יהודית קציר, "צילה"
הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ישראל 2013, 509 עמ'

בימי נעוריי, ביתי השני היה שבט צופי רמת גן. אם לדייק יותר, זה היה ביתי הראשון. שם ביליתי שעות רבות מידי יום, שם ביליתי בשבתות, שם הייתי מדריך ורשג"ד ופעיל מרכזי בשכבה שלי ובשבט כולו, שם היו חיי החברתיים, שם היו אהבותיי הראשונות, שם במידה רבה עוצבה אישיותי ושם התחלתי את הדרך שהביאה אותי להגשמה בקיבוץ אורטל ולכל דרך חיי מאז ועד היום. ועד היום אני נושא בלבי תחושות געגועים, אהבה, תודה והוקרה לתנועה, שהיתה בעבורי תנועת חיים.
כתנועת נוער, אנו – בני הנוער, ניהלנו אותה. האחריות שהוטלה על כתפינו היתה עצומה. אולם בראש השבט עמדו שני זקנים, בגיל של הסבים שלנו: האבות המייסדים של שבט רמת גן ושל הנהגת רמת, שהובילו אותם, בהתנדבות מלאה, לאורך יובל, עד יומם האחרון.
ראש השבט היה התעשיין משה למלשטרייך וסגנו היה יוסקה מרגולין. משה היה מעין מנכ"ל-על, דמות דומיננטית מאוד, בעל קול רועם ונוכחות חזקה. יוסקה היה נחבא אל הכלים. משה עסק בצדדים הארגוניים והכספיים (היתה זו באותם ימים מערכת בת 5,000 חניכים, שהרימה מפעלים אדירים ויקרים, והיה צורך במבוגר אחראי שיִפְקח עין עלינו, בני הנוער המסורים והנלהבים). יוסקה עסק יותר בצדדים הפדגוגיים. הוא לא הירבה לדבר לפני קהל, גם לא בישיבות. כוחו היה בשיחה בשניים. הוא שוחח, כאילו באקראי, עם המדריך והרשג"ד, על הנעשה בקבוצה, על הקשר עם החניכים ועם הוריהם, על לבטיו וקשייו של המדריך, וכמשִׂיחַ לפי תומו סייע למדריך להתמודד עם קשייו, באמצעות אמירת אגב, או בסיפור אישי. ובעיקר בשאלות החכמות, שעצם הצבתם סייעה לנער לחפש ולמצוא תשובות לשאלותיו.
אני, ולא רק אני, נקשרתי ליוסקה. אהבתי להקשיב לחכמתו, לעצותיו, לשאלותיו. אהבתי להאזין לסיפוריו על נעוריו בארגון "ההגנה", לדבריו בשבח הצמחונות. את קולו הניחר של משה שמענו מבוקר עד ערב במערכת הכריזה של "המחנה הגדול" – מחנה הקיץ של התנועה (ואני היטבתי לחקות אותו). אך אני ורבים מחבריי נמשכנו דווקא לקולו השקט של יוסקה, האיש העניו, שנתפס בעינינו כדמות מופת.
דמותו של יוסקה מלווה אותי כל חיי. לפיכך, כששמעתי שספרה של יהודית קציר "צילה" מספר את סיפורה של משפחת מרגולין, ובתוכה את סיפורו של יוסקה, ובקצרה אף את סיפור הקמתו של שבט צופי רמת גן (בטעות, משה נקרא שם למלשטיין), אצתי רצתי לקרוא את הספר. קראתי, התרגשתי, אהבתי ונהניתי.
לפני 18 שנים קראתי את ספרה של יהודית קציר "למאטיס יש את השמש בבטן", רומן ביכוריה. היה זה ספר בוסר, בעיניי, לא אהבתי אותו במיוחד, ומאז לא חזרתי לקרוא את ספריה. אולם הפעם פגשתי סופרת מעולה, בשלה, בעלת יכולת סיפורית נפלאה, הכותבת בשפה עשירה ויפה, אך עניינית ונטולת מליצות מיותרות. יהודית סיפרה ב"צילה" את הסיפור המופלא והייחודי של משפחתה, משפחת מרגולין.
