(תגובה למאמרה של אווה אילוז ב"הארץ"
"האם ייתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?"

אילו נתבקשתי לתת כותרת למסה של אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ" – "האם יתכן דבר כזה – אינטלקטואל יהודי?", הייתי מכתיר אותו: "שבחי הניכור".
אילוז יוצאת במאמרה נגד הסולידריות היהודית ונגד המושג אהבת ישראל. בעיניה, יש סתירה בין סולידריות לקבוצה, לבין אינטלקטואליות שחייבת להיות אוניברסלית. כל המסר שלה הוא מסר של אינטלקטואל מנוכר: מנוכר לחברה, מנוכר לקהילה, מנוכר לעם, כיוון שסולידריות מנוגדת לאמת, והאינטלקטואל מחויב לאמת. לא בכדי, הגיבורה האולטימטיבית שלה (גם אם היא מסייגת פה ושם את הערצתה אליה) היא חנה ארנדט, מקרה קיצוני של אינטלקטואל מנוכר לעמו.
"בשביל ארנדט, כמו להוגי דעות אחרים מתקופת ההשכלה, האפשרות לדעת את האמת הייתה תלויה באפשרות לחשוב בצורה עצמאית, ללא התערבות של דעות קדומות או מסורת. העצמאות הזאת העניקה לה, זכות קריטית: לא להתייחס למצב ההיסטורי הספציפי של העם היהודי. אם חשיבה אמתית מוגדרת על ידי עצמאותה, היא חייבת להתעלם מהצרכים של הקהל שלה או קבוצת ההתייחסות שלה. זאת משום שהישארות בשטח הדאגות של הקבוצה מסכנת את יכולתה של אשת הרוח להתייחס אל העולם באופן נטול אינטרסים."
אילוז טוענת שתפקידו של אינטלקטואל, מאז ימי סוקרטס, הוא לבקר את החברה שלו, והתביעה לסולידריות מנוגדת לכך.
אכן, תפקידו של אינטלקטואל הוא לבקר את החברה שלו. אולם אינטלקטואל מנוכר, שאינו חלק מהחברה, שאינו כואב את כאביה ואינו שמח בשמחתה, שאינו סולידרי כלפיה ואינו חי אותה – ביקורתו אינה ביקורת אמת, והוא עצמו אינו אלא נביא שקר. אין מי שמתחו ביקורת נוקבת יותר על חברתם מאשר נביאי ישראל, דווקא מתוך אהבת ישראל וסולידריות עמוקה עם עמם. ובדורות האחרונים, אין מבקרים חריפים יותר של החברה, מאשר ענקי רוח כביאליק, אלתרמן, ברנר, ש"י עגנון ומרטין בובר. זאת, כיוון שביקורתם באה מאהבה, מהזדהות, משייכות, ולא מניכור, שהוא המדרון החלקלק לשנאת ישראל.
אילוז מבטאת במאמרה את המסר הפוסט-ציוני הקלאסי: "כאידיאולוגיה לאומית, הפכה הציונות לעוף מוזר משהו: במקום שתסתיים עם הקמת המדינה, כוחה וטווח השפעתה רק התגברו."
אליבא דאילוז, הציונות הייתה בסך הכול מכשיר להקמת המדינה. בעיניי, המדינה היא מכשיר להגשמת הציונות; לריכוז העם היהודי במולדתו, ליישוב ארץ ישראל ביהודים, לקיומה של מדינה יהודית הנוטלת אחריות על העם היהודי, על קיומו הפיזי והרוחני, על עתידו.
מאמרה של אילוז רווי דמגוגיה. לדוגמה, אילוז יוצאת בשצף קצף נגד הלובי הפרו ישראלי בארה"ב. כמשיחה לפי תומה היא משרבבת את המשפט הבא: "מה שנהוג לכנות 'הלובי הישראלי' – ללא ספק השדולה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית לצד NRA (איגוד הרובאים הארצי) ..."
במאמר המתפרס על פני חמישה עמודים שלמים, ההתייחסות לאיגוד הרובאים ממש מיותרת. אין בו באיגוד הזה שום תרומה למסר שלה. אולם היא לא ויתרה על שרבובו, כיוון שזהו לובי שנוא, בצדק, על הגורמים הליברליים בארה"ב ובאירופה, ואם אפשר לחבר אליו בתודעה את הלובי הישראלי, אילוז לא תוותר על ההזדמנות.
אילוז יוצאת נגד השימוש בסולידריות היהודית ככלי פוליטי. אבל האמת, היא שכל התאוריה שמאחוריה המסה, היא כלי פוליטי המוביל לשורת הסיום הכל-כך פוליטית, כל כך בוטה, כל כך רדיקאלית: "לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלשתינאים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית [של האינטלקטואל] היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת..."
בכל הכאב? אני דווקא מזהה את חדוות הפרידה.

