ב-12 במרץ 2013 נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה:
"יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו."
ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבי."
לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצגת איש זולת עצמה, במקרה הטוב?
אז זהו, שלא. הבעייה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.
נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה. האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.
גם אני חטאתי פעם אחת במתן לגיטימציה לארגון הזה. לזכותי ייאמר, שבזכות התערבותי, בוטלו מיספר סדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה, במכללת תל-חי, בקיבוצים ובמוסדות חינוך בגליל העליון. אך פעם אחת נפלתי, והסכמתי להשתתף בעימות פומבי עם מייסד הארגון איתן ברונשטיין. טעיתי כאשר השתכנעתי מול הטיעון ש"בלאו הכי הוא קיבל את הבמה, וכדאי שאתה תהיה שם כדי לתת לו פייט ראוי." ואכן, דומני שאת הפייט הזה הוא לא ישכח, אבל אני לא אשכח את ייסורי המצפון מכך שהייתי שותף למתן במה למסית ומדיח נגד מדינת ישראל.
בדבריו, הסביר "הזוכרת הראשי", שארגונו לא נועד להילחם למען "זכות" השיבה. "הזכות הזאת," הוא הסביר, "היא זכות מוחלטת, שאי אפשר לערער עליה. היא אינה זקוקה לנו. אנחנו קיימים כדי להילחם על מימוש הזכות זאת, כלומר על השיבה בפועל לישראל של כל הפליטים."
כדרכם של אנשי "זוכרות", הוא ניצל את הבמה לתיאור דמוני של ישראל בכלל ושל מלחמת השחרור בפרט, מלחמה שאינה אלא טיהור אתני אכזרי. את הפלמ"ח הוא הציג ככנופיית רוצחים ואנסים. את ישראל הוא הציג כ"מדינה ליהודים בלבד" וכמובן שהוא שולל את זכות קיומה כמדינה יהודית.
והנה, בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מופיע "קול קורא" תמים ואמפתי כקופסת סוכר, בחתימת רינה שתיל מארגון "זוכרות", הקורא לוותיקי הקיבוצים לתת את עדותם על מלחמת העצמאות ותקופתה. תוך שימוש בתחפושת חד-פעמית של טרמינולוגיה ציונית – "מלחמת השחרור", "לוחמי תש"ח" וכד', היא מפצירה בוותיקים לתת עדות, לצורך הקמת אירוע של "ועדת אמת לאירועי 48'." מתוך הבנת הצורך של אותם ותיקים, בערוב ימיהם, בעשור התשיעי לחייהם, לספר את סיפורם, הם נקראים בציניות מרושעת להפוך לאידיוטים שימושיים בשירות תעמולת כזב וזוועה נגד המדינה שלהקמתה ולקיומה לחמו. אני יכול לתאר לעצמי "ראיון" כזה, שבו במשך שעות יספר אותו אדם את סיפורו, כאשר המראיין ידובב אותו בשאלות מכשילות, ומראיון של שש שעות, יוצגו שתי דקות המתארות מעשה אכזריות או פשע מלחמה, שיצורפו לעוד שתי דקות שייגבו ממרואיין אחר, ועוד שלוש דקות ממרואיין שלישי, כדי ליצור מסכת מרשיעה נגד ישראל.
גם במאמץ לאמץ טרמינולוגיה ידידותית לאותם אנשים, לא יכלה הכותבת להתאפק מלדבר על "טראומת 1948". בעבורה, הקמתה של מדינת ישראל, מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית, ככל עם ועם, היא טראומה. אדם המתייחס להולדתו כאל אירוע טראומתי, הוא אדם בעל נטיות אובדניות. ולא בכדי, הארגון המתייחס להקמת מדינת ישראל כאל טראומה, חותר לאובדנה.
אני קורא לוותיקי תש"ח לא ליפול למלכודת הדבש של "זוכרות". אני קורא לילדיהם ולנכדיהם להיות ערניים דיים, ולוודא שהוריהם וסביהם לא נפלו למלכודת.
ואני קורא לתנועה הקיבוצית ליזום מיזם תיעודי אחר, אמיתי, ציוני, שייתן לדור מייסדי המדינה והלוחמים על הקמתה את האפשרות לספר את סיפורם, את האפוס הגדול של הקמת מדינת ישראל.

