הביטוי "תסמונת הש"ג" נוצר בעקבות ליל הגלשונים. ב-25 בנובמבר 1987 חדר מחבל מלבנון לישראל באמצעות גלשון רחיפה. המחבל חדר למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה, רצח שישה חיילים ופצע עשרה. היה זה אחד הביזיונות החמורים בתולדות צה"ל. תחקיר האירוע העיד על כשל חמור בדרגות הפיקוד השונות, והביא להדחת מספר קצינים בשרשרת הפיקוד, ובראשם מפקד חטיבת הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, חייל מן השורה, שאייש את עמדת הש"ג. אלמוג זיהה את המחבל, וברח. וכך, המחנה היה פרוץ, והמחבל היה יכול להיכנס ולבצע ללא הפרעה טבח בחיילים היְשֵנים. אלמוג נדון לשנה וחצי בכלא.
לאחר האירוע נמתחה ביקורת על צה"ל, ונטען כלפיו שגילגל את האחריות על הש"ג, כדי לחפות על מחדלי המערכת. הביטוי "תסמונת הש"ג" מתאר תופעה של בריחה מאחריות באמצעות גלגולהּ כלפי מטה. אכן, חובתם של המפקדים הבכירים לשאת באחריות. אולם האם ניתן לפטור את החייל הפשוט, את הש"ג מאחריות?
החייל הניצב בש"ג, אחראי על שער המחנה. גם אם הוא טירון – הוא המפקד של השער. הוא הרמטכ"ל של השער. הוא אחראי לבצע את תפקידו. תהיינה שגיאותיה ומחדליה של המערכת כאשר תהיינה, אם הש"ג בורח מן השער, הוא כשל באופן חמור, מבחינה מקצועית וערכית. מחדלי המערכת אינם פוטרים אותו כהוא זה מאחריותו, ואין בהן כל נסיבה מקלה למעשיו.
בעקבות חדירת המחבלים היהודיים למוצב צה"ל סמוך ליצהר, שבה החיילים לא תיפקדו ועמדו מנגד שעה שחבורת הפראים הרסה את המוצב עד היסוד, שוב דובר על כך שמדובר בסה"כ במילואימניקים, שלא ידעו מה לעשות, ולא קיבלו פקודות נכונות, שלא הוכנו לסיטואציה וכו'. אין זה מן הנמנע שאכן היו וישנם מחדלים מערכתיים. אי אפשר לקבל טענה מערכתית של "הפתעה", שהרי לפני כשנתיים-שלוש היתה חדירה דומה למפקדת חטיבת אפרים. אך יהיו שגיאות ומחדלי המערכת אשר יהיו – אין בכך לפתור את החיילים מאחריות. אין כל צורך בתדריך מיוחד ובפקודה מסודרת, כדי לדעת שאין לאפשר חדירה למוצב של צה"ל ולבטח שאין לאפשר את הריסתו. כל חייל אמור לדעת שעליו להגן על המוצב והציוד שלו, ואין הוא יכול לעמוד באפס מעשה כאשר פורעים עושים במוצב כבתוך שלהם.
כל טירון, בטירונות הג'ובניקית ביותר, לומד נוהל מעצר חשוד, ולשם כך הוא מקבל נשק. מדוע החיילים לא ביצעו את הנוהל הזה? וּלְמִצְעָר, מדוע לא הפעילו אמצעים לפיזור הפגנות נגד הפורעים?
מי שרואה בצה"ל אוייב ונלחם נגד צה"ל – הוא אוייב, ויש להתייחס אליו כפי שמתייחסים לאוייב. ישראלי הנלחם בצה"ל הוא בוגד, גיס חמישי, וכך יש להתייחס אליו. אין ספק, שהיחס הסלחני כלפי הפורעים הוא כשל מערכתי, המחייב תיקון מערכתי.
אולם הכשל המערכתי, אינו מסיר ולו טיפת אחריות מהחיילים, שלא נהגו כחיילים. החיילים הללו ביזו את צה"ל.

אהוד: רציתי גם אני לכתוב רשימה על הביזיון, אבל אחר דבריך אלה, עימם אני מסכים במאה אחוז, אין לי מה להוסיף!

2. צרור הערות 13.4.14

* מחר נסב כולנו לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם?" הוא שואל. "לכם, ולא לו." בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. כאשר אנו רואים את הכופרים בעיקר, המוציאים עצמם מן הכלל, ונלחמים נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, אין ספק מיהו הבן הרשע תשע"ד.