אהוד: פריחתה, מעל דפי עיתון "הארץ" – של הפילוסופית ההיסטוריוסופית הַבּוּרָה ועם-הארצית אווה אילוז – שמפרסמת בו את הגיגיה הדיליטנטיים, הרוויים לעיתים שנאת ישראל – היא חלק מן הטמטום הפושה בפסוידו-אליטה הישראלית.
אם היא פרופסור – אנחנו מיסב-כדורי!

2. צרור הערות 20.4.14

* אם אכן מתגבש הסדר קבע המתיר את איראן כמדינת סף גרעינית (ואין זו רק תעמולה איראנית), הרי ההסכם הזה הוא סכנה חמורה לשלום האנושות.

* קבוצת ח"כים קיימה את מצוות העלייה לרגל בפסח, ועלתה לחלות את פניו של אבו מאזן במוקטעה. הם חזרו משם מוקסמים כגרופיז, להקת מעודדות של היו"ר הפלשתינאי.
הבשורה הגדולה שקיבלו מאבו מאזן, היא שהוא מוכן לחדש את המו"מ עם ישראל, תמורת שרטוט הגבולות. כלומר, הוא מוכן לעשות לנו טובה ולשאת ולתת איתנו, תמורת נכונות לייתר את המו"מ ולקבל מראש את תכתיבו בנוגע לגבול. מה שהוא לא אמר, הוא למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על גבול. האם הוא מדבר על גבול בין מדינת הלאום הפלשתינאית למדינת הלאום היהודית? או שהוא מדבר על גבול בין מדינת לאום פלשתינאי נקיה מיהודים (שהרי הוא אינו מוכן שיהודים יישארו בה), לבין מדינה לא יהודית, שהוא יתערב בחייהם של הערבים בתוכה (כמו שחרור מחבלים רוצחים, אזרחי ישראל) ושתוצף במיליוני פלשתינאים (ולכן הוא אינו מוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה).

* במאמר ב"הארץ" של ערב פסח, מבכה רוגל אלפר את השלום, ומכריז רשמית שלא יהיה כאן שלום. מצד אחד, ניתן לראות בכך סוג של פיכחון. פיכחון? אלפר מציע תאוריה, על פיה שלום = חלוקת הארץ בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית בקווי 49'. אילו ישראל היתה רוצה, היה שלום על בסיס זה. אבל ישראל אינה רוצה שלום, ולכן אינה מוכנה לשלם את המחיר ולכן אין ולא יהיה שלום.
אלא שכל הבניין הרעוע הזה עומד על כרעי תרנגולת. מי קבע ששלום הוא דווקא על הבסיס הזה? אך מעבר לכך, את הבסיס הזה ישראל דווקא קיבלה ושני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הציעו על פיו הסכם שלום לפלשתינאים והם דחו אותו על הסף. להערכתי, גם היום, כאשר ציפי לבני ועריקאת יושבים בחדר, הם דנים על הבסיס הזה. ואין שלום. למה? כי הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל. לכן הם דורשים את "זכות" השיבה, שנועדה להציף את מה שיישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לכן, הם אינם מוכנים להכריז על סוף הסכסוך. לכן הם אינם מוכנים להכיר בישראל (להכיר בה, אך לא כמדינה יהודית, פירוש הדבר לא להכיר בה, כמובן).