אהוד: בכספי מי ממומנות "זוכרות" וכל המיזמים שלהן?

2. לברוח מהמבוך
לפני חודשים אחדים, התפרסמה תלמידה, מיכל זולר שמה, שבמקום מבחן כתבה מכתב למורה שלה, שבו ביקרה את מערכת החינוך. כמובן שהיא מיהרה להעלות את מכתבה בפייסבוק, והוא פרש כנפיים וקיבל חשיפה תקשורתית רחבה. שר החינוך שי פירון מיהר להתקשר אליה ולפרגן לה.
האמת היא, שהיה זה מכתב מביך. לא היה בו שאר רוח, לא היתה בו הצעה חלופית לחינוך משמעותי יותר. הוא היה בעיקר "אוי אוי אוי," עם מסר של בוריינות, כלומר בורות כאידיאולוגיה.
עם זאת, את עצם האקט אהבתי... בעיקר כיוון שהוא הזכיר לי סיפור מעברי.
השנה – 1979. אני תלמיד בכיתה י"א בביה"ס "בליך" ברמת-גן. במסגרת לימודיי במקצוע תולדות המדע, אותו לימד מורה צעיר, מעולה וכריזמטי, שבכיתות ט'-י' היה מחנך הכיתה שלי – מנחם פיש, היום פרופ' לפילוסופיה של המדע, בחרתי כנושא לעבודת חקר את תולדות הכתב.
אלא שלא היו בי כוחות נפש לכתוב את העבודה. דחיתי את הכתיבה מיום ליום, והדף נותר ריק ומיותם. ביום שלפני הדד-ליין, בסוף חופשת החנוכה, התיישבתי לכתוב את העבודה. כתבתי דף ועוד דף ועוד דף בחוסר מוטיבציה מובהק, כשראשי במקומות אחרים לגמרי. ובשלב מסוים נמאס לי. נטשתי את העבודה, ובמקומה – כתבתי שיר שבו ביטאתי את תסכולי. במקום העבודה, הגשתי את השיר.
לא, שר החינוך זבולון המר לא התקשר אליי. השיר גם לא פורסם בתקשורת, אפילו לא בעלון הכיתה. ראינו אותו, רק פיש ואני, ומיספר חברים שהראיתי להם את היצירה. אפילו לפייסבוק (!) לא העליתי אותה. מיותר לציין, שלא היתה לי שום טענה למורה על הציון העגול שקיבלתי על ה"עבודה".
כל הסיפור הזה נשתכח ממני, ונזכרתי בו בעקבות המכתב של מיכל זולר. יגעתי, ומצאתי מחברת שירים שלי מימי נעוריי, "מזמור לשיכור", ובה השיר, "לברוח מהמבוך".

א. הוא התיישב ליד שולחן
ניסה לכתוב ת'עבודה
אבל זה לא היה כה קל
כי לא היה הוא מרוכז.
הרדיו היה פתוח
נפשו חשקה בתפוח
במטבח מטגנים סופגניות
וריחן מגיע אל אפו הפתוח.

פז' – היי, בן אדם, בחייך
קום ותפסיק את לימודיך
זרוק את העט והנייר אל הפח
ורוץ מיד אל המטבח.

ב. היד שלו כואבת לו
מרוב כתיבה של עמודים.
חושב הוא על המון דברים
אך לא על תולדות המדעים.
ברדיו שלמה ארצי
(אין לי חרוז לארצי)
במטבח ממלאים ת'סופגניות בריבה
ואפו הפתוח פלט מין אפצ'י.

פז' – היי, בן אדם, בחייך...

