* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מרכיב מהותי ומשמעותי בסדר הפסח המשפחתי שלנו, הוא סיפור יציאת מצרים המשפחתית: העלייה לארץ של הורינו. אבי, בן ה-84, סיפר את סיפור עלייתו כנער בן 17, לבדו, באניית המעפילים "מדינת היהודים", לכידת הספינה, גירושו לקפריסין והחזרה ארצה, היישר לקרבות מלחמת השחרור. קראנו את שירו של אלתרמן "שחרור קפריסין", מתוך "הטור השביעי", שבו הוא מתייחס לספינה "מדינת היהודים":
"... מְדִינַת הַיְּהוּדִים, לָךְ יָדוּעַ: / הֵם נָסְכוּ אֶת כֹּחַם אֶל כֹּחֵךְ / בְּלִי רְאוֹת אֶת הַשְּׂכָר הַצָּנוּעַ / אֲשֶֹר שְׁמוֹ הוּא לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ! // אִם כַּיּוֹם בְּעֵינָיִךְ רוֹאָה אַתְּ / עַצְמָאוּת / וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת – / מֶה הָיוּ אֵלֶה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת: / אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיוֹת... / שְׁמֵךְ כָּיּוֹם בְּלֵב צָר נוֹתֵן פַּחַד, / אַךְ הַשֵּׁם 'מְדִינַת הַיְהוּדִים' / מֶה הָיָה הוּא? סְפִינֹנֶת נִדַּחַת / שֶׁבָּכוּ בָּהּ הַרְבֵּה יְלָדִים..."
והשיר מסתיים בשורות הבאות: "וְכָבוֹד לָרִבּוֹא הַמֵּגִיחַ, / שֶׁעָרַךְ אֶת הַקְּרָב וְכִלָּה. / וְכָבוֹד לַמַּדְרִיךְ, לַשָּׁלִיחַ, / לַמּוֹרֶה בַּבִּקְתָּה הַבָּלָה! // וְכָבוֹד לָהּ לָאֵם–בַּמִטְפַּחַת, / וְלַיֶּלֶד חוֹבֵק הַבֻּבָּה... / וְכָבוֹד לַאֻמָּה הַנִּצַּחַת / שֶׁאוֹיֶב לֹא יִרְאֶה אֶת גַּבָּהּ!"

* בצרור הקודם כתבתי שאיני מבין את אלה הנוסעים לחגוג את ליל הסדר בחו"ל. טענתי שבעיניי זה אבסורד, ותהיתי מה משמעות הסדר בעבורם. התגובות להערה היו ברוח של "זכותו של כל אחד לחגוג איפה שהוא רוצה ואיזו זכות יש לך להתערב?" – בווריאציות שונות. כרגיל, שיח הזכויות האינדיבידואלי, שהשתלט על השיח הציבורי ואינו מאפשר לגיטימיות לכל שיח אחר. וכי פקפקתי בזכותו של כל אחד לחגוג את הפסח בדרכו, באיזו צורה שיחפוץ, באיזה מקום שירצה ואף לא לחגוג אותו כלל? ודאי שזכותו של כל אחד לחגוג כרצונו, וזכות זו אינה מוטלת בספק ואינה ניתנת לערעור. אולם לצד שיח הזכויות, יש מקום גם לשיח של זהות, לשיח ערכי, לשיח תרבותי. יש מקום לשיח, לא רק של "מה מותר" אלא גם של "מה ראוי". ובשיח הזה, עמדתי היא שיציאה לחגוג בחו"ל את ליל הסדר, מנוגדת למשמעות ולמהות של החג, שבו אנו חוגגים את יציאת מצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכיו"ב. ואם לנקוט בלשון שיח הזכויות – זכותי לחשוב שהמנהג הזה של נסיעה לחו"ל לחגוג את הסדר מוריד באופן משמעותי את ערכו של הסדר. זכותי לחשוב שיש מקום לדיון מהותי ומשמעותי על עומקם של דברים, ולא להישאר בדיוטה הנמוכה של "אתה לא מחליט עליי."

* שני מקרי רצח אנטישמיים אירעו ערב הפסח, בהר חברון ובקנזס סיטי. הרוצח מקנזס סיטי, פרייז'ן גלן מילר, נלכד. סביר להניח שגם הרוצח מהר חברון יילכד בימים הקרובים. מילר יימק מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון. ארה"ב לא תשחרר רוצח יהודים. הרוצח מהר חברון ישתחרר באחת העסקאות הקרובות, בלחץ ארה"ב.

* את ספרו האנטישמי סיים הרוצח מילר בקריאה למלחמה בציונות. אנטי ציונות ואנטישמיות – חד הן, ואינן ניתנות להפרדה. הקואליציה האנטישמית המובילה את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל והחרם עליה (BDS), היא קואליציית דרבן – הברית הבלתי קדושה של הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. למרבה הבושה, בין הפעילים המרכזיים של התועבה הזאת – יהודים וישראלים.

