכסוך, פירוש הדבר שהם מעוניינים להמשיך בסכסוך, והסכם השלום הוא שלב במסגרת תוכנית השלבים למימוש המטרה – השמדת ישראל. הוא הדין ב"זכות" השיבה. כל עוד הדרישה הזאת על הפרק, היא עדות לאי נכונותם לשלום.

* יצחק הרצוג אמר בראיון בשבת, שאין לדרוש מהפלשתינאים הכרה בישראל כמדינה יהודית כתנאי למו"מ, אלא רק בהסכם. הוא צודק, אבל מי דרש זאת מהם כתנאי למו"מ? הרי המו"מ כבר מתקיים, וכלל לא עלתה דרישה כזאת לפתיחתו. העמדה של ישראל היתה מאז ומתמיד – מו"מ ללא תנאים מוקדמים. למרבה הצער, ישראל ויתרה על כך, וקיבלה את התנאי החצוף והמסוכן של הפלשתינאים לשחרור מחבלים, בהם מחבלים רוצחים, כתנאי לקיומו של מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

* קטרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, הבהירה שהאיחוד האירופי מתנגד לחרם על ישראל ועל חברות ישראליות. בכך היא הצטרפה לדברים נחרצים שאמרו בנדון יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, בביקוריהם בישראל. ותמהתי – מה קרה? הפסיקו לתרגם את "הארץ" לאנגלית?

* אסיר עולם המרצה עונש על שני מקרי רצח, טוען שידוע לו היכן קבור גיא חבר והוא ימסור את המידע תמורת חנינה שלו ושל רוצח אחר. אין ספק שיש אינטרס ציבורי גדול במציאת גופתו של גיא חבר, התרת הספקות והבאתו לקבר ישראל. אך אם המחיר הוא שחרורם של רוצחים, שאולי אף קשורים להיעלמות או רציחתו של חבר, זהו מחיר כבד מדי, שאסור לשלם אותו.

* הצעת לפיד לפטור ממע"מ רוכשי דירה ראשונה היא הצעה טובה. מספיק טובה כדי שתיפסל בבג"ץ בטענת אפלייה, כיוון שהיא מיועדת לזוגות שלפחות אחד מהם שירת בצה"ל או בשירות לאומי/אזרחי.

* ביד הלשון: מגילת אסתר הניבה מספר ביטויים ומילים השגורים בפינו עד היום:

כאשר אבדתי אבדתי – אין לי מה להפסיד. כך או כך, אני צפוי לאבדון. את הדברים אמרה אסתר למרדכי, כאשר אזרה עוז לקחת סיכון, לגשת לאחשוורוש ללא הזמנה – צעד שעלול להביא להוצאה מיידית להורג, על פי מצב רוחו של המלך, וזאת כדי להשתדל אצלו לביטול גזירת המן להשמדת היהודים.
הפסוק המלא (אסתר, ד, ט"ז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי."

עד חצי המלכות – אני מוכן לעשות למענך כמעט הכול. את הדברים אמר אחשוורוש לאסתר שלוש פעמים. לראשונה, כאשר ניגשה אליו להזמינו למשתה (שם, ה, ג), בפעם השנייה – במשתה הראשון, כשהזמינה אותו למשתה נוסף (שם, שם, ו) ובפעם השלישית, במשתה השני, שבו ביקשה על עמה (שם, ז, ב): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (יש הבדלים קלים בגרסאות, כאן הבאתי את גרסת פרק ז').

שמח וטוב לב – הייתכן שהמן הרשע, "האיש הרע הזה", היה טוב לב?! הן כך בפירוש כתוב (שם, ה, ט): "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב". כמובן שאין זה טוּב לב, במובן של לב טוֹב, אלא מקשה אחת "שמח וטוב לב" במובן של מאושר. טוב לו על לבו.

אבל וחפוי ראש – המן היה שמח וטוב לב, ולמחרת – מהפך! לאחר שנאלץ להוליך את מרדכי היהודי, לבוש מלכות על סוס מלכות, ולקרוא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו," מצב רוחו נעכר – "...וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ." (שם, ו, י"ב).

דת – המילה דת, פירושה – חוק, בפרסית. היא מופיעה פעמים רבות במגילה. דוגמה אחת: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם." (שם, ג, ח). דתיהם שונות – חוקיהם שונים. דתי המלך – חוקי המלך.