על ספרו של מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב
"גיבור זמננו"
תרגם מרוסית – צבי ארד, והשלים את התרגום – פטר קריקסונוב
דביר 1995, 196 עמ'

את "גיבור דורנו", או "גיבור זמננו" תרגמו דוד שמעונוביץ' (1944), דב גפונוב (1972), יעקב בסר (2012), נילי מירסקי (2013), אבל אני בחרתי לקרוא את תרגומו של צבי ארד (1995), אולי כהומאז' למתרגם הנפלא הזה שתירגם משש שפות, ונפטר לפני שהספיק להשלים את מלאכת התרגום על הספר הנדון ברשימה זאת.
מתרגמיו העבריים של יוצר זה התעלמו מהאנטישמיות שלו (כמו של רוב הקלסיקונים הרוסיים), שבאה לידי ביטוי בשיריו וגם ברומן הזה (חייט "ז'יד" מקולל על כך שהתרשל בתפירת מדי קצין – עמ' 134) – וכל כך משום שהרומן שלפנינו הוא אבן פינה של הכתיבה הריאליסטית-הפסיכולוגית, רומן שהיווה מופת לענקים שבאו אחריו – טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב.
ב-27 שנות חייו (1841-1814; הוא נהרג בדו-קרב כמו המשורר הנערץ עליו – אלכסנדר סרגייביץ' פושקין – 1837-1799) הספיק לרמונטוב לא רק לקלוט ידע מדהים מתרבות העולם, אלא גם לברוא דרך כתיבה חדשה שהיתה מופת לסופרים שחיו אחריו ברוסיה ובעולם כולו. הרומן שלו משובץ כולו בארמזים מיצירות חובקות עולם, והמתרגמים מחויבים להיות בקיאים במקורות רבים השאובים משפות רבות (לרמונטוב חונך על ידי מחנכים צרפתיים וגרמניים, ולמד באוניברסיטה של מוסקבה עד אשר סולק ממנה בעטיו של קונדס שביצע באחד הפרופסורים).
הרקע ל"גיבור זמננו" הוא הקווקז, לשם הוגלה לרמונטוב בגלל שיר חתרני שכתב והרגיז את הצאר הרוסי, והגיבור הראשי של העלילה הוא גריגורי אלכסנדרוביץ' פצ'ורין, קצין ממעמד האצילים שהמחבר פוגש בו רק פעם אחת לאורך כל האירועים המסופרים בספר, אבל הוא שומע עליו מסֶרֶן מַטֶּה בשם מקסים מקסימיץ', אותו הוא פוגש בדרכים העקלקלות והמסוכנות שבהרי גרוזיה, ובנופים עוצרי נשימה, ושיומניו של פצ'ורין זה מגיעים לידיו.
מקסים מקסימיץ', שהיה מופקד על מבצר צבאי נידח המכונה בספר באות N, מספר כיצד נסיך צ'רקסי הזמין את שניהם (פצ'ורין ומקסימיץ') לחתונה בכפרו, ושם פצ'ורין שם עין על בתו היפה בֶּלָה. הוא מצליח לשכנע את אחיה אֶזָמָט שיחטוף אותה עבורו תמורת סוס נפלא השייך לצ'רקסי שודד בשם קזביץ', שלא היה מוכן לוותר על סוסו בשום הון שבעולם. פצ'ורין ואזמט מצליחים לגנוב ממנו את הסוס בעורמה. אזמט, שהוא בן מוות על מעשהו (חטיפת אחותו) נעלם אל חבורת שודדים, ואילו בלה היפה שבויה במבצר שבו משרתים מקסימיץ' ופצ'ורין. מקסימיץ' רוצה לעצור את פצ'ורין על מעשהו, אבל גם מקנא בו על כך שאחרי שידולים רבים ומתנות רבות הוא זוכה באהבתה של בת הנסיך הצ'רקסי.
הזכרתי לעיל הערה אנטישמית של לרמונטוב, ובכן גם העמים הקווקזים אינם יוצאים מעטו ללא תווית: הצ'צ'נים רצחנים, והצ'רקסים גנבים, חטפנים, משתכרים ואחר כך שופכים דם – אלא שהוא גם מעריץ עמים אלה על אומץ ליבם.
