קטע מתוך פרק מהסאגה "והארץ תרעד"
והלא היו גם ימים אחרים, היא [אפרת] אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.
[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. – ממני, המלביה"ד].
על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.
אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה.

אזהרה: הסאגה אינה שייכת לַספרות העברית!