הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק תשיעי
הקיר המפריד בין חדרה לחדרי. חלב אם. עגנון

שכחתי לספר שהקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר-של-ממש אלא צירוף דלתות מתקפלות שהיו בדרך-כלל סגורות. בצד שלי ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה פנימית רגילה בדירות הישנות ברחביה. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, חדרים שהופרדו לשם פרטיות או כדי שיהיה אפשר להשכיר אותם לסטודנטים.
אך לי היתה מהרגע הראשון הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. היה נידמה לי שאני שומע כל רחש שלה. כל אנחה. בלילות. ילדותית. תקף אותי חוסר-שקט. לא ישנתי טוב. חיכיתי לשמוע את קולות ההתעוררות שלה בבוקר. אפילו פוקיק קטן. אבל שלה.
גיליתי חור-מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי ספרים אחדים וניסיתי, אני ממש מתבייש להודות בכך – להציץ לתוך החדר שלה, בייחוד כאשר התפשטה לפני ששכבה לישון או התלבשה בבוקר. לא הצלחתי הרבה. לפעמים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיניי, בד של לבוש, חלקת עור חשופה, שיער צהבהב, אבל כל אלה לא נתלכדו לתמונה שלימה.
אורנה היתה מסוגלת לשבת שעות שלימות בחדר, ללא תנועה. חשבתי שכבר יצאה בלי שהרגשתי, ופתאום היתה קמה ומתרוצצת מפינה לפינה ולרגע לא עומדת על מקום אחד.
מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני בשש שנים. לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר משאני הייתי קרוב לגיל של אימה. יום אחד מצאתי בחדר-האמבטיה חזייה שלה, קטנה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.
היה נידמה לי שאורנה שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. עליי הן צוחקות. באותה תקופה גיליתי שיר של המשורר פנחס שדה: "סנטו בי נערות על כי דלותי ככה" – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל-כך בעזרתה של עליזה, ולהתפרסם, כן, להתפרסם – אולי היה גם יחסה של אורנה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא הקיץ, היא תיסע שוב ללונדון, אל אביה, ותטייל במקומות שהיא קוראת להם בשם אוכספורד סטריט, מארבל ארץ' ומארקס אנד ספנסר. אני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד הטיול עם חברי הקיבוץ לאל-עריש וכמה קילומטרים דרומה, אל שרידי השיירה המצרית ההרוסה בידי מטוסינו, אחרי מבצע סיני של שנת 56'.
בלילות הייתי שוכב ער שעה ארוכה. מקשיב. על פי צבע שמשות הזכוכית האטומה אשר בקיר-הדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי אורנה מכבה את האור הגדול בחדרה ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו.
לפעמים, כשנאנחה, ושוב נאנחה, ידעתי שהיא מאוננת... זה רק טבעי אצל נערות מתבגרות בגילה, ואני...
בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת-תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה.
בדרך-כלל, בשעות של כתיבה או לימודים, אני נוהג לעשות הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, כאן בתא, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסון של החדר, צועד, תוקע נאד מדי פעם ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשולחן הכתיבה.
הקטנה שאלה אותי, בעקימת-אף, מה זה הצעדות בחדרי.
שמחתי והייתי גאה להסביר לה.
ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה, והנאדות שקטים, שקטים. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כאשר צעדותיי הארוכות לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר-הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני רק איזה בטלן ארור ומאחז עיניים.
לא אשכח שהיחס שלה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל לא. היא לעגה לפצעי-הבגרות שלי, לכתמי הנשיכות שעל צווארי. את הסיבה לכך לא ידעה. היא לעגה לנעליים שלי. לכך שהייתי חסר פרוטה. גם את הסיבה לכך לא ידעה. אבל היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס.
בייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימה. חי על חשבון אימה. לכן היתה חוזרת ומעלה באופן כפייתי כמעט את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. "לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה מוּטי [אמא] למצוא לה חבר. היא בררנית!"
ככה.

