הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשירי
יום הולדת של קנדונים

אותה תקופה טרם היו בשימוש גלולות נגד הריון. כבר מההתחלה עליזה קנתה לי קנדונים ושמרה אותם במגירה בארון-הלילה ליד מיטתה. במחשבה שנייה, אולי נותרו שם מהתקופה של טרום-גירושיה או ממאהבים אחרים שהיו לה לפניי. היא העדיפה לשמור את הקנדונים אצלה כדי שתהיה לה ביקורת עליי. רגע לפני ההתזה היתה הודפת אותי מעליה בקשיחות ומלבישה לי את הקנדון בתנועות נמרצות כמו מורה שמסדרת את המעיל או הכובע על התלמיד לפני שהוא יוצא החוצה לגשם. בושה לספר, לא פעם גמרתי בגומי בין אצבעותיה.
בקנדונים השתמשנו רק כדי שלא להכניס להריון, ולא מפחד המחלות. בימים ההם עוד לא התגלה האיידס. לכל היותר יכולת לחטוף טריכומונאס לאחר ביקור בווגינה שידעה תחלופה תכופה מדי. משתין בקושי בבוקר. לוקח גלולות ונירפא מהדלקת. נזהר שלא להדביק בינתיים מישהי אחרת. קראו לכך שיטת הטלפון. אבל בחיים, בחיים לא היתה בסקס ובסקס-מזדמן סכנת מוות. יכולנו לזיין אז בלי חשש כל מה שזז, ותחי האהבה העברית החופשית!

יום אחד, באותו ערב הייתי אמור לצאת עם עליזה לקולנוע לכבוד יום-הולדתי והדבר היה אמור להישמר בסוד, אני חוזר לחדרי ומה עיניי רואות? זר קנדונים לבנים-שקופים מתנופף לו ברוח הקלה, שט כשהוא קשור בחוט למנורה המשתלשלת מהתקרה!
גנבה אותם הקטנה מהמגירה של עליזה וניפחה.
ואותיות צבעוניות ציירה עליהם, אני חושב, בשפתון: "יום הולדת שמח לחבר!"
וגם שמעתי צחוק חנוק מהעבר השני של קיר הדלתות והזגוגיות האטומות. חתכתי את החוט, הוצאתי את האוויר בקול שריקה מעצבן, שהזמין חיקוי-בפה מהעבר השני, עטפתי את הבלונים הרפויים בנייר-עיתון ויצאתי לזרוק את החבילה לפח הזבל שבחצר הסמוכה. פחדתי מבירור אצל עליזה. היא תהיה משוכנעת שגנבתי אותם כדי לזיין איזו חברה אינטימית שלי, שאינה קיימת אלא בדימיונה. המשכתי מיד לבית-המרקחת של רחביה. בשארית כספי קניתי שתי חפיסות חדשות והגנבתי אותן למגירה של עליזה. בגלל התעלול של הקטנה היה עליי לדלג על שלוש ארוחות-צהריים.
ככה.
עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את האמת של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאמא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאמא כן מצאה לה חבר, ושטוב לה.
אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו.
ואני, אני כבר הייתי מאוהב כולי באורנה המתעללת בי, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב-חורג שלה, ובאופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה-לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שלפני השינה. מאמין שכמו שאני מעלה בדמיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הג'ינג'י הכהה, כשהיא חבוקה עם הדובי-מילדות הצהוב שלה במיטתה, כך חולמת היא עליי, "המשורר החלכה" (כך, במו-אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם בפני עליזה), אשר יום אחד ילמדו אותו בבתי-הספר כמו את ביאליק ואת פיכמן, ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום-עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות-הרואי, בערפל של קרח לבנבנן, שקוף.

אני מתאר לעצמי ששהותי כדייר בבית עליזה אורלובסקי (היא שמרה כל השנים על שם-נעוריה מהיותה בתו של ההיסטוריון פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי הידוע) היתה באה לקיצה יום אחד אילו חזרה אורנה במפתיע מהגימנסיה העברית רחביה והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את כוס-אימה המפורקד על מיטת נישואיה עם אבא הקדוש שלה, ששמה אולי עשו גם את אורנה-עצמה – אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי הוורודים והקודרים ביותר.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לַספרות העברית!