צילה היא האם המייסדת של השושלת, סבתא רבא של יהודית קציר (יוסקה הוא אחד מחמשת ילדיה). אישה חזקה, מיוחדת במינה, הגיבורה הראשית של הסיפור המשפחתי ושל הרומן שכתבה נינתה. הציר המרכזי של הסיפור, הוא שושלת האימהות והבנות, העוברת מצילה, אל בתה יהודית, לנכדתה עמליה ולנינתה יהודית קציר. גם את הכישרון הספרותי קיבלה יהודית קציר בירושה – חלקים רבים מהספר נכתבו בידי גיבוריו: סיפור חייה המרתק של צילה, שאותו כתבה בעצמה ושאותו חנן, אהבתה הגדולה, תירגם מיידיש לעברית. מכתבי האהבה של הסבתא יהודית והסבא עמינדב ויומנו של חנן.
הספר ארוג כתשלובת מרתקת של הטקסטים המקוריים הללו, שהם הנדבך המרכזי שבו, עם הסיפור שכתבה יהודית, המבוסס על הסיפור האמיתי, אך משלב בו השלמות פרי יצירתה ודמיונה.
הספר "צילה" הוא יצירה ציונית מובהקת. יש מי שהמושג "יצירה ציונית" מעורר אצלו פריחה, כפי שראינו בתגובות הסלידה והלעג כלפי פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות. בעיניי, זהו ציון לשבח.
זהו סיפורה של אישה שהותקפה ונפצעה אנושות בפרעות באודסה, בהיותה בגיל 19. המסקנה שלה היתה ציונית, חד משמעית – עליה לארץ ישראל. החליטה ועשתה. צילה עלתה לארץ עם בעלה אליעזר בעליה השנייה. במשך עשרות שנים חיה המשפחה חיים חלוציים בארץ ישראל – ביפו, כמשפחה יהודית ראשונה בבאר שבע, כמשפחה יהודית כמעט בודדה בעזה, בגדרה, בת"א של שנות העשרים – תוך התמודדות עם קשיים רבים, בגילויים של נחישות, עוצמה ואידיאליזם ציוני, על רקע השנאה, ההצקה והאלימות של הערבים, שהיתה מעין המשך, במולדת, של הפרעות שפקדו את צילה בנעוריה בגולה, אך כל כך אחרים, מעצם העובדה שכאן הם על רקע של השתרשות בארץ ובניין בית לאומי.
בהמשך דרכה השתקעה המשפחה ברמת גן ובהרצליה, במעין אחוזות משפחתיות, חצי חקלאיות וחצי בורגניות.
אך לעומת הלהט הציוני של הדור הראשון, בלט בעיניי האסקפיזם של בני הדורות הבאים (אולי למעט פעילותו של יוסקה ב"הגנה", ששיאה במאורעות תרפ"ט), שכאשר מסביב יהום הסער, בתקופה הסוערת של שואה ותקומה, עסקו בעיקר בענייניהם האישיים. התכתובת בין יהודית ועמינדב, בימים הסוערים של ראשית שנות ה-30, כמעט ואינה מושפעת מן הנעשה מחוץ למעגל הזוגיות ולבטיה, חיפושי הפרנסה וחיי החברה. יהודית נמשכה לחיים הציבוריים, אך אזכורי פעילותה ב"המפלגה", כלומר במפא"י, נשמעים כעסקנות וכחיפוש קשרים בצמרת, יותר מאשר כנטילת אחריות לאומית. שיא האסקפיזם הוא לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת המדינה. באותה תקופה, יהודית ועמינדב ובתם הקטנה עמליה, שהו בארה"ב. צילה וחנן ביקרו אותם. וכך צוטט עמינדב: "ברגע שהאנגלים יעזבו את הארץ, תפרוץ מלחמה נוראה... אנחנו נישאר כאן בינתיים. אני מציע שגם אתם תישארו."