קזביץ' הפגוע איננו שוקט על שמריו, בחושבו שאביו של אזמט היה שותף לקנוניה נגדו – הוא רוצח אותו, כשזה המִסְכֵּן נדד בדרכים לחפש את בתו האבודה. אחר כך מצליח קזביץ' לחטוף את בלה, שבשאננותה יצאה מהמבצר והלכה לטייל לאורך הנחל. כשחיילי המבצר, ובראשם מקסימיץ' ופצ'ורין, רודפים אחריו, יורים בסוסו ופוצעים גם אותו – הוא שולף פגיון ודוקר את בלה, שנפטרת מפצעיה כעבור יומיים. מקסימיץ' מעיר כי מוטב כך, אחרת הרי פצ'ורין, שהחל להשתעמם באהבתה של בלה, היה זונח אותה לאנחות.
עד כאן סיפורו של מקסימיץ' למחבר תוך מנוחות בתחנות הרבות שבדרך העקלקלה והמסוכנת עד לפגישה אקראית בין פצ'ורין ובין מקסימיץ'. פצ'ורין, המוקף במשרתים והנוסע בכרכרה מפוארת, עובר באותה התחנה שבה חונה גם מקסימיץ'. מקסימיץ' מתרגש מאוד מהפגישה המחודשת עם האיש שבילה עימו שנתיים באותו מבצר נידח, אבל לאכזבתו המרה – פצ'ורין מתייחס אליו בקרירות, ואיננו נענה לבקשתו לבלות יחד שעתיים לאחר פרידה ארוכה כל כך שהייתה ביניהם. מסתבר שמקסימיץ' שמר את היומנים של פצ'ורין בכל מסעותיו בשירותו הצבאי, ובפגישה המאכזבת הנ"ל מתנער פצ'ורין מיומניו ומרשה לו לעשות בהם כטוב וכישר בעיניו. המחבר עט על היומנים כעל מוצא שלל רב, ולאחר שנודע לו כי פצ'ורין נפטר, הוא מחליט לפרסם את היומנים בשמות בדויים. (עמ' 67 ואילך).
מהיומנים מצטיירת דמות של גיבור אמיץ העשוי ללא חת, אבל אדם שאיננו מסוגל לידידות אמת כלשהי. הוא יהיר מאוד ומשוכנע שהוא יודע הכול על נפשה ומחשבותיה של האישה, אך משתעמם מהר כשאישה מתאהבת בו. הוא מעיד על עצמו שאיננו מסוגל להתאהב, דבר שמסתבר כלא נכון, כפי שעוד אבהיר בהמשך. הוא מצליח להתחמק לא אחת מסכנת מוות, ופעם אפילו ביקשו להטביע אותו בים (ליד העיר טָמָן) משום שהיה עד להברחת סחורה מהים, והיתה סכנה שילשין לשלטונות.
היריעה הרחבה ביותר ביומניו של פצ'ורין מתייחסת לפרשת קשריו עם יונקר (צוער) פצוע בשם גרושניצקי המאוהב עד טירוף במֶרִי, בתה של הנסיכה ליגובסקיה. האירועים מתרחשים בעיר המרפא פִּיָטיגורסק. פצ'ורין לא אוהב את מרי, אבל כדי לגרום מפח נפש גם לגרושניצקי וגם למרי, הוא מחזר אחריה, והיא מואסת בגרושניצקי ומתאהבת נואשות בפצ'ורין. גרושניצקי באמת מגוחך: הוא חורת על טבעת את התאריך בו מרי הרימה כוס של מי מרפא שנפלה לו מהיד, ולא הצליח להרים בשל פציעתו, הוא מתפעל מזמרתה של זו, הגם שאיננה מצטיינת בכך, הוא רואה בה מלאך, ועושה כל מאמץ להרשימה. כשהוא מתמנה לקצין, הוא נמנע מלהיפגש עם מרי עד אשר יתפרו לו מדים של קצין (מרי העדיפה את מעיל החיילים שלבש קודם...)
בינתיים נודע לקורא כי לפצ'ורין יש מאהבת, אישה נשואה בשנית עם בעל זקן ועשיר (מקריבה בנישואיה למען בנה). לאישה קוראים וֶרָה, והיא מקנאה בבת הנסיכה שפצ'ורין מחזר אחריה. כשהוא מבהיר לה שאיננו אוהב אותה, ואיננו מתכוון להתחתן עימה כי הוא סולד מעבדות הנישואין – היא מוכיחה אותו על כך שהוא מבזה נערה מסכנה. פצ'ורין מתגרה בבת הנסיכה בצורה די נבזית: הוא קונה שטיח שהיה מיועד לה, מכסה את סוסו בשטיח זה ועובר כדי להרגיז בפני חלון ביתה של הנסיכה; הוא נושק לכף ידה, מחבק אותה, הוא מתגנב לביתה, דבר הנחשב לעבירה חמורה על הנימוס. היא מאמינה שהוא עושה כל אלה משום שהוא מאוהב בה, אבל פצ'ורין, ששיחק בצורה אכזרית ברגשותיה, מודיע לה בצורה כנה שאיננו אוהב אותה, וגם מבהיר לאימה, שאין בכוונתו לשאת את בתה.
