כל מי ששמע או קרא את תקציר פסק הדין במשפט "הולילנד", אינו יכול שלא להבין שהרשעתו של אולמרט בשוחד היא מובנת מאליה. היא מובנת מאליה במבחן השכל הישר. היא מובנת מאליה כפי שאחד ועוד אחד הם שניים. היא מובנת מאליה, כיוון שמסכת הראיות מביאה למסקנה ברורה וחד משמעית – לא יכול להיות שמה שנראה שוחד, מה שמובן כשוחד, מה שכל בר דעת מפרש כשוחד, אינו שוחד. ולא יכול להיות שכאשר יש מי שנותן שוחד, ומודה שנתן שוחד, והוכח שנתן שוחד, וברור מי נהנה מהשוחד, וברור למה הוא נהנה מהשוחד – המשפט יסתיים בלי להרשיע את מקבל השוחד.
אולם המבחן המשפטי אינו זהה תמיד למבחן השכל הישר. יש שופטים הפוסקים בניגוד לשכל הישר. אין זה מן הנמנע, שאילו השופט דוד רוזן היה דן בפרשיות טלנסקי ו"ראשונטורס", תוצאת המשפט הייתה שונה מהזיכוי מחמת הספק. זאת, לא בשל הפער בין כתב האישום לפסק הדין, אלא בשל הפער בין הכתוב בפסק הדין לבין ההחלטה הסופית. מן הכתוב בפסק הדין, אין ספק שהעבירה נעשתה. אולם כיוון שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר האם ועד כמה אולמרט אישית ידע והיה אחראי לכך שהעבירה נעשתה, אף שברור שהוא הנהנה ממנה, הוא זוכה מחמת הספק. על פי אותה אמת מידה, גם במשפט "הולילנד" אולמרט עלול היה לצאת זכאי מחמת הספק, ועל פי אמת המידה של פסק הדין במשפט "הולילנד", אולמרט היה מורשע גם במשפטי טלנסקי ו"ראשונטורס".
תפקידה של הסניגוריה להטיל ספק. כולנו רוצים ומייחלים לכך שבכל שופט יהיה מן הסניגור, ולו כדי שאדם לא יישב בכלא באשמת שווא. והרי כבר הרמב"ם אמר שמוטב שאלף פושעים יהיו חופשיים, מאשר אדם חף מפשע אחד ייענש. אנו רוצים סניגוריה חזקה, אנו רוצים שופטים שיש בהם חמלה, אנו רוצים משפט המתבסס על ערכים כמו חזקת החפות, הזכות של נאשם לא להפליל את עצמו ומגבלות על היכולת להגיע לחקר האמת בשל כבוד האדם וחירותו. אולם הבעייה היא, שמי שמיטיבים לנצל זאת אינם העבריינים הקלים, אינם האנשים קשי היום שגורלם המר להם והם התדרדרו לעולם הפשע. יודעים לנצל זאת ברוני הפשע המתוחכמים, ראשי הפשע המאורגן וגם בכירי שלטון מושחתים. מדובר באנשים מתוחכמים ומיומנים, היודעים היטב כיצד לא ללכלך באופן אישי את ידיהם, כיצד להשתמש באחרים והם אף בעלי אמצעים לממן סוללות של טובי הפרקליטים וטובי היחצ"נים. התוצאה היא, שהצדק אינו נעשה, טובת הציבור נפגעת והשחיתות מקבלת חסינות.
השופט, הוא האיש שהחלטתו עשויה למנוע תוצאה כזאת. פרקליטות המדינה, בראשות משה לדור – פרקליט המדינה הקודם, ביצעה את מלאכתה נאמנה והגיעה לשורש האמת. מול צוות שופטים אחד היא לא הצליחה להביא להרשעתו של אולמרט, ומול שופט שני היא הצליחה להביא להרשעתו. גם השופט דוד רוזן יכול להיות ראש קטן, לתפוס מחסה מאחורי "הספק הסביר" ולזכות את אולמרט מחמת הספק. גם הוא יכול היה לנהוג כמו השופט שזיכה את אולמרט מחמת הספק בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, כשקיבל את הטענה שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שגזבר הליכוד ידע על החשבוניות הפיקטיביות שהוציאה מפלגתו.
השופט דוד רוזן נהג אחרת. רוזן זכר שהוא שופט ולא סניגור. הוא זכר, שעם כל הכבוד לספק הסביר, שליחותו היא לעשות צדק ולנקות את הממשל הישראלי מנגע השחיתות. הוא ידע, שהשכל הישר אינו מאפשר כל מסקנה אחרת מן העובדות שהוצגו במשפט, זולת זו שהנאשם קיבל שוחד. השופט דוד רוזן לא התחמק ולא הסתתר, הוא נהג בראש גדול, לקח אחריות, העז להחליט.
בכך מילא רוזן את שליחותו, ותרם תרומה משמעותית למאבק בנגע השחיתות. יש לקוות שהשופט רוזן, במנהיגות שגילה, סימן נתיב שבו ילכו השופטים בעתיד.

