לפני 93 שנים – ב-2 מאי 1921
מתוך הספר הנדיר ויקר המציאות "ברנר והערבים" במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001
על רצח ברנר בפוגרום שנערך ביהודים שישבו בקרב הערבים ביפו ובשכונותיה, בשניים במאי 1921, מספר מרדכי קושניר. הוא היה בין הראשונים שגילו את ההרוגים ליד הבית בפרדס, שם נרצח ברנר, וניגשו אליהם. בראשונה ניראה לו יצקר הזקן, אבי המשפחה שאצלה התגורר ברנר, כשהוא מוטל ופניו למעלה לצד השכונה, כאילו בדרך ליפו. מצחו שסוע. ערום ויחף. רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, היה מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי. זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד. על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי התאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית, אומר קושניר, לא ראה.
ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג-ראייתו פני אדם לא ידועים לו (זה היה גוגיק), אחריו ניראה לו צבי (שץ) נטוי על צידו. זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידיו דבר-מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'יק (יצקר) בתחילה לא הכיר קושניר. פניו היו מפולשים בעפר, ובכל מעמד גופו היו רישומי התאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים. פני כולם, מלבד הזקן (יצקר) היו לצד המעון. (על פי: "י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות", קובץ בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד, 1944, עמ' 216-215).
למחרת, מספר קושניר, בבוקר יום שלישי, ראה את ברנר מוטל כבר בחדר הנרצחים בגימנסיה העברית "הרצליה". בצדעו השמאלית היתה דקירה שנונה ופצע בביטנו. בשערות הראש היה עפר. שערות זקנו היו מופנות כולן מצד שמאל לצד ימין, ובפניו הבעה חיה של זעם. האגרוף הימני הקמוץ נישאר קמוץ כשהיה – בכוחו. ואף היד השנייה, שהיתה מקופלת ומוגנה, כאילו, על חזהו, היתה – אגרוף קמוץ. כובעו של ברנר היה על גבי צבי. צבי היה רצוץ בצדע השמאלי, במצחו. אברמצ'יק היה כתות מעדרים. גולגולת גוגיק היתה שסועה מאחוריה.
בפרטי-כל שנערך ביום השלישי, על ידי הרופא ד"ר זלוצ'יסטי, רשום: "מת מס. 23. לוח הצילום מס. 25. ברנר, יוסף-חיים. מת בעל-זקן, קיפאון מוות בחלקי הגוף המתנועעים, הפנים נפוחים. למעלה מגבת העין השמאלית, על עצם-המצח השמאלית ובצוואר, סמוך לאוזן השמאלית – שורת פצעים לא עמוקים ביותר, משונני שפה, בגודל של שלושה סנטימטרים בקירוב, כל פצע. בקו זווית-הכתף שני סנטימטרים בגובה הטבור בערך, פצע כגודל חרצן של דובדבן, שהיקפו צבוע כחול עמוק ושפתו ניראית מפוחמת כל שהוא. מקום מוצא הכדור בגוף אינו ניראה. הבטן מתוחה; בטפיחת-תפיפה אינה משיבה צלילי-הד. מיתה על ידי שפך-דם פנימי בסיבת ירייה במעי." (שם, עמ' 218-217).
על הבעת פניו האחרונה של ברנר יש עדויות אחדות. בראון, שהיה בין האנשים שגילו את גופות הנרצחים, מספר על הרושם שעשו פניו של ברנר: "העיניים היו כאילו חצי פתוחות באיזה מבט איום. ההבעה הנוראה כאילו קפאה בפנים. כעס עצום. חרון אף." (משה נתן: "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).
חיה רוטברג מספרת: "הניחו אותם כמו שהם, מכוסים דם ומלוכלכים. ברנר שכב ביניהם, והפנים שלו – כאילו צוחקים. איזה בת-צחוק על הפנים. בחיים הוא לא היה מצטחק כמעט. תמיד היה בפניו משהו קצת עצוב. ועכשיו, כאילו מצטחקים, וכאילו הוא אומר: 'ידעתי שכך יהיה סופי.'" (שם). והיא מוסיפה: "ברנר היה שחוט. הם פשוט שחטו אותו, רק קצת דם ראו בצוואר." (שם).
ואילו יהודה שרת אומר: "היה איזה חרון אין-אונים בפניו." (שם).
בספר "בני הדור ומוריו" (תשי"ט, 1959) מאת מרדכי קושניר, ברשימה "לפרשת רצח ברנר ובני משפחת יצקר", מסופר כי בשכונה הערבית שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] (כיום עומדת על מקומה השכונה "קריית שלום" בתל-אביב) דובר לאחר הרצח:
"ה'ולאד' התעללו בגופותיהם." (שם, עמ' 73).

*
ב5- במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, שלושה ימים לאחר רצח ברנר – הותקפה משני עבריה המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, ואיבדה ארבעה ממגיניה. לא כאן המקום לתאר את הקרב שניהלו הפתח-תקוואים, וכיצד לאחר נפילת תל-חי שנה לפני-כן, והפוגרום ביפו – נמצא סוף-סוף יישוב עברי שלא רק נלחם בגבורה אלא גם ניצח במערכה. (ראה על כך בספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", הוצאת יד יצחק בן צבי ו"עם עובד", 1993).
בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", שיצא לאור בברלין, כתב אז הסופר אליעזר שטיינמן:

"מתוך ים העלבונות היבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקווה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקווה נתנה שמחה בליבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

אילו ברנר היה חי, היה ודאי כותב מילים כאלה, שכתב שנה לפני כן, בשנת 1920 – על תל-חי.

אזהרה: הספר אינו שייך לַספרות העברית!