הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שמיני
ואורנה הגיעה

ואורנה הגיעה.
חדרה היה סמוך לחדרי. גם עיניה היו מצועפות במין ערפל של קוצר-ראיה המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, אשר מי ידע את תחתיתה? – יסולח לי על הביטוי. אפה היה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אפילו חקרני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, בדומה לאימה, ואולם גופה היה עגלגל, כולו חמוקים, וקומתה ממוצעת, תכונות אלה ירשה כניראה מאביה. מצד אימה היה לה שפע שיער אדמוני, אך חלק, בעוד עליזה היתה מתולתלת קצת, אולי מסילסול במיספרה. בקיצור, הקטנה ניראתה כלביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי-צמר ופקעות-רוך –
ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד-לבוא. קלפטע לא קטנה כלל וכלל.
הוצגתי, נעבך – כחבר של אמא, ללימודים, וכדייר חדש. מהמיטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות הקור והרטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ואת מצבי בכלל? – אבל כסף לא היה לי. האפשרות היחידה שעמדה בפניי היתה לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב-עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת העבודות של הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר, רובו היה ממדעי הטבע, והישוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם בלבד. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, "מסע לארץ הודו", בעיתון הסטודנטים "פי האתון", והדבר העניק לי, בעיני עליזה, הילה של משורר שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים וטכניים כגון הגהה. נראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב שמקובל לסלוח למשוררים על אי-דיוקים לשוניים. ואולי, כדי להוכיח שהתחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר:

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

אך מיום שבאה הקטנה פרח-חלף לו ירח-הדבש שלי ושל אימה. הלילות המשותפים, חגיגת הגופות המתפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו לבלתי-אפשריים כי כאשר הייתי חוזר מחדר השינה של עליזה היה עליי לעבור במסדרון על פני דלת חדרה של אורנה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט שנתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימה ועד מהרה נשמעו משם קולות רמים של בכי, האשמות והפצרות. היה עליי לבוא בפיג'אמה שלי ולהישבע שרק למדנו יחד, אימה ואני, וגם עברנו על הגהות, והנה הן! – ברגע הזה התגלה לי שאכן ההגהות שעשיתי חוזרות לעליזה, לעבור עליהן, מבלי שאדע.
לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לגימנסיה העברית רחביה ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים.
ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג. חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה אלינו להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – נפל איזה פיכחון מכאיב ביחסינו, ואותה תאוותנות עזה, ידענית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – ניראתה עתה, באור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת הלילה, ועקבות התמרוקים, ומחלפות שיער אדום-עייף – כמין ניסיון פאתטי של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת-רואי, להשתטות בבהמיות על ארבעתיה ב"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – כמו צעקות של אוהדי ביתר ירושלים במגרש הכדורגל או כתרנגולת שמקרקרת אחרי שהטילה ביצה – במקום לעמוד מול תלמידיה בכיתה בגימנסיה העברית רחביה, או להתרווח על ישבנה בשקט ולשמוע הרצאה מפי פרופסור איזידור לבונה באוניברסיטה.
בוקר אחד חטפה באמצע האקט התכווצות שרירים והיה עליי לעסות את השוק התפוסה שלה ולהתחנן בפניה שתפסיק לצרוח פן תזעיק עלינו את כל שכונת רחביה.
התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. עובד אצלה מאחורנית. נגעלתי מעצמי. ידעתי שלעולם לא אוכל לאהוב אותה. העירום שלה ניראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. הקורקבן הבולט. הדגדגן הזכרותי. השערות בתחת. כאשר הצצתי לערוותה הפעורה בתוך התלתלים הג'ינג'יים לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמשם הוורוד-הלח של השפתיים ילדה את אורנה ולשם אני נכנס.
עליזה אף רמזה שאולי מוטב שלא נגור יחד, אז אולי יהיה לנו קל יותר להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביותר מעשר שנים! –
ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים ניראתה לי כגירוש מגן-עדן.
מדוע?
התאהבתי.
במי?
באורנה, כמובן.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!