2. צרור הערות 2.4.14

* חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שנשבע לשקר. לרמטכ"ל מונה... טוב, זה רק לכאורה. ולרב הראשי... לכאורה...
התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.

* יום הרשעתו של אולמרט, הוא יום שחור למדינת ישראל – היום שבו התברר שמי שעמד בראש ממשלת ישראל הוא פושע. זהו יום גדול למדינת ישראל – היום שבו הוכח שישראל היא מדינת חוק, המבוססת על שוויון בפני החוק; יום של ניקוי האורוות וניצחון במלחמה בשחיתות.
שני גיבורים לאומיים: א. פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, איש אמיץ ללא חת, לוחם בשחיתות ובפשע. ב. השופט דוד רוזן, שפסק בנחרצות ולא חזר על טעויות קודמיו.
אחד המסרים החשובים הנובעים מהכרעת הדין, הוא שהיכולת הכלכלית להחזיק את סוללת פרקליטי הצמרת וסוללת יח"צני הצמרת, והתגייסות חלקים רחבים של התקשורת, ובראשם "ידיעות אחרונות" למען נאשם – אינם ערובה לניצחון משפטי. בכל אופן, כאשר מול הסוללה הזאת ניצבים פרקליטות נחושה ושופט מצוין.
האם חובבי תאוריית הקונספירציה, על פיה פרשיות אולמרט הן תיק שתפרו לו הימין הקיצוני בשיתוף עם המשטרה והפרקליטות, כדי להדיח ראש ממשלה מכהן ולסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עליו – יצרפו עכשיו גם את כבוד השופט לתיאוריה שלהם?
אני קורא בפייסבוק חסידים שוטים של אולמרט, הנשבעים בשכנוע עצמי עמוק שאולמרט זכאי. כמו דרעי. הם "מוכיחים" באותו ובמופתים שהשופט טעה ופסק הדין שלו שקרי, הזוי ומופרך. כמו פסקי הדין על דרעי. לזכותו של אולמרט ייאמר, שמי שיש לו כאלה חסידים שוטים, הוא בעל כריזמה. כמו דרעי. אך כמו דרעי – השילוב בין שחיתות וכריזמה הוא מסוכן ביותר. לא אתפלא, אם כמו דרעי, אולמרט יחזור לחיינו בסערה, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה".

* אפרופו הפרשיות השונות, המסעירות אותנו, והמוציאות שם רע לערך ה"נאמנות", סיפור קטן. נתן אלתרמן היה מעריץ גדול של בן גוריון, וביטא זאת פעמים רבות בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי". עם זאת, הוא לא היסס לבקר ולתקוף אותו, כאשר התנגד לדרכו (למשל, בנוגע לפיוס עם גרמניה, לפירוק הפלמ"ח, לשביתת הימאים ועוד(. כשהוקמה שכונת צהלה בת"א, שנועדה לאנשי קבע, חשב ב"ג להציע לאלתרמן, שחי חיים צנועים מאוד, בדירה קטנה וסגפנית, דירה בצהלה. הוא שלח את מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס להציע זאת לאלתרמן. המשורר דחה את ההצעה על הסף ואמר, שגם אחרי שיקבל דירה ממשרד הביטחון, לא יהסס לבקר את בן גוריון, אבל אז כבר לא יוכל לכתוב בעדו. אלתרמן נשאר בדירתו עד יומו האחרון.