* אני מתנגד למתווה השלום הנ"ל ותומך בפשרה טריטוריאלית נוסח תוכנית אלון ומורשת רבין. הבעייה היחידה בתפיסה שלי, היא שאין לה פרטנר פלשתינאי. וזה גם הדבר היחיד המשותף לתפיסה שלי ולאידיאה פיקס של אלפר. אז אולי כדאי לחפש פתרון מחוץ לקופסה – הן מחוץ לקופסה הישראלית/פלשתינאית והן מחוץ לקופסת א"י המערבית. בתוך הקופסה הזאת, הפתרון הוא חלוקה בין מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, עם טרנספר המוני לתושביה וויתור על נכסים לאומיים חשובים לבין מדינונת פלשתינאית מפורזת ונטולת יכולת קיום. חלוקה כזאת היא מתכון לנצחיות הסכסוך ולמלחמה קשה ועקובה מדם. הפתרון חייב לכלול את ירדן, ופשרה טריטוריאלית סבירה בין ישראל לפדרציה ירדנית -פלשתינאית.

* במאמר ב"הארץ", יצחק לאור מלקה אותנו קשות, על כך שחירותנו מבוססת על שלילת חירותם של הפלשתינאים, והוכחה לכך היא הסגר שבו הם נתונים בחג.
בליל הסדר והסגר, נרצח סנ"צ ברוך מזרחי בכביש 35 בהר חברון. ליל הסדר הוא ערב מוּעָד לפורענות, לפיגועים, לרצח יהודים. האם שכחנו את טבח הפסח במלון פארק בליל הסדר תשס"ב 2002, בו נרצחו למעלה משלושים איש ונפצעו 160, ואת הטבח למחרת באלון מורה, בו נרצחו ארבעת בני משפחת גביש?
צריך דמיון מפותח כדי לשער מה עלול היה לקרות במועד זה אלמלא הסגר?
יצחק לאור לוקה בבוחן המציאות שלו. הוא חי בעולם וירטואלי, שבו אין סיבה ומסובב. הוא מתעלם מהגורם לסגר – הטרור והמוטיבציה להרוג ביהודים בליל הסדר. הוא מתעלם מתכלית הסגר – הגנה על חייהם ושלומם של אזרחי ישראל. מבחינתו, הסגר הוא אמצעי דיכוי שמיכוי, ללא כל סיבה, רק מתוך חדוות הדיכוי וההתעללות המפעמת בנו.

* ובאותו עניין – כתבה לי הקוראת ו': "אני לא חוגגת את פסח. קשה לדקלם את ההגדה, לדבר על יציאה מעבדות לחרות, בידיעה שעם שלם נמצא בסגר, כדי שאנחנו נוכל להמשיך בצביעות הזו."
תשובתי: "אמנם בסדר פסח אנו שותים ארבע כוסות, אבל החג שבו אנו שותים עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן וברוך מרדכי הוא חג אחר."

* כיהודים, עלינו להתייחס להצתת מסגד וכתובות "ערבים החוצה", בדיוק כפי שאנו מתייחסים להצתת בית כנסת וכתובות "יודן ראוס".

* בתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, השתלחה עירית לינור בהגדה הקיבוצית, מתוך שלילה עקרונית שלה, מעצם היותה הגדה שונה מהמסורתית. אני אוהב מאוד את ההגדה הקיבוצית ורואה ברכה בריבוי, אך אני מכבד את הטענה העקרונית של הגדה אחידה לעם היהודי כולו. מה שהפריע לי בדבריה של עירית, לא היה ההתנגדות העקרונית, אלא הבורות שהפגינה באשר למהותה של ההגדה ושל מסריה, והזלזול במה שאינה מכירה.
מי שהגן על ההגדה הקיבוצית, היה בן זוגה לתוכנית, רוגל אלפר. אלא שבמחלוקת בין שניהם, אני קרוב יותר, באופן חד משמעי, לעמדתה של עירית. המסר של רוגל הוא: "מה אכפת לך באיזה הגדות אחרים משתמשים? שכל אחד יקרא באיזו הגדה שהוא רוצה. מה אכפת לך אם מישהו לא רוצה לעשות סדר? שלא יעשה. מה אכפת לך אם מישהו לא עושה סדר אלא יושב בבית מול הטלוויזיה ואוכל לחם? אם זה טוב לו, מה זה ענייניך?" וכן הלאה.
שוב, אותה דיוטה נמוכה ואינפנטילית של שיח הזכויות. אך זה לא שיח זכויות, שהרי איש אינו שולל את זכותו של כל אחד להחליט האם לחגוג את פסח, ובוודאי שאיש אינו מנסה לכפות על זולתו לחגוג אותו בדרך מסוימת. אין זה שיח זכויות, אלא שיח ניכור. שיח שהוא היפוכו של שיח האכפתיות. שיח השולל חברה, שולל קהילה, שולל לאום ושולל משפחה. מה אכפת לך מה אני עושה? ובעצם – מה אכפת לי מה אתה עושה? מה אכפת לי ממך בכלל? וחוסר האכפתיות הזה, בשם האינדיבידואליזם הקיצוני, מתחיל בהתנגדות לשיח זהותי ותרבותי, שמשמעותו יצירת זהות משותפת, וממשיך בחוסר אכפתיות למצבו הכלכלי של הזולת. "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