תגובתה של צילה אינה מפתיעה: "'אנחנו נחזור לרמת-גן, הילדים זקוקים לי,' התיזה צילה מבעד לדמעותיה וירתה בחתנה הרכרוכי מבט של בוז, 'אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני אשרוד גם את המלחמה הזאת'."
אולם עיקר הספר אינו הסיפור הלאומי, אלא הסיפור המשפחתי. אמנם בחיי היישוב הצעיר והקטן קשה להפריד בין השניים, ולו בשל העובדה שכמה ממנהיגי היישוב ויוצריו משולבים בעלילה באופן אישי, החל בסופר ברדיצ'בסקי (גיסו של חנן), דרך אוסישקין ומנהיגים נוספים ועד משפחת נתניהו אליה התקשרה המשפחה בקשרי נישואין של אחת הבנות.
הסיפור המשפחתי סוער ויוצא דופן. לאחר הפוגרום באודסה, נישאה צילה הצעירה לאליעזר מרגולין. לאחר שהוא נשק לה, בפעם הראשונה, היא הבינה בתמימותה שנגזר עליה לקשור עימו את גורלה. הם עלו לארץ, הולידו חמשה ילדים, אך מעולם לא שררה ביניהם אהבה. עם זאת, המשפחה שהקימו והאחריות לילדים, יצרה ביניהם חישוקי שותפות, לצד הניכור.
צילה התאהבה בחנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. במשך 25 שנים, עד מותו במפתיע של אליעזר – חיה המשפחה סביב המשולש הבלתי אפשרי הזה ובצִלו. והסיפור המורכב והמסובך הזה המשיך להטיל את צילו על חיי גיבוריו גם בעשרות השנים שלאחר מותו של אליעזר. ואם דומה שמדובר במשולש אהבה רומנטי של אישה משוחררת המצפצפת על הנורמות, הרי שהמציאות הרבה יותר עגומה – מדובר בטרגדיה שהעיקה והעיבה על חיי גיבוריה, שנשאו אותה כמשא כבד, כמעט בלתי אפשרי, עמוס רגשי אשמה, כל חייהם.
ועל רקע אותו סיפור, נבנתה משפחה ושושלת מיוחדת במינה, עם ייחוד משפחתי – הצמחונות, שהיתה לדרך חייה. ולצד הצמחונות, סיפורים מעגליים על גורל חוזר של בני המשפחה, כמו מוות מוקדם מסרטן בדיוק באותו גיל, של סבתה ואימה של הסופרת. נישואין בעיצומו של הריון של הסופרת ושל אימה במהלך שנת האבל על האם (עם החזרה על השמות: יהודית, עמליה, יהודית, עמליה). זוגיות של אישה חזקה עם גבר צעיר וחלש ממנה (צילה וחנן, יהודית ועמינדב) ועוד.
הספר מחולק לשלושה חלקים. חלקו הראשון, היפה והמרתק ביותר – "נדודים", מבוסס בעיקרו על זיכרונותיה של צילה, ועל סיפור הפוגרום, העלייה לארץ והנדודים החלוציים בין מקומות יישוב שונים, תוך בניית המשפחה המיוחדת.
חלקו השני, "אהבה", ובמרכזו חליפת המכתבים בין יהודית לעמינדב, סבה וסבתה של יהודית קציר.