ללא ספק היה משהו מופרע בעליזה. פחדה שיהרגו אותה. אולי בגלל הפחדים שנטע בה אביה, הערצתה כלפיו והצורך לפצות אותו. רגשות האשמה שלה נבעו מכעס ישן שחשה כלפי אימה בגלל בגידותיה באב בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בזכות שליטתו המושלמת בגרמנית ובתורכית, נוסף על עברית, אנגלית, ערבית וצרפתית – ישב פרופסור אורלובסקי באיסטמבול כחבר המשלחת של ההנהלה הציונית של היישוב העברי ולקח חלק במשא-ומתן עם הנאצים כדי להציל יהודים. באותן שנים אצל תרזה, שהיתה אישה בעלת גוף נאה וסוערת, ביקרו בגפם ובשעות לא-מקובלות אחדים מגדולי היהדות בשכונת רחביה ובהם פרופסור איזידור לבונה. על עליזה המתבגרת הוטל לגונן על אימה ההוללת ולהסתיר את עלילותיה עם מחזריה גם מפני האב לאחר שחזר מהמלחמה.
וכל ה"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." הפולחני שלה, המלאכותי, הפאתטי, כמו איזו קריאת-קרב אינדיאנית של "עין הנץ" שקראה עליו בספר. כאילו מישהו תקע לעליזה שאי אפשר להזדיין אחרת –
בוקר אחד במיטה, לאחר שמרטתי שערה ג'ינג'ית בודדה מהעיגול הכתום הדהה סביב אחת הפטמות והתחלתי למצוץ ימינה, למצוץ שמאלה, כדי שתיזדקרנה כבעבר, עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – גם אני הייתי רפוי עדיין – סיפרה לי עליזה שאורנה, כשהיתה בת חצי שנה, סבלה משיעולים תכופים, מחום ומנזלת. בוקר אחד, זה היה בחורף, לקחה אותה לרופא וביקשה שיבדוק את התינוקת.
במקום להתחיל בבדיקה, שאל אם עליזה מניקה עדיין.
עליזה לא היתה בטוחה ששמעה טוב את בקשתו של רופא-הילדים. כשענתה לבסוף בחיוב, ביקש לראות את החלב ניגר מפיטמתה.
"מה הקשר בין החלב להתקררות של התינוקת?" שאלה במבוכה, תוך כדי פתיחת כפתורי חולצתה.
"כך אני מאבחן את המחלה," הסביר לה, "זו שיטה חדשה שפיתחתי, לבדוק את אופן ההנקה, מצב גודש חלב האם וזרימתו, והיא נמצאה יעילה ומדוייקת הרבה יותר מהשיטות הרגילות לאיבחון מחלות עונתיות של תינוקות."
עם הרבה סימני שאלה איפשרה עליזה לרופא למשש וללחוץ את שדיה, והופתעה לראותו טועם מהחלב שיצא מהם. "הוא ביקש ממני לסחוט את שדיי בזה אחר זה ולהזרים את החלב לכפות ידיו," סיפרה, "וכאשר התרגשתי קצת והאצבעות שלי התבלבלו," הגישה לי עליזה את השד כמינקת וביד השנייה הידקה את ראשי אליה, "הוא עצמו חלב אותי... הוא גדול... הוא ג... דול... הוא... ג..."
כאן כבר הייתי מגורה מאוד מכך שאני מזקיר בפי פיטמה קשה שהניקה את אורנה ושממנה שתה הרופא חלב... אוהו... הפעם עם עליזה... זה היה... ממש הבת בחלב אימה... זאת אומרת, האם בחלב בתה... גם השד התפוח השתולל ולא הפסקתי למצוץ.
"די, אתה מכאיב לי!..."
ונרגעה.
"ומה היה הסוף?" שאלתי.
"הרופא סיים את הבדיקה בציצי שלי, רשם לאורנה סירופ לשיעול ותמיסת מי-מלח לאף, ואף המליץ על שימוש בשעות הלילה בוואפורייזר, אתה יודע, המכשיר שפולט אדים."
לדבריה הוטרדה מאוד מהבדיקה המוזרה וכעבור ימים אחדים החליטה לדווח על המקרה במירפאה של קופת חולים שבה עבד הרופא. "מנהל המירפאה לא נשמע מופתע. במגירתו נאספו באותה תקופה תלונות נוספות של אימהות מיניקות שתיארו בפירוט את בדיקותיו התמוהות של הרופא, ללא כל קשר למחלות הילדים. אני החלפתי רופא לפעוטה. אחרי שנים אחדות נודע לי שהמלקק הכפייתי של חלב האימהות התאבד."
קמה, התלבשה, והלכה לספרייה הלאומית החדשה שבקמפוס גבעת-רם.