* מזכירות יצהר העמידה את עצמה להצבעת אמון בקרב התושבים, סביב עמדה השוללת את הפגיעה בצה"ל ואת פעולות "תג מחיר". יצהר הוא יישוב קיצוני, בוודאי שאיני מזדהה עם דרכו הפוליטית, אולם אני שמח מאוד על הצעד הזה. חשוב מאוד לשים גבולות, לקבוע קווים אדומים חד משמעיים של מותר ואסור. אני מקווה מאוד שרוב חברי היישוב יגלו אחריות ויצביעו בעד המזכירות. אולם כדי שלא יהיו אלה מילים בעלמא, יש לצקת באמירה הזאת תוכן מעשי. אין להסתפק בפחות מגירושם של הבוגדים מן היישוב. זה מבחן המנהיגות האמתי, של הנהגת היישוב.

* אחרי שארגוני הטרור הפלשתינאים ראו את התגובה העלובה של ה"חיילים" במוצב ביצהר, כאשר הגיס החמישי תקף אותו, אין זה מן הנמנע, שהם יתחפשו למטורפי הגבעות בניסיונות פיגוע וחטיפת חיילי צה"ל.

* לפני חודשים אחדים, הוקרן בכלי התקשורת סרטון קשה, שהציג פורעים מיצהר שהגיעו לכפר עריף ויידו אבנים על בית של משפחה ובית ספר. לצידם עמדו חיילים, באפס מעשה, ללא תגובה. צה"ל אישר אז שהסרט אינו מפוברק ודובר צה"ל הגיב: "מיד עם היוודע האירוע, החלה הפרקליטות הצבאית לבחון את אופן המשך הטיפול בנושא. מבדיקה ראשונית עולה כי הכוחות לא פעלו כנדרש. ההנחיות לכוחות הן לא לאפשר פעולה של רעולי פנים, לתעד אותן ולהעבירן לטיפול משטרתי. במקביל לבחינת הנושא, ההנחיות יחודדו לכוחות בשטח."
איני יודע מה היה המשך הטיפול, אך אני סמוך ובטוח, שאילו הפורעים היו מטופלים כראוי, לא היה מתבצע השבוע הפיגוע במוצב מעל יצהר. ואילו החיילים אז היו נענשים, חיילי המוצב היו מבצעים את תפקידם ומגנים על המוצב שהותקף השבוע.

* אין דוגמה מוחשית יותר מושג "אידיוטים שימושיים" מאשר לשכת עורכי הדין, שאיפשרה לטינופת איתמר בן גביר להיות עו"ד בישראל. אותו ביריון, שמשחר נעוריו הוא הגרוע שבכהניסטים. אותו ביריון, שחודש לפני רצח רבין, הציג בפני מצלמות הטלוויזיה את סמל רכבו של רבין, שנתלש בהתפרעות, ואמר שהפעם הגענו לרכב ובפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. עורך דין בישראל... עוכר דין! ועכשיו הוא מוביל אינתיפאדות משפטיות והטרדות של שוטרים ואנשי חוק, כולל תביעות עתק אישיות נגד שוטרים המבצעים את תפקידם. והוא מדבר, תוך גלגול עיניים ציני בשם "זכויות האדם". כך מנוצלת חולשת הדמוקרטיה בידי אויביה, אלה שהדמוקרטיה היא מילה גסה בעיניהם, אך הם נבנים מרפיסותה.

* הקרדיט היחיד שאני מוכן לתת לבן גביר, הוא הסיכוי שאולי מדובר ב"שמפניה" של השב"כ.

* פרשת סופו – אם כדורסלן יהודי בהונגריה היה מכה אוהד אנטישמי שבמשך כל המשחק קרא נגדו קריאות אנטישמיות, כולנו היינו מזדהים עמו.
לא, איני מצדיק את תגובתו האלימה. ספורטאי צריך לדעת להתגבר ולהבליג. אין מנוס מענישתו. אך המעשה החמור יותר הוא של האוהד הגזען, ושל מי שישבו סביבו ולא היסו אותו. על המשטרה לגדוע ביד ברזל את הגזענות בקרב אוהדי הספורט.

* אם מחבלים – ערבים ישראליים, יסתובבו חופשיים במדינת ישראל, זהו דבר חמור ביותר. אבל מה שחמור עוד יותר, הוא עצם מתן פתחון פה לאבו מאזן בנוגע לערביי ישראל. הרי מטרתו, וסירובו העיקש להכיר במדינת ישראל היא העדות לכך, ועמידתו על תביעת "זכות" השיבה היא המחשת הדבר, לקעקע את ריבונותה של ישראל. ההסכם שאליו הוא חותר, הוא חלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית בקווי 49' נקיה מיהודים, לבין מדינה לא יהודית, שתוצף במיליוני פלשתינאים, שנאמנותם היא לרש"פ, כשלב בתכנית השלבים, שנועדה למוטט את ישראל. מעורבות של הרש"פ בעניינם של מחבלים אזרחי ישראל – קו אדום.