* ספק רב האם ניתן להגיע בעתיד הנראה לעין להסדר קבע בינינו לבין הפלשתינאים. אולם אם וכאשר יהיה הסדר קבע, הוא יכלול שחרור של כל המחבלים הכלואים בישראל. למה? כיוון שהסדר קבע הוא ביטוי לפיוס סופי בין העמים, ועם כל הכאב הכרוך בכך, פיוס כולל שחרור כל האסירים.
שחרור המחבלים יהיה האקט האחרון, הסמלי, של הפיוס. אולם לפני הסכם קבע, אין לשחרר אף מחבל, בטרם ריצה את ענשו עד תום.
היו מחבלים ששוחררו בעסקאות שבויים. לא תמכתי בעסקאות הללו, בשל מחירן המופקע, אולם היה זה מחיר ששילמנו למען מטרה נעלה – פדיון שבויים. לעומת זאת, שחרור מחבלים סתם, ללא כל סיבה, הנו עיוות מוסרי.
שחרור מחבלים סתם, עדיף על שחרור מחבלים תמורת קיום מו"מ, מאחר והוא מנוגד לכל רעיון המו"מ. מו"מ חייב להיות ללא תנאים מוקדמים. תשלום מחיר תמורת קיום מו"מ, מעביר לפלשתינאים מסר שהם עושים לנו טובה בכך שהם מואילים בטובם לקיים עימנו מו"מ, ותמורת נכונותם זו, אנו משלמים להם במטבע האחרון של הסדר הקבע.
משהתחייבנו על שחרור המחבלים תמורת המו"מ – ההתחייבות מחייבת אותנו, על אף התנגדותי לה. אולם חלוקת השחרור לארבע פעימות, חרף המחיר הפוליטי הכבד ביותר שראש הממשלה נדרש לשלם ארבע פעמים, במקום פעם אחת, נועד להימנע ממצב שבו אנו משחררים את המחבלים תמורת המו"מ, והמו"מ אינו מתקיים. לכן, יש הצדקה מוחלטת להתניית הפעימה הרביעית בהתחייבות להמשך המו"מ.
ואם כל האסירים שכבר התחייבנו לשחררם, ואולי אף מעבר לכך, ישוחררו בהסדר הממשיך את המו"מ ופולארד ישוחרר אחרי שנות סבל כה קשות – אני בעד.
זו עסקה בלתי מוסרית, אך דחייתה עוד פחות מוסרית. זה עכשיו – או לעולם לא.
מבחינתנו – פולארד הוא יהודי שפעל למען מדינתו, מדינת היהודים. מבחינתנו – פולארד הוא אזרח ישראל היושב שנים רבות בכלא, בשל פעילותו למען ישראל. מבחינתנו – פולארד הוא סוכן ישראלי, שפעל מטעמנו, בשליחותנו. לפיכך, אנו מחויבים לו ואחראים להחזירו הביתה.
מבחינת האמריקאים – פולארד הוא אזרח אמריקאי שריגל למען מדינה זרה, ועל כך הוא נענש ובצדק. לצערי, יש בתוכנו מי שגס לבם למחויבותנו לפולארד, והם עושים רק את החשבון האמריקאי. הם, שבדרך כלל בזים לכל מה שקשור לגאווה לאומית, לפטריוטיות – הופכים להיות אובר פטריוטים אמריקאיים, המצדיקים עונש מטורף, חסר כל פרופורציה, גדול לאין שיעור מעונשים שקיבלו מרגלים שריגלו למען אויביה של ארה"ב וגרמו לה נזק בל ישוער. הם גם מתעלמים מן העובדה, שמסמכי סנודן הוכיחו בעליל שארה"ב עד היום מרגלת בישראל, כך שאת מעט הצידוק המוסרי שהיה להם לאחזקתו של פולארד בכלא, נניח 5-7 שנים, הם אבדו מזמן. הגישה הזאת מעוררת בי שאט נפש.

* רון וייס מתעקש לא להבין, אז אעשה עוד ניסיון, אחרון בהחלט. משאל עם הוא הערכאה העליונה, אליה יש להביא את החלטת הכנסת לפגוע בריבונות ישראל באמצעות נסיגה משטח ריבוני. אם בכנסת אין רוב להצעה כזו, כמובן שבכך היא נגנזה ואין צורך להביאה למשאל עם. משאל עם אינו מעקף לכנסת. בדיוק כפי שאם בממשלה אין רוב להצעה כזו, היא לא תובא לאישור הכנסת. בדיוק כפי שאם ראש הממשלה לא יחתום על הסכם כזה, הוא לא יבוא לאישור הממשלה. כל כך פשוט, שממש מביך שצריך להסביר זאת.