החלק השלישי, שאותו פחות אהבתי – "הבית", המתאר את חייהם המאוחרים של צילה וחנן, עד מותם של השניים בהפרש של שבועיים. הטקסט המרכזי בחלק זה הוא יומנו האישי, הסודי, של חנן, אותו ביקשה צילה, זקנה ועיוורת, מחתנו של חנן (אבינועם בן גריון, בנו של ברדיצ'בסקי) לקרוא לה. חנן, שבפועל היה איש שלקח אחריות על ילדיה של צילה וחינוכם אף יותר מאביהם הביולוגי, חי בעולמות פנימיים מנותקים מן המציאות, בחתירה לאיזו ספירה עליונה, נזירית. הוא כתב "מחקר" הזוי, על פיו מוצאה של היהדות ומוצאו של עם ישראל הוא בשבטים בהודו. אך השקפת עולמו, המושפעת מאוד מדתות המזרח, רחוקה מאוד מהיהדות, שהנה דת ארצית מאוד, הרואה את הגשמתה בחיים האמתיים, המעשיים, כאן על פני האדמה. ראיתי ביומנו מעין גירסה, שהקדימה את זמנה, של ניו-אייג'יות.
יהודית קציר ארגה בכישרון רב רומן המשלב את הטקסטים המקוריים עם הטקסט שלה. היא לקחה על עצמה בגיל מוקדם יחסית את משא השליחות הכבד, של "והגדת לבתך", סיפור ההגדה לבית מרגולין. היא הוציאה של שליחותה לפועל כאישה בשלה, בת 50. היא סיימה את סיפורה, בביקור בבית העלמין בהרצליה, בעליה לקברותיהם של צילה וחנן, עם סיום כתיבת הספר, ושם היא כותבת להם:
"... אולי אני טועה, ואחרי כל מה שראיתם וכל מה שידעתם בחייכם, שום דבר כבר לא יוכל להפתיע אתכם, וממילא כל זה כבר לא נוגע לכם. ובכל זאת אני חשה צורך למסור לכם, וגם לסבא אליעזר, ששוכן לו בקבר יחיד בבית העלמין בנחלת יצחק, ואף לחמשת ילדיכם – אשר שלושה מהם, תקווה, יוסף ורות, טמונים זה לצד זה כאן, בחלקה שמעבר לשביל – דוּחַ קצר עלינו.
"ניניכם, שלושים וחמישה במיספר, גדלו והיו ל'אזרחים טובים', כפי ששאפת, צילה. כמעט כולנו חיים בארץ. אחדים מאתנו צמחונים. שירתנו בצבא, אולם איש מאיתנו לא בחר בדרך חיים של לוחם, ואיש מאיתנו לא נפל במלחמות ישראל. רובנו הקמנו משפחות, וכמה מאיתנו, כמו גם חמישה מנכדיכם, התגרשו והתחתנו שוב. בכורי חִימֵשֵיכֶם כבר בני עשרים. בשנים האחרונות, מאז שהורינו – נכדיכם – הוסיפו שנים, והרביעית מביניהם הלכה לעולמה, איננו מקיימים עוד את מפגשי הפסח המסורתיים. הם נצורים בליבנו כזיכרון חם ושמח, שבו גם מי שכבר אינם, עדיין משחקים אתנו באגוזים בחצרות הפורחות ושטופות השמש של ילדותנו.
"בקיץ האחרון נכנסתי לשנתי החמישים. כמוך, חנן, אני יודעת שאיני אלא חוליה בשרשרת של אלה שקדמו לי ואלה שיבואו אחריי. אימי וסבתי חלו כשהיו בגילי, ונפטרו כעבור שנים לא רבות. אינני צריכה לומר לעצמי 'מֶמֶנטוֹ מוֹרי' כדי לזכור. גם אם אחיה עוד הרבה, הולך הזמן ומתמעט. כעת שומה עליי לפסוע אל מחוץ לצִילך הגדול, צילה, ולצאת אל האור. לכל אדם יש זכות לחיות כברת דרך בעולם בלי הוריו וסביו והוריהם, ובלי לסחוב על הגב את זיכרונותיהם. הנה אני פורקת מעליי את התרמיל הכבד שנשאתי יותר מעשרים שנה, ואולי משחר חיי. אפשר שגם אני אגש אל משרד נסיעות, ממשי או מדומיין, וארכוש לי כרטיס פתוח על העולם.
"לפני שאני נפרדת מכם נשלחות אצבעותיי בהיסח-הדעת אל השיח הגדל פרא מעל לקברכם, אשר שורשיו מן-הסתם העמיקו והשתרגו בעצמותיכם, ואני 'מסלקת' ממנו שני ענפים צעירים, להשרשה."