ג. ואז עלה לו הסעיף
נמאס לו מתולדות הכתב
(אילו היה זה לפחות
תולדות התפוח למשל).
פתח הוא פתאום את הדלת
(האפצ'י גרם לנזלת)
קינח הוא את האף
והופ – הוא רץ אל המטבח.

פז' – היי, אני, בחיי
קמתי והפסקתי את לימודיי
זרקתי את העט והנייר אל הפח
וחטפתי סופגנייה מהמטבח.

3. צרור הערות 6.4.14

* על אף רטוריקת "האיזון הקדוש", היום ברור גם לאובמה וקרי שהפלשתינאים הם הסרבנים.
הפנייה של אבו מאזן למוסדות של האו"ם היא שבירת כלים ופיצוץ המו"מ. למה פוצץ אבו מאזן את המו"מ? כיוון שמדובר באדם המונחה באידיאולוגיה, והאידיאולוגיה המנחה אותו אינה מאפשרת לו הכרה בישראל ולא שלום עם ישראל. הוא אינו מוכן להכיר בישראל כיוון שכלל אינו מכיר בעם היהודי, ואם היהודים אינם עם, מה פתאום שתהיה להם מדינת לאום ומה פתאום שהיא תהיה ב"פלשתין"? ומאחר ואין הוא מכיר בישראל, כמובן שלא יחתום עימה על הסכם שלום. הסכם שלום – פירושו סוף הסכסוך, והוא לעולם לא יחתום על סוף הסכסוך, כי עצם הסכסוך הוא האידיאולוגיה. שהרי אם אין סכסוך, זו השלמה עם קיומה של ישראל. הוא יכול לחתום על הסכמים פרגמטיים שיתנו לו הישגים בלי שיידרש לחתום על סוף הסכסוך ועל שלום. אולם ככל שהוא נדרש להגיע להכרעה על שלום, הוא ברח. הוא ברח מההצעות מרחיקות הלכת ביותר של אולמרט, שמתח את יכולת הוויתורים של ישראל אל מעבר למקסימום, בדיוק כפי שנהג קודמו, ערפאת, בקמפ-דיוויד. והוא ברח עתה, כאשר נדרש להסכים למסגרת כללית של שלום. היעד המדיני הקרוב של ישראל, הוא מדיניות הסברה רבתי בעולם, החושפת את הסרבנות הפלשתינאית ומתמודדת עם הנראטיב השקרי בדבר "סרבנות" ישראלית.
התנאי הישראלי לחידוש המו"מ חייב להיות ביטול הפנייה לארגוני האו"ם, שמשמעותה עקיפת הצורך לדון עם ישראל, והעדפת דרך הפתרון הכפוי, העוקף מו"מ ופשרה. יש לדרוש מארה"ב לממש את החלטות בתי הנבחרים, להפסיק טוטאלית את התמיכה והמימון האמריקאי לכל ארגון של האו"ם המקבל את הפלשתינאים. ללא המימון האמריקאי, אין יכולת פעולה לאף ארגון.

* אורי אריאל קורא לישראל לבטל את הסכם אוסלו במחאה על פיצוץ המו"מ. אבל הרי אוסלו הוא בלאו הכי אות מתה, כיוון שהפלשתינאים הפרו מהיום הראשון את מחוייבותם המרכזית בו – הפסקת הטרור והמאבק המזוין. אז למה מתכוון אריאל? אם הוא מתכוון לפירוק הרש"פ, תהיה זו טעות חמורה. קיומה של הרש"פ, יישות שהיא בין אוטונומיה פלוס למדינה מינוס, היא אמנם אינטרס פלשתינאי, אך היא גם אינטרס ישראלי. סיום השלטון הישראלי על האוכלוסייה הפלשתינאית, שרובה הגדול חי היום תחת שלטון הרש"פ, מבטל את הסכנה הדמוגרפית הקיומית, הכרוכה בשלטון ישראל על כל א"י המערבית. נכון, העובדה שבעולם ואף גורמים בארץ מתעלמים מהמציאות ומציגים מצג שווא של "קיבוש" ישראלי על שטחי הרש"פ, גורמת לנזק חמור. חשוב לצאת במסע הסברה, המבהיר את השקר הזה. אך בכל מקרה – עדיף להתמודד עם השקר, מאשר להפוך אותו לאמת.
ראוי היה לקדם מדיניות של העצמת הרש"פ, חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, הגברת הסיוע של המערב, רקימה מדורגת של תהליך להחזרת ירדן לתמונה, כפרטנרית להסדר קבע עתידי, המבוסס על פשרה טריטוריאלית בין ישראל לבין פדרציה ירדנית-פלשתינאית, שבה הרש"פ נהנית מאוטונומיה רחבה; הסכם שאינו ישים בעתיד הנראה לעין, אך הוא היחיד האפשרי לטווח הרחוק. אולם איך אפשר לקדם תהליכים כאלה, תחת מדיניות אמריקאית משיחית, המנסה לאכוף על המציאות פנטזיות, שדוחקות את הפלשתינאית לפינה, המחייבת אותם לפעול על פי האידיאולוגיה שלהם? שוב הוכח: שלום עכשיו = שלום, אך שווא.