גרושניצקי הפגוע ממעשיו של פצ'ורין מעליל עליו שהתגנב בלילה מביתה של מרי (האמת היא שפצ'ורין התגנב מביתה של וֶרָה, כשבעלה היה בנסיעה). מילא שהכפיש את כבודו, אבל כאן הוכפש כבודה של מרי, ועל כך לא יכול פצ'ורין לעבור בשתיקה. הוא דורש מגרושניצקי שיתכחש לדיבה שהוציא על נערה זכה. גרושניצקי מסרב, ונקבע ביניהם דו-קרב אקדחים ממרחק של שישה צעדים. גרושניצקי ומרעיו מחליטים לשים לפצ'ורין מלכודת: להטעין את האקדח שלו בכדורי סרק.
אינני מתכוון לקלקל לקורא האפשרי את ההנאה, ולא אספר איך הצליח פצ'ורין לצאת מהדו-קרב בשריטה קלה בברך, כאשר גווייתו של גרושניצקי הירוי מרוסקת בתהום. הרופא, חברו של פצ'ורין מוציא את הקליע מחזהו של המת, ומציג את מותו כתאונה, אבל השלטונות חושדים, ובסופו של דבר הוא מוגלה לאותו מבצר, עליו קראנו בתחילת הספר.
כשפצ'ורין מגיע לחדרו, הוא מוצא פתק של וֶרָה, המתוודה על אהבתה העזה אליו, ביודעה שהוא איש האוהב להרוס את תקוותיהם של אחרים, איש שיש בו רוע מושך. מסתבר שנאלצה להתוודות בפני בעלה, וזה נטש אותה תוך גידוף נורא. היא עוזבת את המקום בידיעה שלא תיפגש שוב לעולם עם פצ'ורין. פצ'ורין המיואש, שחשב שלעולם לא יתאהב – מדהיר את סוסו כדי להשיג את אהובתו הבורחת, אבל הסוס מתפגר מרוב מאמץ, וכך הוא נשאר לבדו במרחק של חמש-עשרה ורסטאות (כ-17 קילומטרים) מחדרו בפיטיגורסק, כשהוא ממרר בבכי.
בסוף הספר מתוארת פרשת גבורה של פצ'ורין המצליח להתגבר על רוצח קוזקי שיכור שהרג בחרבו את אחד הקצינים, שזמן מה קודם התגרה במוות בהצמידו אל רקתו אקדח טעון. האירוע גורם לפצ'ורין להרהר אם קיימת גזירה קדומה, ואם חיינו ומותנו קצובים מראש. וצריך לציין שלאורך כל הספר אין שום רמז לאמונה דתית מצדו של פצ'ורין או של המחבר הכותב עליו. לרמונטוב היה ידוע כאתיאיסט, ועל כך הוא לקה מידי השלטונות. אמונה תמימה נזקפת לזכותה של מֶרִי, הנסיכה הצ'רקסית, שעל ערש דווי חוששת שלא תיפגש עם פצ'ורין בעולם הבא היות שהיא מוסלמית, והוא נוצרי.
המחבר עצמו טוען שבשם הספר ("גיבור זמננו") יש אירוניה מרושעת (עמ' 68), שהרי פצ'ורין הוא איש קר בעל לב של אבן, אבל הגיבורים מודים, וגם הקורא חייב להודות, שיש בו רוע מושך, שהוא יכול לעורר הערצה בכל מי שאין בו הכוחות הנפשיים לבוז למוות ולרגשות היסודיים ביותר שבאדם. כן, וכדי להיות פצ'ורין – חייבים להיות אצילים בעלי נכסים מופלגים, ואז אפשר לחוות את כל החוויות האלו, כשקוזקים וצמיתים משרתים אותך, וזמנך פנוי לתככים, למשחקי מזל, לפיתויי נשים נשואות וחיזורי סרק.
לדעתי, זהו ספר חובה לכל מי שמבקש להתוודע אל שורשיו של הריאליזם הרוסי בפרט והעולמי בכלל, וגם בלי "האיזמים" – זה ספר משובח.