על ספרו של גבריאל גארסיה מארקס
"מאה שנים של בדידות"
מספרדית – ישעיהו אוסטרידן, עם עובד 1974, 369 עמ'

הרומן "מאה שנים של בדידות" מספר את תולדותיה ההזויות של משפחה אחת בעיר דמיונית ששמה מקונדו – לאורך 7 דורות. אבי המשפחה הוא חוסה ארקדיו בואנדיה שנשא לאישה את אורסולה איגוארן. אחריהם באו לעולם עוד שישה דורות של בנים ובנות, שלכולם (כנהוג אצל הנוצרים) נושאים את שמות הוריהם – כך שהשמות אורליאנו, ארקדיו, חוסה וכו' חוזרים מספר פעמים עד לזרא, והקורא צריך כל פעם להציץ באילן היוחסין שבתחילת הספר כדי להבהיר לעצמו במה מדובר.
הספר מספר על דמויות הזויות ומאורעות מטורפים לחלוטין, וייתכן שכוונת הסופר לתאר בדרך האבסורד את ההווייה הפוליטית באמריקה הלטינית. יש בספר דמויות בעלות כוח פיזי מופלג כמו חוסה ארקדיו הענק (דור שני), שחי מזה שהוא מראה את אברו המגודל ושוכב עם האישה שמשלמת לשם כך הכי הרבה.
אאורליאני השני (דור רביעי!) יש לו כוח אכילה מבהיל. מסופר על צוענייה ששכבה עם 70 גברים ביום אחד כדי שתוכל לשלם נזק על בית ששרפה בטעות. קולונל אאורליאנו (דור שני) מוליד 17 ממזרים, וכולם מתים ביום אחד. גשם יורד ארבע שנים וחצי ללא הפסקה. 3000 בני אדם נהרגים, ואיש איננו יודע על כך.
מסתבר שחוסה ארקדיו בואנדיה (אבי השושלת) רצח את פרננדו אגילאי, ונקיפות המצפון גורמות לו ולכל הכפר לנדוד ולייסד עיר בשם מקונדו, וכל כך למה? כי אישתו אורסולה ילדה לו ילד עם זנב חזיר, והיא נמנעת מלשכב עימו שוב, ושמה על עצמה קורסט קשיח. פרננדו העליב את חוסה ארקדיו הראשון, ומשום כך הוא נרצח. חוסה ארקדיו משתגע, כופתים אותו אל עץ, שם הוא נפטר וממשיך להגיע לשם אחרי מותו (יש עוד "מתים חיים" ביצירה).
מקונדו מבודדת מהעולם, ורק צועני אחד בשם מלקיאדס מביא אליה את בשורת התרבות. לעיר מגיעה נערה בשם רֶבֶּקָה, נושאת על גבה שק של עצמות, שמסוגלת לאכול רק עפר וטיח. היא גורמת לעיר לחלות בנדודי שינה ובשכחה המונית. שוב מלקיאדס הצועני גואל אותם ממחלתם.
אורסולה, האם הראשונה של השושלת חיה 122 שנים; פילאר, פילגשו של חוסה ארקדיו (דור שני) חיה למעל 140 שנה! (לכן כיניתי את הרשימה הזאת: "רק מאה שנים?!")
מוסקיטה, חותנו של אאורליאנו, ואביה של רמדיוס היפה והמפגרת, מזייף את הבחירות. אאורליאנו עוזב את מקונדו ומכריז על עצמו כעל קולונל. רמדיוס היא כל כך יפה עד כי גברים רבים מציצים בה מהלכת עירומה, חולים ומתים, ורבים שמים קץ לחייהם. היא עצמה מתה ועולה לשמיים.