* געגועיי לקיסינג'ר – לנוכח מדיניותו הכושלת, הנדונה מראש לכישלון, של מזכיר המדינה קרי, שאינו מצטייר כעפרון המחודד ביותר בקלמר האמריקאי, אי אפשר שלא להתגעגע לחוכמתו של קיסינג'ר, שהכיר במגבלות המציאות, והעדיף פתרונות של צעד אחד צעד, במסגרת של מיצוי האפשר, ולא תרועות משיחיות המסתיימות בנפיחה.

[אהוד: איך אפשר להשוות יהודי חכם לגוי סכל שלא ירש כנראה מאומה מסבו וסבתו היהודיים שהתנצרו?]

* ציפי לבני חוותה השבוע את מה שחוו לפניה ברק ואולמרט – כאשר אנו מותחים עד לקצה את גבול הוויתורים, אנו נתקלים באין פרטנר. "רק תתנו לי להיכנס לחדר המו"מ," זאת סיסמת בחירות יפה. המציאות לא כל כך פשוטה.

* אני התנגדתי באופן מסורתי לעסקאות שחרור מחבלים. אולם לא אחת, כאשר הופעל עלינו לחץ אמריקאי בנדון, הצעתי שנדרוש תמורת השחרור את שחרורו של פולארד. אם העסקה כל כך חשובה לאמריקאים, שיתרמו גם הם את חלקם. והנה, דומה היה, לפני ימים אחדים, שזה קורה. אם הצעה כזו תחזור, יהיה זה במקרה של חידוש המו"מ. חידוש המו"מ, יחייב את ישראל לביצוע הפעימה הרביעית של שחרור המחבלים, שהיא כבר התחייבה לו, ללא פולארד. בתנאים כאלה, למרות שסוג העסקאות הללו אינו מוסרי, אני נוטה לתמוך בעסקה שתחלץ מהכלא את פולארד, עסקה שעשויה להציל את חייו.
בעסקה הכוללת את פולארד יש להציב קו אדום – אי שחרורם של מחבלים אזרחי ישראל, או לחלופין, גירושם לצמיתות מן המדינה.
לצד הדיון הרציני על דילמת העִסקה – מחבלים תמורת פולארד (שלעת עתה כנראה אינה עוד על הפרק), מתפתח דיון נוסף, על פולארד עצמו. רוגל אלפר ב"הארץ" הוא רק אחד מנותני הטון לתשפוכת של שנאה ודה-לגיטימציה, ליהודי, היום – אזרח ישראל, שהסתכן למען מדינת ישראל ובשליחותה. ושוב, שופכים את טענות הסרק של יוצרי הדמוניזציה לפולארד בארה"ב, טענות שכבר מזמן הופרכו. וטענת המחץ – הוא קיבל כסף. ואו! איני יודע האם הוא קיבל כסף, כיוון שאני מכיר גרסאות סותרות בנדון. אבל נניח שהוא קיבל כסף. נו... האם עובדי השב"כ והמוסד אינם מקבלים שכר? האם מפעיליו אינם מקבלים שכר? איזו טענה צינית, מכוערת ומרושעת.
אבל מטיחי השופכין על פולארד, ברובם הגדול, יתמכו בעסקה של פולארד תמורת המחבלים. הם יהיו מוכנים אפילו לשחרורו של פולארד, תמורת שחרור המחבלים.