2. צרור הערות 23.3.14

* הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא חקיקה אנטי דמוקרטית, שמטרתה סתימת פיות, תוך פגיעה בחופש העיסוק. "אבירי הדמוקרטיה" המקדמים אותה, מתגלים במלוא צביעותם.
אילו הצעת החוק הייתה תובעת שכל אמצעי התקשורת יהיו בתשלום, והאזרח/הלקוח ישלם לרדיו, לטלוויזיה ועל ערוצי החדשות באינטרנט, היתה זו הצעה אוניברסלית, שראוי לקיים עליה דיון ענייני, לתמוך בה או להתנגד לה (אני הייתי מתנגד לה בתוקף). אולם ברור בעליל שהצעת החוק הנוכחית היא נקודתית-לעומתית נגד "ישראל היום", מתוך רצון לסתימת פיות. זו הצעה בלתי חוקתית.
אני מקווה מאוד ששלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שעד לאחרונה היו בעלות טור ב"ישראל היום", לא תתקרנפנה ותתנגדנה לחוק.

* לפני 35 שנה הקימה רשת שוקן את העיתון "כל העיר" בירושלים וכעבור שנה את "העיר" בתל-אביב. היו אלה שני חינמונים, פופולאריים מאוד בקרב צעירים. היו אלה עיתונים עם מסר פוליטי אידיאולוגי מובהק – "שמאל" רדיקאלי, הרבה מעבר ל"הארץ" של אותם הימים, קרוב יותר ל"הארץ" של היום. מעניין היה לדמיין את הפרץ והצווחה אילו פוליטיקאים מן הימין היו מנסים להשתיק את העיתונים הללו באמצעות חקיקה מיתממת, שנועדה כביכול להגביר את התחרות באמצעות רגולציה נגד "הצפת השוק" ושאר בלה בלה ג'יברישי מן הסוג שמאחוריו מסתתרים מציעי החוק נגד "ישראל היום". הרי הם היו מוקעים כפאשיסטים, אויבי הדמוקרטיה, סותמי פיות וכו'. "לא לא לא יע-בור / ה-פא-שיזם לא יעבור". "לא עוצרים באדום". "זה מזכיר לנו ימים אפלים במקומות אחרים בשנות השלושים". "בהתחלה הם לקחו את הכמרים." וכו' וכו', יש להם ארסנל שלם.
הידיעה התקשורתית הקרובה ביותר לחוק נגד "ישראל היום": ארדואן חסם את "טוויטר".

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע; סוג של מס גולגולת, הלוקח בדיוק אותו סכום מן העשיר המופלג ומן העני המרוד. מס רגרסיבי, הוא מס הלוקח אחוז זהה מכולם. מע"מ גרוע יותר – הוא לוקח בדיוק אותו סכום. לכן, אני תומך בכל יוזמה המצמצמת את מקומו של המס הזה בחיינו. מן הראוי שמערכת המיסוי תתבסס על צדק וערבות הדדית – אלה שיש להם יתנו יותר, כדי שאלה שאין להם יוכלו לקיים את משפחותיהם.
אלה שתוקפים את שר האוצר על שאינו מיישם את המדיניות שקבעו פקידי האוצר, זקוקים בדחיפות לשיעורים פרטיים באזרחות.