ארקדיו, בנם של חוסה ארקדיו ופילאר, משליט משטר צבאי והורג מדי יום אנשים בשם הליברליזם. הוא רוצה לשכב עם אימו פילאר, אבל היא משלמת כסף לסנטה סופיה שתשכב עימו. ארקדי מוצא להורג. קולונל אאורליאנו מנהל 32 מלחמות, ומפסיד בכולן. גם הוא נלחם למען ליברליזם ולשם מטרה זו הוא הורג את חבריו. אורסולה, אימו (שחיה, כאמור, 122 שנים!) מקללת אותו. נשים עומדות בתור כדי לשכב עם אאורליאנו, וכאמור נולדים לו 17 ממזרים שצלב אפר חרות להם על מצחם, והם מתים כולם ביום אחד.
אורליאנו השני (דור רביעי) הוא איש הולל, ובאחד הקרנבלים נהרגים החוגגים ביריות. הוא מתחתן עם פרננדה, שהיא מתנהגת כנזירה, לכן הוא שוכב עם פטרה קוטס (בספר יש המון ניאופים וגילויי עריות), וכל משגל גורם למשק שלו ולעושר שלו – לגדול, עד כי יכול לכסות את קירות הבית בשטרות של כסף.
תינוק נאכל על ידי נמלים, אאורליאנו (בנה של מֶמֶה – דור שישי!) לומד לבד סנסקריט, וכך הוא מסוגל לקרוא את דבריו של מלקיאדס הצועני שידע מראש את כל דברי ימי מקונדו. הקולונל אאורליאנו נידון למוות, אך מגניבים לו אקדח, כיתת היורים מצטרפת אליו, וכך פורץ מרד.
הבאתי כאן באמת רק קצה קצהו של מארג המוזרויות שבספר – שום דבר בספר זה איננו מתיישב עם הדמיון [?], ומן הסתם הוא מעין משל לתולדות האבסורדיות (לדעתו של הסופר) של האנושות, אבל אני צנצנת אם יש מישהו שיכול להביא מסֵפֶר גדוש מוזרויות זה נמשל מתקבל על הדעת. אני מודה שאותי הספר הזה עייף מאוד (בעיקר משום הצורך לחפש באילן היוחסין במי מדובר, כי השמות, כאמור, חוזרים על עצמם לאורך דורות). אני ממש לא מבין איזה ערך מוסף יכול להיות בספר כזה, הגדוש בפרטים מוזרים ובעשרות שמות ובמאורעות הזויים. יש לספר הזה, כנראה קסם, שעבר לידי, ולא שמתי לב.

2. פחות הזוי, עדיין לא שפוי
על ספרו של גבריאל גרסיה מארקס
"אהבה בימי כולרה"
מספרדית ריטה מלצר ואמציה פורת, עם עובד 1990, 367 עמ'

"אהבה בימי כולרה" הוא בהחלט פחות הזוי מ"מאה שנים של בדידות", אך עדיין הגיבורים שמופיעים בו אינם לגמרי שפויים, והאירועים המתוארים בו רחוקים מלהלום היגיון צרוף. הספר מתחיל בהתאבדותו של נכה המלחמה ירמיה דה סנט אָמוֹר יחד עם כלבו. הוא משאיר מכתב אצל ידידו ד"ר חובנאל אורבינו, בו הוא משאיר כסף עבור קבורתו ועבור אישה מולטית (מצאצאי העבדים באיים הקריביים, ששועבדו על ידי מלכות ספרד. מסתבר שאותו סנט אמור, אמן שחמט עולמי וחבר למשחק זה עם ד"ר אורבינו, היה בעברו פושע כבד שנדון למאסר עולם, וגם ניצל מכיתת יורים באיים האנטיליים. הרופא גם דואג להציג את מותו של חברו כמוות טבעי).
