דודתי אחות-אבי אסתר ראב היתה חברת-נעורים של מרים ברנשטיין-כהן, שאביה ד"ר יעקב ברנשטיין היה רופא המושבה פתח-תקווה בראשית המאה הקודמת. אני זכיתי לראיין פעם את מרים בדירתה בבית האבות אפעל, לתוכנית ספרות בקול ישראל, וגם היכרתי היטב את בתה אביבה גור, שהיתה מתרגמת; מטעם ספריית פועלים [שנינו פרי-לנאסים] עבדתי איתה כעורך על ספר אחד או שניים שתירגמה. אביבה היתה גם משוררת, ובעברה שחקנית. אביה היה השחקן מיכאל גור.

את בעלה של אביבה, השחקן יצחק מיכאל שילה (שולמן, 1920-2007) זכרתי מתפקידו הנפלא ב"ציד המכשפות" של ארתור מילר, בתור ג'ון פרוקטור, באולם "הקאמרי" בשנת 1968 [היתה זו הצגה של תיאטרון חיפה שהתארחה בתל-אביב]. יצחק שילה היה ממש אדיר בתפקידו, וסביבו התרוצצה כמשוגעת על פני כל הבמה שחקנית צעירה ויפהפייה, מיכל בת-אדם, בתפקיד אביגיל המאוהבת בו. אלה היו סצינות מופלאות שנחרטות בזיכרון לתמיד.

אינני זוכר מתי היכרתי לראשונה את יצחק. אם זה בבריכת גורדון הישנה ששם הקפיד לשחות מדי יום, או בהזדמנות אחרת. הוא ואביבה גרו לא רחוק מאיתנו, בבית דירות הצופה אל כיכר רבין, ברחוב פרישמן. היינו נפגשים רבות גם ברחוב. דמותו התמירה והספורטיבית, גם בגיל מבוגר מאוד, שבתה תמיד את הלב. יום אחד הביא לי מהדורה פרטית של ספר זיכרונותיו, שהיה בלתי ערוך אבל עם הרבה תמונות מתפקידיו בתיאטרון ובקולנוע. הצטערתי אז שהחומר עדיין לא עבר עריכה מתאימה לספר ממש.

והנה לאחרונה שלחה לי בתו, תמר שילה, את הספר "ללא איפור, זיכרונות", שיצא לאור השנה, 2014, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ערך אותו אריה חשביה, והוא מבוסס על אותו נוסח שיצחק הראה לי בשעתו אך עבר עריכה יסודית וכעת הוא ספר מרתק, ערוך היטב, כתוב בגוף ראשון ונותן לקורא מושג על גיבורו.

אחד הקטעים היפים והמאלפים בספר מופיע ממש בתחילתו. יצחק מספר:

לא הייתי אחד מאותם ילדי-פלא שהחלו להופיע בהצגות בגן הילדים אולם למיטב זיכרוני את ההצגה הראשונה בחיי שיחקתי דווקא על במת החיים. ומעשה שהיה כך היה. בהיותי כבן שש או שבע פגעתי בילד שכן, שהזעיק את אביו. אביו רדף אחריי בחמת זעם עד לפתח ביתי. הספקתי להיכנס ולנעול את הדלת. אימי עליה השלום נחרדה בראותה אותי מתנשף בכבדות ופניי מבוהלות, ושאלה בקול חרד: "מה קרה?"

"הרבצתי לילד של אחד השכנים ואביו רודף אחריי," עניתי בפחד.

בעוד אני מדבר נשמעה דפיקה עזה בדלת!

"מי זה?" שאלה אימי מעבר לדלת.

מן הצד השני נשמע קולו זועם: "גברת שולמן, פתחי את הדלת! אני רוצה ללמד את הפרחח שלך מה קורה למי שפוגע בבן שלי!"

"מה קרה?" שאלה אימי, עדיין מבעד לדלת הנעולה.

השכן סיפר מה שסיפר. בעודו מדבר לחשה לי אימי: "תתחיל לבכות!" ומיד החלה חובטת את ידיה זו בזו כאילו חילקה לי מכות נאמנות.

"זה בסדר," אמרה אימי לשכן הזועם, "אני כבר נותנת לו את מה שמגיע לו! הוא כבר לא יעשה שטויות מעכשיו!"

הבכי שלי, שהביע כאב ועלבון, היה האטיוד הראשון שעשיתי בחיי. הצעקות וההתייפחות היו כל-כך אמיתיות, שהשכן שעמד בחוץ קרא בקול לאימי שתפסיק להרביץ לי. "רציתי רק להפחיד את הפרחח הקטן," הוא קרא, עדיין מעבר לדלת. [שם, עמ' 10-11].

הסצינה הזו היא כעין מפתח לזיכרונותיו של יצחק שילה. אכן היה פרחח ורציני גם יחד. חדור תחושת שליחות בתור שחקן, וכך גם עשה דרכו בתיאטראות בישראל, וגם בחו"ל, ואולם תמיד תוך מאבק שהתבטא לא פעם גם במעשים פראיים שעליהם הוא מספר בגילוי-לב, כמו קריעת כרזות ההצגה "אוייב העם" שבה השתתף אך שמו הוצנע. הוא היה גבר גבוה וחזק. זקוף תמיד. עם סבר פנים מחייכות. ואת זעמו תסכוליו שמר כנראה בעיקר לזיכרונותיו. קצת פרא אדם. אבל הגשים את מסלול חייו כשחקן בתפקידים רבים וגם מרכזיים. ספרו מאפשר הצצה מהנה ומרתקת להווי של שחקנים בתיאטרון העברי, ויש לשער שמחמת כבוד עמיתיו לא את הכול סיפר יצחק בזיכרונותיו. הספר גדוש אירועים פיקאנטיים של לפני ומאחורי הקלעים, ומחייה תקופה שלמה של דור שחקנים שרובם כבר אינו עימנו כיום.

מלחמת הקיום של יצחק שילה לא היתה קלה. הוא גדל כמעט בעוני. חרק שיניים והמשיך. לא ויתר על ייעודו. שבחים מגיעים לבתו תמר שילה, שהיא לעצמה ציירת וממשיכה את המסורת האמנותית של המשפחה [גם יצחק, בשנותיו האחרונות, עסק בציור, ותמונות שלו מופיעות בספר] – שבחים על העבודה העצומה שהשקיעה, יחד עם העורך אריה חשביה, בהבאת זיכרונותיו של אביה יצחק שילה לדפוס.