* הגיע הזמן להפסיק לומר בכיבוסית "פרשת הרפז" ולהגדירה בשם הראוי לה – פרשת אשכנזי.
איילה חסון ראויה לפרס סוקולוב, על טיפולה האמין, האמיץ והמקצועי לאורך זמן בפרשת אשכנזי.
מעבר לצד הפלילי, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, את הכפיפות של צה"ל לממשלה. זה א"ב של דמוקרטיה. פרשת אשכנזי היא ניסיון פוטש של חונטה צבאית.

* אגב, קוראיי יודעים עד כמה אני רחוק מלהיות חסיד של אהוד ברק, שלדעתי גרם לנזק המדיני החמור ביותר בתולדות המדינה, ובפסגת קמפ-דיוויד זרק אבן שאלף חכמים 14 שנה אינם מצליחים להוציא. אבל הוא היה שר הביטחון בממשלה הנבחרת, הלגיטימית, של מדינת ישראל והדרג הצבאי היה כפוף לו. ייתכן מאוד שברק לא נהג בהגינות ביחסיו עם הרמטכ"ל, אבל בפרשה הזאת, הצד הטוב הוא הצד של ברק והצד הרע הוא הצד של חונטת אשכנזי.
אולי צריך לשלוח כל רמטכ"ל חדש לסדרת חינוך, על יסודות האזרחות במדינה דמוקרטית.

* חובתנו לתקן את החברה הישראלי ולהפכה לצודקת וסולידרית יותר. עלינו לחזק את הכלכלה הישראלית. אולם יש לדחות את כל הדיבורים על כך שבשל המצב החברתי והכלכלי צעירים יורדים מהארץ. ראשית, כי על פי נתוני הלמ"ס, הירידה מהארץ נמוכה יותר מההגירה מכל מדינות ה-OECD והנמוכה ביותר בכל תולדות המדינה. שנית, כי ההתמודדות עם הירידה מהארץ היא העמקת החינוך הציוני.

* ישראל חרגה מדפוס הפעולה שלה, ולראשונה הודתה בהפצצה בסוריה, בתגובה על המטען. לְמה זה טוב? עם כל החומרה בהנחת המטענים, יש לזכור שמדובר בעניין זניח לצד המהלך המשמעותי והוא מלחמת האזרחים בסוריה. במלחמה הזו, שכבר גבתה למעלה מ-150,000 הרוגים, כל הצדדים הם מהגרועים באויבינו. עלינו להיזהר מכל מה שעלול להתפרש כתמיכה בצד זה או אחר. האקסיומה על פיה סוריה היא מדינה ריבונית ולכן נושאת באחריות לכל מה שנעשה בגבולה, אינה עומדת במבחן המציאות, שבה הממשל הסורי שולט רק בחלקים מן המדינה, ומי ששולט בחלקים אחרים הם אויביו. ואויביו – לא טובים ממנו; מדובר במקבץ של מטורפי הג'יהאד העולמי, שאין להם כתובת ברורה ואין להם כל אחריות, לא מדינית ולא על אוכלוסייה ולכן הם מסוכנים יותר. האם יש לנו אינטרס לסייע להם? להפוך אותם לשכנינו? דומני, שהתקיפה על צבא סוריה, ועוד יותר מכך – מתן פומבי לתקיפה, היתה צעד נמהר, תגובה אוטומטית.

* אני נשטף זיעה קרה כאשר אני חושב על כך שממשלות ישראליות חשבו למסור את הגולן לסוריה. נדמיין לעצמנו את פסח הקרוב, כאשר על רבע מחוף הכינרת מתחוללת מלחמה בין אל-קאעידה לחיזבאללה, מי יזכה להיות השכן החביב שלנו.