* בראיון ל"הארץ" בערב פסח, קרא הרב הראשי דוד לאו, לשנות את חוק השבות, ולמחוק את סעיף הסבא, כלומר את קליטת מי שסבם יהודי. תוך פריטה דמגוגית על הנימים הקסנופוביים הקיימים בנו, למרבה הצער, הוא אמר שאין זה תפקידנו להיות מדינת הסעד של העולם השלישי... למעשה, הוא התכוון לומר שאין להעלות לארץ את היהודים שאינם מוכרים על פי ההלכה, בפרשנות הרבנות האורתודוכסית.
במשך 70 שנה, כל יהדות בריה"מ נלחצה תחת מכבש כבד של דיכוי רוחני ותרבותי, שנועד להשכיח מהם את לאומיותם ודתם. והנה, לאחר 70 שנה, נצח ישראל לא שיקר, ולמעלה ממיליון יהודים עלו לישראל, לבנות ולהבנות בה. הם מתערים בעם היהודי, מתערים בחברה הישראלית, משרתים בצה"ל, תורמים לחברה, לכלכלה, למדע, לתרבות ולספורט. לא כולם יהודים על פי ההלכה. כפי שההלכה עצמה היא מתן מענה חדשני למצב העם היהודי לאחר החורבן, בניגוד לגישה הקראית של דבקות פונדמנטליסטית בתורה כלשונה, כך על ההלכה במאה ה-21 לתת מענה הולם ליהדות בת זמננו, ולא לדבוק כקראית בשולחן ערוך. מן הראוי למצוא את הדרך להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים.
הרב לאו משדר המון אמפתיה לכל חלקי העם, ואם נכונים הדברים שנכתבו בכתבה, הוא מוליך מהפכה מבורכת של שחרור הרבנות מכבלי הבירוקרטיה ושיפור השירות. אולם עמדותיו שמרניות לחלוטין ואין בהן כל מענה לצרכים האמתיים של העם היהודי היום. הוא אף מנסה לסכל את הצעת החוק המתונה של ח"כ אלעזר שטרן, שנועדה להקל על הגיור במסגרת הרבנות האורתודוכסית, באמצעות מתן אפשרות למתגיירים לבחור באופן חופשי רבני ערים כמגיירים, ובכך לשבור את המונופול החרדי האנטי ציוני על הגיור. אם זו גישתו, כל השינויים הארגוניים שהוא מקדם, שווים כקליפת השום.

* הטענה הדמגוגית של הקוראים לשנות את חוק השבות, שאמנם הוגדר כתשליל של הגדרת היהודים בחוקי נירנברג, היא "שלא ניתן להיטלר לקבוע את זהותנו היהודית." כמובן שאין כאן קביעת הזהות היהודית על פי חוקי נירנברג, אלא אמירה ערכית, שהמדינה היהודית פתוחה בפני כל מי שנרדף בשל יהדותו. יש לשים קץ לחרפה, שבה מי שנרדף בגולה על יהדותו, יירדף במדינת היהודים בשל אי הכרה ביהדותו.