ד"ר אורבינו שבעת מותו של חברו היה בן שמונים, מטפס על סולם כדי לתפוס תוכי מדבר של אישתו, נופל, ולפני מותו הוא מתוודה על אהבתו הגדולה לפרמינה אישתו. מסתבר שד"ר אורבינו הוא בן העיר, בה מתרחשת העלילה, בן של רופא שנאבק קשות במגיפת הכולרה שפשתה בעיר והרגה רבע מהאוכלוסייה. אביו עצמו מת במגיפה זו. הבן, חוזר מלימודיו בפאריס ומצליח להדביר את המגיפה בכך שהוא שם את החולים בהסגר.
פלורנטינו לאריסה, רווק שבעת מותו של ד"ר אורבינו היה כבר בן 76, וחיכה עשרות שנים למותו של זה כדי להביע את אהבתו לאלמנתו פרמינה דאסה, וזאת דוחה אותו בגסות, כפי שעשתה לפני עשרות שנים כשהיה בן עשרים. פלורנטינו הוא בנו הבלתי חוקי של פיו קינטו לואאיסה, שבעצמו הוא בן לא חוקי לאביו. פלורנטינו, שעובד בדואר, ומביא מכתב לאביה של פרמינה – מתאהב בה נואשות – שולח לה מכתבים, שר לה סרנדות, שולח לה פרחים. היא מסכימה בתנאי שלא יאלץ אותה לאכול חצילים (כאמור, רפליקה לא שפויה!)
לורנסו דאסה, אביה של פרמינה, בעברו פושע, גנב סוסים, מתנגד לנישואין אלה (רוצה שבתו תהיה גבירה, ולא תינשא לבן בלתי חוקי), ומגרש מביתו את אחותו, שסייעה לצעירים להתכתב ביניהם. אחותו זאת, הדודה של פרמינה, מתה בגיל 100 (יש עוד מספר גיבורים בספר שמגיעים לגיל המופלג הזה, למשל, הדוד של פלורנטינו, ממש כמו ב"מאה שנים של בדידות"). הוא לוקח את בתו למסע של שנה ומחצה שאמור להשכיח לה את אהבתה. במסע על הרי האנדים הם מאבדים את כל הרכוש (בגלל פרדה שהשתגעה מעקיצת זבוב...) בינתיים יש לפלורנטינו הרפתקה עם צוללן בן 12 שאמור למצוא אוצר במעמקי הים, וזה מרמה אותו, וכן עניין עם שומר מגדלור שמרשה להציץ לחוף של נשים תמורת תשלום.

כשהאב ובתו חוזרים לעירם, פרמינה פוגשת במקרה את פלורנטינו בשוק, ומתאכזבת ממראהו, ולכן שולחת לו מכתב של פרידה. ואז מגיע אותו ד"ר אורבינו לעיר, האיש שגאל את העיר ממגיפת הכולרה ושיקם אותה. כשהוא בודק את פרמינה (חשש לכולרה, אבל היה לה רק קלקול קיבה), הוא מתאהב בה נואשות, מביא פסנתרן שינגן סרנדות, שולח לה מכתבים ומחרוזת זהב, ולבסוף, לאחר חיזור ממושך, היא נענית, ופלורנטינו המיואש ממרר בבכי. השושבין בחתונה של הזוג הוא נשיא הרפובליקה. פרמינה מפחדת מאובדן הבתולים, ונדהמת מכיעורו של איבר המין של בעלה.