* הרשעת אולמרט היא סימן דרך במאבק נגד השחיתות. אולם המאבק בשחיתות אינו יכול להיות רק במישור המשפטי והענישתי. הענישה חשובה כי היא מרתיעה ויש בה אמירה ערכית של אבחנה בין טוב ורע. אבל ההתנערות צריכה להיות במישור הערכי, החינוכי. השחיתות היא תוצר ישיר של תרבות הסוגדת לכסף, לכוח ולכבוד, תרבות הריאליטי, תרבות הסלב. אם הפרשה הזאת תסתכם בכך שפושע, בכיר ככל שיהיה, ישב בכלא, זו תהיה החמצה היסטורית.

* "מאכער" – פירושו עושה. איש עשיה. אדם שמזיז דברים, שעוזר לאחרים. מאכער אינו בהכרח מושחת. הוא גם יכול להיות אדם ישר. קשה לאדם מן היישוב להתמודד לבדו עם הביורוקרטיה, עם הטופסולוגיה, עם אישורים וחסמים למיניהם. הוא עלול ללכת לאיבוד, לטפס על קירות, להישבר ולהתייאש. אין רע בכך שיהיו בעלי מקצוע, הבקיאים במבואות הביורוקרטיה, המטפלים בתיק של אזרח או יזם, ובלבד שיעשו זאת בדרכי יושר ולא בדרכי שחיתות ושוחד. חלק מן הלקחים של פרשת "הולילנד", צריכים להיות הקלה והסרה מקסימלית של חסמים ביורוקרטיים, כדי לפשט הליכים, לעודד יזמות ולסייע לאזרחים ולבעלי העסקים. אולם יש מקום גם למאכערים, אפילו כמקצוע מוכר עם רישיון עסק, עם כללי אתיקה קפדניים ותחת פיקוח.

* אהוד בן עזר תמה איך זה שמואל דכנר הפך לאיש הטוב. ולא היא, הוא ממש לא הפך לאיש הטוב. אין אנשים טובים בפרשת השחיתות הזאת, פרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה. יש בה רק רעים. רע הוא נותן השוחד ורע הוא מקבל השוחד. אלא שמקבל השוחד היה ראש העיר, שר וראש הממשלה ומדינה מתוקנת חייבת להתנער מאיש כזה. מדינה שאדם מושחת עד היסוד עומד בראשה – אין לה תקנה. שמואל דכנר הוא פושע, ששיחד את אהוד אולמרט, שאף הוא פושע. אולם בערוב ימיו, בהסדר עד מדינה, שמואל דכנר ביצע שירות לאומי חשוב, מתוך מניעים אנוכיים לחלוטין – הוא סייע למדינת ישראל להתנקות מן המושחת שעמד בראשה. בבית המשפט, שמואל דכנר אמר אמת. וכפי שהוכיח בעליל השופט – אהוד אולמרט שיקר לאורך כל המשפט.

* השתתפותו של השודד רוני ליבוביץ' בפרסומת, היא גלוריפיקציה של הפושע, בשל הפשעים שביצע. ליבוביץ' לא השתתף בפרסומת כשחקן. אילו היה שחקן במקצועו, היה זה נכון שיחזור למקצועו; זו היתה הדרך הנכונה לשקמו. אילו היה שחקן, לא היה כל טעם לפגם בכך שיופיע בפרסומת. אולם הוא אינו שחקן. הוא משתתף בפרסומת כרוני ליבוביץ'. מיהו אותו ליבוביץ'? אייקון, מותג. ומה מהות המותג? עצם היותו פושע, בזכות הפשעים שביצע.
זהו ביטוי להתבהמות הקיימת בחיינו. למה שהנ"ל לא ירוץ לכנסת, בתור מי "שהחזיר את חובו לחברה"?