* חוסר היציבות באוקראינה גורם לעלייה באנטישמיות במדינה זו, וצפוי להביא להכפלת קצב העלייה משם. במקום לקבל את היהודים הנרדפים באוקראינה בזרועות פתוחות, כאחים אבודים השבים אלינו, יוזם הרב הראשי חקיקה שתמנע עליית רבים מהם.

* למפת הפסטיבלים של פסח, נוסף פסטיבל חדש – פסטיבל שיר השירים בפארק קצרין העתיקה. במרכז הפסטיבל השנה – הופעות של שולי רנד ושל שלום חנוך, ברחבת בית הכנסת העתיק. אני הלכתי להופעה של שולי רנד. הופעה מקסימה, עם הרכב של גיטרה, כינור וקלידים. שולי נתן את מיטב הרפרטואר שלו, ועליהם הוסיף את "שירת העשבים" של נעמי שמר ע"פ ר' נחמן מברסלב ואת "טמבל" של ארכדי דוכין (הגרסה העברית לשירו של ולדימיר ויסוצקי). מדבר אחד התאכזבתי – שולי לא שר את פרק ה' בשיר השירים, אותו הוא הלחין ושר. כל כך מתבקש בפסטיבל שיר השירים.
מעבר להיותו של שולי רנד יוצר וזמר מוכשר מאוד, הוא גם מעורה בתרבות הישראלית, חי בתוכה ותורם לה. הוא תורם לה דווקא בכך שהוא מכניס לתוכה את הגוון החרדי, להבדיל מהחרדים המתבדלים והמסתגרים. הם מונעים מעצמם את ההיכרות עם גוונים אחרים בתרבות הישראלית היהודית, אך גם מזולתם את הגוון החשוב שלהם. בחירתו של שולי רנד הפוכה, וזאת גדולתו.

* למעלה מ-42 שנים וחצי חלפו מאז קבעה אסתר רוט שחמורוב את השיא הישראלי לנשים בריצת 100 מ', בחצי הגמר באולימפיאדת מינכן, עד שהשיא נשבר היום בידי אולגה לנסקי. בריצה זו חסרו לרוט שחמורוב 4 מאיות השנייה כדי לעלות לגמר במקצה זה. היא עלתה לגמר בריצת 100 מ' משוכות, הישראלי הראשון שהגיע לגמר כלשהו באולימפיאדות, אך בשל טבח הספורטאים (ובהם מאמנה האישי עמיצור שפירא), לא השתתפה במרוץ. היא השתתפה במרוץ הגמר באולימפיאדת מונטריאול 1976, וזכתה במקום השישי. יש לציין, שבתקופתה היתה רוט שחמורוב האצנית המהירה ביותר בעולם החופשי, אך בכל המקומות הראשונים זכו הספורטאיות מן הגוש הסובייטי, שגופן היה מוצף בהורמונים גבריים, והן היו למעשה מכונות ספורט בלתי אנושיות. לאמיתו של דבר, היא היתה אז האישה המהירה בעולם. מאז, ישראליות וישראלים זכו במדליות אולימפיות, כולל מדליית זהב, והיום נשבר השיא האלמותי של שלה, אולם בעיניי, אסתר רוט שחמורוב, כלת פרס ישראל לספורט, הינה גדולת הספורטאים הישראליים בכל הדורות.

* ביד הלשון: "איפה תהיו בחג השני"? "מה תעשו בפסח שני"?
ובכן, אין מועד כזה – "החג השני". "פסח שני" דווקא יש, אך הוא שונה מכוונת השואלים. היום האחרון של פסח, כ"א בניסן, שכמו היום הראשון, הוא שבתון, נקרא בפשטות "שביעי של פסח". על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בתוך הים בחרבה, אולם בתורה אין הסבר לציווי לקיים ביום הזה שבתון.
ומהו פסח שני?
מועד זה, הקרוי גם "פסח קטן", חל בי"ד באייר, בדיוק חודש לאחר ליל הסדר. זהו מקצה שיפורים, המאפשר למי שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח, מכיוון שהיו טמאים (למשל, נגעו במת), להקריב אותו במועד ב'. אין מועד ג'. היום נהוגים בפסח שני מעט מנהגי יום טוב, כמו אי אמירת "תחנון" בתפילה.