* ציפי לבני מאשימה את בנט בכך, שבשל התנגדותו להקפאת בנייה אנו נאלצים לשחרר מחבלים. הגישה שהיא מבטאת, היא אם כל חטאת. זו גישה המנוגדת לעיקרון הבסיסי של מו"מ – שהוא ללא תנאים מוקדמים. הפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם נושאים ונותנים עימנו. אין שום סיבה שנשלם להם על כך במשהו – לא בהקפאה, לא בשחרור מחבלים ולא בשום מחיר אחר. נקודת המוצא של ציפי לבני – היא שעלינו לשלם לפלשתינאים על נכונותם לשבת איתנו, והשאלה היא אם התשלום הוא הקפאה או שחרור מחבלים. נקודת מוצא זו, חושפת את ישראל לסחטנות בלתי פוסקת. יש לשים קץ לתופעה הזאת. מו"מ – רק ללא תנאים מוקדמים.
ועוד מאשימה ציפי לבני את בנט, בכך שהוא דומה לפורעי יצהר. זה נכון כמו להאשים את ציפי לבני שהיא דומה לפורעי בלעין, ל"זוכרות" ולאודי אדיב.

* מי שאינם יכולים להתגייס לצה"ל ולהגן על מדינת ישראל וחיי אזרחיה, כי זה "ביטול תורה", יכולים לבטל תורה כדי ליידות אבנים בשוטרי ישראל ולחסום כבישים בבירה.

* תכניות אלימות בטלוויזיה מעודדות אלימות בקרב הנוער. זו אקסיומה שהוכחה באינספור מחקרים, בארץ ובעולם. עובדה זו מחייבת את הרגולטור, אך יותר מכך את ההורים והמחנכים, לתת על כך את הדעת. אולם הסדרה "גאליס", שבתי נוהגת לצפות בה ולא אחת הצטרפתי אליה וצפיתי בקטעים מתוכה, ממש אינה שייכת לקטגוריה הזאת. לבטח פחות ממהדורות החדשות.

* לאורך כל הדיון הציבורי על חוק הספרים, לא הצלחתי לגבש עמדה. מצד אחד, אני בעד כל מה שמעודד את הקריאה, וספרים במחיר זול מעודדים את הקריאה. מחירי המבצע מעודדים קניית ספרים של סופרים פחות מוכרים ומצליחים, וזה כשלעצמו דבר חשוב. מצד שני, אני מתייחס בהבנה רבה לרצונם של הסופרים ליהנות מעמל כפיהם, שכה נשחק כאשר הספרים נמכרים כמעט בחינם, ואחרי שמורידים את פערי התיווך.
הדיון הציבורי על החוק לא הסתיים. החוק אינו בלתי הפיך, ואם לא יוכיח את עצמו ניתן לתקן אותו, לשנות אותו או לבטל אותו, על פי מבחן התוצאה.
אולם הטענה שהמשבר ב"סטימצקי" הוא מבחן תוצאה של החוק אינה נכונה. המשבר קדם לחוק והוא בא לידי ביטוי בתוצאות העסקיות של 2013, טרם חקיקת החוק. השימוש בטענה הזאת נגד החוק, הוא דמגוגי.

[אהוד: אתה טועה. הדמגוגיה היא שלך! המשבר בסטימצקי הוא חלק מהחלת חוק הספרים החדש ששבר את שוק הספרים החדשים. חוץ מכמה סופרים רבי-מכר, שחשבו להרוויח עוד יותר בזכות החוק החדש, כל יתר הסופרים לא רואים כמעט, ולא יראו גם עם החוק החדש – תמלוגים על ספריהם, ורובם גם משלמים למו"ל כדי שספריהם יצאו לאור מבלי לגרום הפסד למו"ל! עכשיו הם צריכים לשלם למו"ל יותר, כדי שיעמוד בתקנת החוק "לשלם" להם תמלוגים בשיעור קבוע! – יחי הטמטום וחוסר ההבנה הגמור של שוק הספרים! ובייחוד אצל אחד מיוזמי החוק, ניצן הורביץ, והקרובים לו בדעה, חלקם מחברי רבי-המכר!]

* ביד הלשון: "והיא שעמדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו." מי זאת ה"היא" ההיא? כדי לדעת את התשובה יש לדפדף לאחור, לטקסט שלפני השיר הזה. זהו טקסט המתחיל במילים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא."
איזו הבטחה? זו המופיעה בברית בין הבתרים ומצוטטת בהגדה: "שהקב"ה חישב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל." (בראשית טו, יג-יד). והיא, ההבטחה הזאת בברית בין הבתרים, עמדה לאבותינו במצרים, ובכל דור ודור עד ימינו.
ועוד ואָרט חביב ששמעתי: "והיא – ו סדרי משנה, ה ספרי תורה, י דבריא, א אלוהינו."

[אהוד: מה זה וארט?]