כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.

לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.
הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.
מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –
לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.

האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.
כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.
לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.
כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!
באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.
יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.
האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.
הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.
אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.
לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.
שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערורייה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.
על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפֶה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפָה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה..."
הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.
כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.
לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.
אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!
ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסטלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי. מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.
האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.
האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.
לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"
ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

ביתו של גרשוני הצולע, "אבא" של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.
לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת "פרדס" לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג'יה: "ביג'י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת 'פרדס' מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!" –
– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזיכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת "זוז הצידה!" – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.
באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטוייה המחטיים.
מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:
"חוואג'ה בארס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"
אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.
מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.
אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:
"כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש."
"כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים."
"כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה."
ואכן השמש זורחת.
הקורא החושב עדיין קיים.
והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.
ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.
ולפעמים היה משתעל ומוסיף: "אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ"ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."

תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.
הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודייה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.
חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת "הבונים החופשים" רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.
מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: "אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערביה שהתאבדה בפרדס שבו מת."

בספרו "הירקון שבלב" מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערביה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.

מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.
בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.
פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.
"אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג'ה." אמרה.
"ואת?"
"טוב לי המוות..."
ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:
"חוואג'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?"
"רק אחת, לטיפה."
"ואצלכם אין מכים?"
"לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?"
"אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"
"בוודאי."
"ואותנו מוכרים כחמורים..."
עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.
"אבי אומר," הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי..."
"לי?..."
למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.
"לטיפה," אמרתי, "היי ליהודיה ואקחך..."
"אבי יהרגנו, אותי ואותך..."
יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה... כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה...

מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.
בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.