הקטנה הביאה איתה מלונדון "שלפוחית מפליצה". מנפחים ומחביאים אותה מתחת לכרית על כיסא או ספה, וכשמתיישבים עליה – הצפצפה פועלת. אורנה נהגה לטמון את השלפוחית כל פעם בפינה אחרת, וכשזו הפליצה תחתינו שמענו את הקטנה פורצת בצחוק אפילו מקצה המסדרון. אמנם, לי לא היה איכפת מאחר שהתעלול שימש לי לא פעם הסוואה לדבר האמיתי, שהציק לי.
ערב אחד נכנסתי למיטבח בשעה שישבו בו השתיים ואכלו על גבי קרשים. זה היה מינהג ייקי שבארוחה רגילה אין צורך בצלחת ומסתפקים בקרש. על כל גביע קוטג' או בקבוק חלב רשמה עליזה בשחור תאריך תפוגה עוד בטרם היה נהוג בארץ להדפיס תאריך על מוצר. לעיתים ממש מדהימה אותי הבהירות שבה אני זוכר כל פרט –
וכשישבתי לשולחן, זה שוב קרה לי.
עליזה קמה נרגזת. "אורנה, את לא חושבת שהגיע הזמן לשים סוף פסוק לתעלולים האינפאנטיליים האלה? הפעם באמת הגזמת! עכשיו אני זורקת לזבל את השלפוחית המגעילה שלך!"
והיא ניגשה והקימה אותי כאילו מתבדחת, אבל בכוח, כדי לשלוף את הכרית שעליה ישבתי. אני התנגדתי לה וציחקקתי באי-נוחות, "לא חשוב, לא חשוב – "
עד שלא מצאה תחתיי שום שלפוחית.
כמה הסמקתי. זה היה מביך. זה היה ממש מביש. גוש של צחוק בלום התפוצץ בפה החתום של אורנה והיא רצה לחדרה, "אני לא מאמינה!" – נשמעו קולות היסטריים שלה עוד שעה ארוכה כשהיא שרועה על הבטן על המיטה ומכה בידיה וקופצת באוויר כדי להירגע.

מלבד הארוחות שאליהן הזמינה אותי עליזה מדי פעם, ומעט המצרכים שהחזקתי במקרר שלה, עיקר מזוני היה החומוס מונטנייה שהכין אלברט במסעדת "טעמי" הקטנה ברחוב שמאי. בשר הרשיתי לעצמי לאכול לעיתים רחוקות.

ערב אחד יצאתי מ"טעמי" וירדתי לעבר כיכר-ציון. הייתי שקוע בהרהורים כאשר פגשתי מולי במידרכה את עגנון. פניו הצרים היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כמו קלף חום-ורדרד עטור כתמים, שהזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמי שמבקש לשאוב אל קירבו בסתר את המהות שלי, את סיפור-חיי, והכל מתוך סקרנות עזה.
חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך איש נמוך השואף להיות גבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. וכאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון הדיבור שלו-עצמו, כאילו יש באפשרותו לדבר גם בהטעמה האחרת, שלנו, אך אינו רוצה בכך.
הוא תפס בחביבות את זרועי ונשען עליי קצת בלכתו. לאחר משפטים אחדים, שבמהלכם חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו, פנה אליי בשאלה מתנגנת:
"אֶפשר גם אתה צריך להשתין?"
אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.
נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הארוחה החריפה שבמהלכה גם שתיתי הרבה, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "
עגנון ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו, ופסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, שהיה מואר וניראה נטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע היסטורי שאינו חוזר – לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, כשווה בין שווים, ליד קיר המשתנה.
לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר וארשת פניו רצינית, כאילו קיים מצווה חשובה. המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה ולאורך קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות.
נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת ההליכה, אף כי העדפתי אותו רגע, יותר מכל – להשתין, וגם פחדתי שיקרה לי מה שקרה לגיבור הרומאן של קנוט האמסון, "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה טייל בלונדון, ולבסוף הרטיב במכנסיו.
ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו את השאלה – האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין תיאור החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש יצחק בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודיים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה.
כל זה התרחש בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.
"לא!" יקדו עיני עגנון בזעם פתאומי, "הוא – עוכר ישראל!" –
והוסיף עוד כינוי אחד או שניים, המגנה את תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, נידמה לי, "שונד", ספרות צהובה –
ואמר לי: "אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" –
וקפץ על אוטובוס, שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –
"בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו, כמעט בבכי, כי אהבתי מאוד את מרבית ספריו, ובייחוד את "תמול שלשום", אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. עתה ידעתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.
והרטבתי במכנסיי.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!