* בהפגנת נשים בת"א נגד עבריינות מין, שמסריה העיקריים היו שיש להתייחס לכל תלונה על עבירת מין כאמת מוכחת ושיש לבטל לחלוטין את ההתיישנות על עבירות מין, חלק מן המפגינות הפגינו חשופות חזה. מעניין איך הן היו מגיבות אם וכאשר שוטרים היו תופסים אותן, בולמים אותן, מנסים לכסות אותן בשמיכה. מן הסתם, הן היו מאשימות אותם בתקיפה מינית. ואיך הן היו מגיבות למראה גבר העובר ליד ההפגנה, שהיה מביט על מערומיהן, ובכך מממש את מטרת ההתערטלות – משיכת תשומת לב? מן הסתם, הוא היה מואשם בנעיצת עיניים ובהטרדה מינית. ואיך הן היו מכנות גברים שהיו מפגינים חשופי איבר? עצם ההתערטלות הייתה מוצגת כתקיפה מינית.
כמו בכל האידיאולוגיות, כך גם באידיאולוגיה הפמיניסטית – הרדיקלים גורמים נזק חמור לאידיאולוגיה, ועל הגורמים האחראים במחנה לנער מהם את חוצנם. ואני כותב זאת כפמיניסט מושבע.

* ניצחונו של הדיקטטור המושחת ארדואן בבחירות המוניציפליות בטורקיה, מעיד על כך שלא תמיד יש הלימה בין דמוקרטיה לבחירות.
ניצחונו אחרי שחסם את טוויטר ויוטיוב, עלול להוות השראה לאלה שמנסים לחסום את "ישראל היום".

* לצערי הרב, לא היה בכוונתי ללכת למופע של הרולינג סטונס. למה לצערי? כי אילו התכוונתי ללכת, הייתי מודיע עכשיו שאני מחרים את ההופעה בשל המחיר המופקע של הכרטיס.

* ביד הלשון: פרשת אולמרט-זקן, הציפה את המילה "קלטת", "קלטות". ההתקדמות הטכנולוגית בדרך לייתר את המילה הזאת. מי עוד מקליט על קלטות?
אך המילה עצמה – חדשה למדי.
בעבר אמרנו "קסֵטָה". התחדיש העברי – "קלטת", לא הצליח לגבור על הקסטה, שגם הייתה קשורה לצירופי לשון כמו "מוסיקת הקסטות", "מלך הקסטות" ולשירו של ניסים גרמה "אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית," מתוך ההצגה "ילדי הכרך".
אולם אט אט הקלטת החלה לחדור, יותר ויותר השתמשו בה. נקודת המפנה, היתה פרשת "הבכיר בליכוד" שנתניהו האשים אותו בסחיטה, באיום לפרסם קלטת החושפת רומן שניהל מחוץ לנישואין, ערב הפריימריס בליכוד ב-1993. הפרשה קיבלה את הכותרת "הקלטת הלוהטת". וכי איך היו מכנים אותה? הקסֵטָה הלוהֵטָה?
תוך זמן קצר, נשתכחה המילה קסטה ואיש אינו משתמש בה היום, כמו עוד מאות אם לא אלפי מילים, שתחליפיהן העבריות התאזרחו בשפתנו. גם היום, יש תחדישים השרויים במאבק על הבכורה עם מקורן הלועזי, כמו קדימון לפרומו, זמריר לג'ינגל, מסרון לסמס, יישומון לאפליקציה ולהערכתי הן בדרך לניצחון.
לכן, אני ממליץ לקוראים שהגיבו בלעג לפינתי אודות היחדה (קואליציה) ונגדה (אופוזיציה) להתאזר במעט סבלנות. התחדישים הללו מוזרים לנו, כיוון שהם חדשים ובלתי מוכרים, בדיוק כמו הקלטת לפני כעשרים שנה. האם הם ייטמעו בעברית (כמו מילים רבות בעבר) או יצללו אל תהום הנשייה (כמו מילים רבות בעבר)?
בעוד שנתיים שלוש נדע את התשובה.