3. האיום כהזדמנות

מאז מימוש הסכמי אוסלו, רובם המכריע של הפלשתינאים ביהודה ושומרון חיים תחת שלטון פלשתינאי, שהוא יותר מדינה מינוס מאשר אוטונומיה פלוס. יש להם נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, חוקים, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין, משטרה, בתי כלא, בתי משפט, רשויות מוניציפליות, נציגויות בכל העולם. עד מבצע "חומת מגן", במשך 7 שנים, ישראל נמנעה מלממש את אחריותה הביטחונית, שנקבעה בהסכם אוסלו, ורק בעקבות מתקפת הטרור שגבתה למעלה מאלף ישראלים הרוגים, ישראל השיבה את האחריות הביטחונית לעצמה. ברצועת עזה, השלטון הפלשתינאי הוא מלא.
כעת אבו מאזן מאיים על ישראל, שעמו יאבד את עצמאותו הכמעט מלאה לדעת, מתוך בחירה, כדי... להעניש את ישראל. הוא עושה זאת, כיוון שהוא מניח, אולי בצדק, שישראל תיבהל מן האיום ותיכנע לתכתיביו, שעה שהוא אפילו מסרב להכיר בה.
על ישראל לראות באיום הזה הזדמנות, ולשנות את כללי המשחק. על ישראל להבהיר, שכל שטחי הרשות שמהם היא נסוגה בעקבות הסכמי אוסלו, נשארים שטחים פלשתינאים והיא לא תחזור בשום אופן לנהל אותם ולא תיקח עליהם כל אחריות. במקביל, עליה להודיע, שבמקרה כזה היא תחיל באופן חד צדדי את ריבונותה על גושי ההתיישבות ובקעת הירדן. חייבים לשבור את המשוואה המוזרה, על פיה המו"מ הוא מתנה של הפלשתינאים לישראל שעליו עליה לשלם וכעת, שגם העצמאות הפלשתינאית היא פרס של הפלשתינאים לישראל.
אבו מאזן מאשים את ישראל בהפרת "רוח אוסלו". הוא, שמסרב להכיר בישראל, שמסרב לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים, תובע מישראל לקבל מראש את קווי 49' כגבול.
אולם כאשר נחתם הסכם אוסלו, סוגיית הנסיגה לקווי 49' הייתה מנוגדת בתכלית הניגוד לעמדת ישראל ולתוכנית השלום של רבין. רבין הציג את תוכניתו בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995. להלן מורשת רבין:
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
מי שסטה מהדרך היה ברק ובעקבותיו אולמרט, במדיניות הרפתקנית ומסוכנת של קבלת העיקרון של קווי 49'. המדיניות הזו נחלה כישלון אחר כישלון, ובוודאי שלא קירבה כהוא זה את השלום. האיום הפלשתינאי הוא הזדמנות לחזור למורשת רבין.
מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן שאין צודקת ממנה. ישראל, בגבולות המסוכנים של 49' (שאילו הופתעה בהם כמו במלחמת יום הכיפורים היתה מושמדת בתוך שעות), נחלצה למלחמת מגן שבה שחררה חבלי ארץ-ישראל שהיו בשליטה ערבית.
אני תומך בוויתורים טריטוריאליים ובנסיגה כואבת משטחי מולדת, אולם בשום אופן לא בנסיגה מלאה ולא בוויתור על גבולות בני הגנה. קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', כמוה כקבלת העמדה שמלחמת ששת הימים היתה תוקפנות ישראלית, ואשר על כן, על ישראל "להחזיר" את השטחים ש"כבשה". קבלת הנראטיב השקרי הזה, היא טעות חמורה, ולבטח לא תביא לשלום, בוודאי עם מי שמסרבים להכיר בזכות קיומה של ישראל. לכן, על ישראל להוריד מן הפרק, אחת ולתמיד, את רעיון העוועים הזה, מבית מדרשם של ברק ואולמרט. במקום להיבהל מהאיום הפלשתינאי, יש למנף אותו לשיפור מדיניותה של ישראל.