* אמיר אורן, פרשן "הארץ", הוא אחד הבולטים בחבורת הסוריסטים; חבורת האובססיביים לנסיגה מהגולן, שהבולט בהם הוא אורי שגיא. המציאות לעולם לא תזיז את אנשי החבורה מהאובססיה שלהם. גם היום, כשאין דבר כזה סוריה, הם אינם מרפים מהניסיון למסור לה את הגולן.
בגיליון יום שישי, שקל אורן בקול רם מה יכול בשאר אסד לעשות, כדי לשים קץ ל"סיפוח הבלתי חוקי של הגולן הכבוש," צעד שהצליח בשל "שתיקת ארה"ב והעולם." ואורן מצא פתרון – הנה, יש תקדים. אם פוטין שם קץ לסיפוח בלתי חוקי של חצי האי קרים לאוקראינה אחרי 60 שנה, ודאי שהוא יכול לשים קץ לסיפוח בלתי חוקי של הגולן אחרי 33 שנה. מה שצריך אסד לעשות, הוא לנצל את ההתחממות בגבול, כדי לפנות לפוטין, שיעשה את המעשה. וכשקראתי את הדברים ההזויים, עניין אותי לדעת איזו פטריה טעם האיש בטרם הִגֵּג.
אחת הפִּרְכוֹת בהזיותיו של אורן, היא שמטרתו של בגין בחוק הגולן הייתה לגרום למובארק לבטל את הסכם השלום עם ישראל, וכך להימנע מביצוע השלב השלישי והאחרון של הנסיגה מסיני. האמת הפוכה – אחד הגורמים לעיתוי הבאת החוק לאישור הכנסת, היתה הרצון לעשות כן בטרם ביצוע החלק האחרון של הנסיגה מסיני, מתוך הבנה שמובארק לא יבטל את הסכם השלום עם ישראל, כדי לא לסכן את הנסיגה.

* המעמד מחייב. לתפקיד של שר, לבטח שר הביטחון, יש מגבלות. למשל, שר אינו צריך לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. מכל מקום, לא את כל האמת. לעיתים, יש מקום לשקרים דיפלומטיים. שר בכיר צריך לדעת שיש אמירות שאמירתן עלולה לפגוע באינטרס הלאומי של ישראל.
אבל האמת היא שיעלון אמר את האמת.

* מילון עברי – ווינטי: מחבל = "אסיר פלשתינאי". [?]

* כאשר שוב ושוב, עובד אחר עובד, כל מי שמתקרב לבית רוה"מ, יוצא משם מוכה וחבול, עם סיפורים מסמרי שיער על מה שקורה שם, אי אפשר לפטור זאת כ"רכילות מרושעת", "רדיפה פוליטית", "התקטננות" וכו'. יש כאן בעייה קשה, שאיננו יכולים להתעלם ממנה. הציבור אינו בוחר עבור ראש הממשלה את אשתו (לכל היותר משתתף בצערו), אולם מה שקורה בבית ראש הממשלה, מרכז העצבים של ניהול המדינה, הבית שבו מתארחים כל שועי עולם, בית הממומן כולו מתקציב ציבורי – הוא עניין לציבור. יש לשים קץ להתעמרות הזו בעובדים ולהתנהלות החולנית של המוסד הזה.
שרה נתניהו? לא בדיוק קרטון החלב שלי.

* ארה"ב תטיל עיצומים על רוסיה. רוסיה – על ארה"ב. תהיה הסלמה של חודשים אחדים. אח"כ הם יתפייסו וימשיכו הלאה, כשחצי האי קרים מסופח לרוסיה.

* ביד הלשון: בגיליון 926 של חב"ע היטיב צביקה שטרוסברג להגדיר את מאיר הר ציון כ"מלח הארץ".
מהו מלח הארץ? ומהיכן לקוח הביטוי?
הביטוי מבטא את היות האדם או הקבוצה המדוברים – המובחרים ביותר מקרב הארץ.
מקור הביטוי הוא בברית החדשה, מתוך הדרשה על ההר של ישו הנוצרי: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת (הבשורה על פי מתי, ה 13).