* ציטוט מ"ידיעות אחרונות": מתווה ההסכם המתגבש. מה ישראל תיתן? פירוט של שחרור מחבלים, ובהם אזרחי ישראל, והקפאה שקטה של הבנייה. ומה ישראל תקבל? מן האמריקאים את פולארד. מהפלשתינאים – התחייבות לא לנצל את החברות באמנות הבינלאומיות כדי לפעול נגד ישראל (כלומר, השלמה עם הצעד שמשמעותו פיצוץ המו"מ, והסתפקות בהשהיית הפעלתו נגדנו) ו... "הארכת המו"מ בשנה נוספת."
כך בפירוש, "מה ישראל תקבל" מן הפלשתינאים? "הארכה של המו"מ בשנה נוספת." זאת אם כל חטאת בתהליך הזה. ההתייחסות לנכונות הפלשתינאים לשאת ולתת אתנו כצ'ופר שהם מעניקים לנו. איזה אבסורד! ישראל חייבת לחזור לעמדה העקרונית – מו"מ בלי תנאים מוקדמים. ברגע שהסכמנו לתנאים מוקדמים, ושידרנו שהמו"מ הוא פְּרָס בעבורנו, קלענו את עצמנו לסחטנות בלתי פוסקת.

* על רכס רמים שבגליל העליון, מעל קריית שמונה ולמרגלות קיבוץ מנרה, יש שביל גיאולוגי, באזור עתיר ממצאים גיאולוגים כמו חול צבעוני ועוד. שלט ההסבר במקום, הושחת. נמחקו ממנו כל התיארוכים של התופעות הגיאולוגיות. הרי מדובר על תופעות בנות למעלה מה' אלפים תשע"ד (5,777) שנים... ואסור שעין תקרא זאת, רחמנא לצלן... כן, גם שם ביקרו פונדמנטליסטים, מכחישי האמת המדעית.

* איני מסוגל להבין את האנשים הנוסעים לעשות את סדר פסח בחו"ל. מה משמעות הסדר בעיניהם? הרי זה אבסורד! (... אלא אם כן הם רוצים לשיר באופן אוטנטי "בשנה הבאה בארעא דישראל").

* ביד הלשון: בסדנאות שאני מנחה על סדר פסח, אני מבקש לעיתים מן המשתתפים, לקרוא במשחק תפקידים את תפקיד הבן והאב ב"מה נשתנה".
לרוב התוצאה היא כזו:
הבן: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה.
האב: הַלַּיְלָה הַזֶּה הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה.
וכן הלאה, כל ארבע הקושיות.
אם כך, לא כל כך ברור לי. מה בדיוק השאלה? מה בדיוק התשובה?
לא, בקושיות אין תשובות. אלו הן ארבע שאלות, ארבע קושיות. ארבע שאלות על ארבעה שינויים בין הלילה הזה לכל הלילות. לדוגמה, הקושיה הראשונה מסתיימת ב"כולו מצה".
ומה התשובות? תשובה אחת, המתחילה מיד בתום השאלות: "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגו'.
הקושיות לקוחות כבר מהמשנה, מסכת פסחים, בהוראות ההפעלה של הסדר. וכך נכתב: "וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים? ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו."
כפי שאנו רואים, אחת מארבע הקושיות השתנתה. במקור, היה נוהג של צליית בשר, זכר לקורבן הפסח, ומכאן הקושייה על הצלי. עם הדורות שחלפו, המנהג הזה בטל, והקושייה הוחלפה בקושייה "בין יושבין ובין מסובין."
ויש כאן דבר מעניין נוסף. ליל הסדר בנוי כך שיסקרן את הילד, בשל השוני בינו לבין "כל הלילות". הציפיה היא שהילד יראה וישאל מעצמו את הקושיות, לא קושיות כתובות: "וכאן הבן שואל אביו.". הקושיות, הן תוכנית גיבוי למוגבלים: "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו [את הקושיות]."
וכיצד האב משיב על הקושיות ומלמד את הבן? האם עיקר מהות הסדר היא קריאת הטקסט של ההגדה? אומרת המשנה: "לפי דעתו של בן, אביו מלמדו." כלומר, בהתאם לגילו, ליכולת הבנתו וכו', האב מספר לו את סיפור יציאת מצרים ומשמעותו.
[עד כאן אורי הייטנר]