* בהופעתו ב"מצב האומה" התגאה דרעי בשירותו הצבאי הקרבי (4 חודשים, שביצע כשהבין שזה התנאי לכך שיתאפשר לו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים). האמת היא, שאם נוסיף לכך עוד שנתיים שירות בשב"ס, זה כבר מתקרב לשירות אמיתי.

* עוד ביטוי להתבהמות שבחיינו – איל גולן, שסביב פולחן הכוח, ההערצה והסלביות שלו נוצרה תעשיית בשר, תעשיית תאוות, סחר בילדות – שולף את השד העדתי. ומאחר ומדובר באדם שאין לו בושה, אין להתפלא על כך שאין לו בושה לשלוף לפתע את השד העדתי, ולהאשים את מבקריו. האמן המצליח ביותר בישראל בעשרים השנים האחרונות, הוא פתאום קורבן של השד העדתי. בשבוע שבו הורשע בדין התגלמות סטריאוטיפ "הגבר, האשכנזי, החילוני" – ראש ממשלה לשעבר, גולן אינו מתבייש לשלוף את "השד העדתי" ולהתבכיין על רדיפה. השד העדתי הוא מפלטו האחרון של הנבל.

* כל מעשי "תג מחיר", הם מעשים ברבריים ונתעבים, הממיטים עלינו קלון. אבל חומרת המעשים גדולה שבעתיים, כאשר הבריונים בוחרים דווקא בכפרים הידידותיים ביותר, הישראליים ביותר, המחוברים ביותר. ולא בכדי הם בוחרים דווקא בהם, וניתן להבין זאת מכתובות הנאצה נגד "התבוללות". כלומר, דווקא כיוון שמדובר בכפרים המשתלבים בחברה הישראלית, הם מעוררים ביתר שאת את שנאת הגזענים העלובים הללו. כך היה כאשר הם פעלו באבו גוש, וכך השבוע, כשהם פעלו בגוש חלב.

אני מציע להקים משמר אזרחי של מתנדבים ביישובים הללו, כדי להגביר את תחושת הביטחון של התושבים, להרתיע את הפורעים ולהעמיק את החיבור לחברה הישראלית, על אפם וחמתם של הקיצונים משני הצדדים. ואני ממליץ לשלב במשמר האזרחי הזה, לצד מתנדבים מן הכפרים, מתנדבים מן היישובים היהודיים באזור.

* אחת לכמה שנים צץ איזה "מחקר" עתיר רייטינג, שמוצא איזו סבתא או סבתא רבא יהודייה של היטלר. ועכשיו, סיפור דומה על פילגשו אווה בראון, שאיזה "תחקיר" טלוויזיוני בריטי מצא בשערותיה שורשים יהודיים. אלה גימיקים זולים וסנסציוניים ותו לא.

* ביד הלשון: בהערות שכתבתי על הביוגרפיה של אלתרמן, כתבתי את המשפט הבא: "נתן זך שמרד באלתרמן וניסה לתפוס את מקומו בציבוריות ובספרות העברית, הוא ללא ספק מטובי המשוררים שלנו, אך הוא אינו מתקרב כלל לדיוטה שעליה ניצב אלתרמן."
"מה פירוש דיוטה?" כתב לי קורא, והוסיף "מעולם לא נתקלתי במילה הזאת."
בהנחה שכל קורא המגיב, מייצג לפחות חמישה קוראים שאינם מגיבים, לא אסתפק בתשובתי אליו, ואציג אותה כאן.
דּיוֹטָה (או דיוטא) היא קומה. המילה שאולה מן היוונית, והיא מקובלת בלשון חז"ל לקומה בבית. אולם השימוש במונח התפרס מעבר לפשוטה כקומת מגורים, והיא מתארת מפלס, דרגה במדרג של איכות ושל מוסר.