פלורנטינו יוצא למסע כדי להשכיח את יגונו, ולפני זה הוא מנגן לה את ואלס האהבה מתחת לגזוזטרה. במסע על הנהר הוא רואה גופות של בני אדם ירויים משום שחלו בכולרה. בהיותו באונייה, אישה זרה נכנסת אל התא שלו ומשדלת אותו להתעלס עימה. הוא לא מזהה אותה על הסיפון. כשהוא חוזר לעיר, הזוג אורבינו בירח דבש באירופה, שם הם פוגשים את אוסקר ויילד (כשהיה סטודנט, פגש את ויקטור הוגו בגני לוקסמבורג). פלורנטינו עצמו נעשה מומחה לכתיבת מכתבים, ועיתים הוא היה כותב מכתבים גם לשולח וגם למקבל. מלבד האישה הזרה על האונייה יש לפלורנטינו (הנאמן לפרמינה...) קשרים רומנטיים ומיניים עם נשים רבות: אאוסנסיה הגרושה, חברתו של קברניט אונייה; "ציפורית" משוגעת שהרגה שומר ופצעה עוד שניים; לאונה קאסיאני כושית צעירה ויפה; שרה נוריאגה, אישה שמנה שנוהגת למצוץ מוצץ תוך כדי התעלסות כדי להגיע לסיפוק; אולימפיה סולטה הנשואה, עמה הוא מתכתב באמצעות יוני דואר, ולאחר התעלסות עמה באונייה, הוא משאיר ציור על בטנה שבגללו בעלה משסף את גרונה, יש גם מספר אלמנות ועוד ועוד (ראו סיכום חלקי של אהובותיו בעמ' 288-286).
פלורנטינו פוגש את הזוג אורבינו במסעדה, והוא קונה את המראה מעל הקיר, שם השתקפה דמותה של פרמינה (נורמלי?!)
בין ד"ר אורבינו לבין פרמינה מתקררים היחסים, וד"ר אורבינו מתנה אהבים חטופים עם ברברה לינץ, מולטית גרושה בת כומר פרוטסטנטי ובעלת תואר דוקטור לתיאולוגיה.
כשד"ר אורבינו מת, כפי שמתואר בתחילת הספר, פלורנטינו ניגש שוב לפרמינה ונשבע לה שבועת אמונים, אבל היא מקללת אותו, כי הנישואין הם בעיניה עבדות. היא שורפת כל מה שנותר מבגדיו ואביזריו של בעלה. פלורנטינו מתנחם בזרועותיה של אלמנה עיוורת וזקנה (עוד אחת!) – אבל כותב מכתב אהבה לפרמינה כל יום. לבסוף הוא מעז לבוא לבקרה, ובדיוק אז נזקק מאוד לנקביו (עושה את צרכיו במכנסים במכונית). פרמינה מקבלת אותו כאורח, אבל די אדישה אליו. אמריקה ויקוניה, נערה קרובת משפחה של פלורנטין הזקן המופלג (!) מאוהבת בו (עוד אחת!) – ומתאבדת כשהיא נכשלת בלימודים.
סוף דבר פלורנטין ופרמינה עולים על אונייה ששמה "נאמנות חדשה", ולמרות כיעור הזיקנה (קרחת, שיניים תותבות, ריח זיקנה), הם מתעלסים כמו זוג צעיר. מסתבר שלמרות שהיתה נשואה – היא לא התעלסה כבר עשרים שנה. הם חשים שעליהם לרכז את אהבתם לפני המוות. שלטונות הבריאות מטילים סגר על האונייה (חשש לכולרה), והזוג אמור להמשיך בשיט האהבים שלהם עד עולם, לאחר שחיכו לרגע זה 53 שנים, 7 חודשים ו-11 ימים.
יש בספר מספר משפטים שנחרתים בזיכרון: "בני אדם האמינו שהם חיים בזכות הרופא, ולמעשה חיים למענו" (עמ' 253); "המוות אין לו תודעה של גיחוך" (עמ' 302); "אינני מאמין באלוהים, אבל אני פוחד ממנו" (עמ' 321); "היתרון שלנו האלמנות – שאין איש נותן לנו פקודות" (עמ' 342).
יחד עם זה, לא חשתי שיצאתי עם תובנה מיוחדת בקשר לאהבה או לנאמנות, או לכל רעיון מיוחד אחר, שאולי הסופר ניסה להטביע בספרו. אני גם לא התרשמתי שיש איזה ערך מוסף אסתטי לספר הזה, הגם שהוא הרבה יותר קריא מ"מאה שנים של בדידות".