הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק אחד-עשר
אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה
את ציפורני רגליה של אימהּ

לילה אחד שמעתי נקישה קלה, מהוססת, בקיר-הדלתות המפריד בינינו.
הלב שלי החסיר פעימה. האומנם? לא האמנתי. בטח אורנה הפילה איזה חפץ. אולי התהפכה במקרה על מיטתה, והיד שלה נגעה במקרה בקיר-הדלתות הסגור.
או שהפריזה באוננות ובלי כוונה דפקה את רגלה העדינה בזגוגית שבדלת.
אך הנקישה על הזגוגית האטומה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם היו שתי נקישות בזו אחר זו: תק-תק!
ההתרגשות שלי לא ידעה גבול. הייתכן? האם אני יכול להעיז? המותר לי? האם זו אינה מלכודת מצד אורנה הגאה, שבזה לי?
תק! – הקשתי פעם אחת, בחזרה.
בצד השני של הזגוגית שרר עכשיו היסוס, כאילו גם שם נבהלו מהתשובה. ואולם מיד שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן תישמע במסדרון ואצל עליזה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדברים בשפת הנקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק-תק! אור-נה! תק! תק-תק! תק-תק! – אני או-הב או-תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט.
ככה לילות אחדים, לפעמים פעמים אחדות בלילה, במירווחים, וביניהם דממה, שעה או יותר, כאילו כדי לבדוק אם אני עדיין בחדר. ערמומית. עובדה, במשך היום, אם אנחנו ניפגשים במסדרון או במיטבח, כלום. לפעמים נידמה לי שהיא מסובבת את הראש ועושה תנועה כאילו מקיאה כשרואה אותי.

שבת בבוקר. אני עובר במסדרון בדרכי לחדר-האמבטיה. עושה זאת אולי יותר מדי בשקט. דלת החדר של עליזה פתוחה-למחצה. עליזה יושבת בכתונת-לילה לבנה על המיטה כששערותיה פזורות לאחור ומושיטה קדימה רגל לבנה, אורנה לצידה על שרפרף, שערה הג'ינג'י גולש ומסתיר את פניה, מחזיקה בה ומורחת אחת לאחת את ציפורני-רגליה של אימה בלכה אדומה כשהיא נושפת עליהן לייבשן.
התמונה חילחלה בי כמו מחלה וכמו רעל. לא יכולתי להתרכז בלימודים. כשהייתי עם עליזה במיטה ליטפתי את כפות-רגליה, נגעתי בלכה של ציפורניה כאילו המגע של אורנה עודנו שם ונשפתי עליה עד שעליזה צחקה. ביתר הזמן חלמתי שאני יושב לרגלי המיטה בחדר של הקטנה ומורח את הציפורניים הבתוליות שלה בלכה אדומה.

בלילה החמישי של הנקישות השתררה שוב דממה אחרי שנשמעה הסידרה הראשונה. הקשתי פעמיים-שלוש, במירווחים, ולא באה תשובה. איזו ריקות מוזרה שודרה מהעבר ההוא, החי והרוטט קודם, של קיר-העץ-והזכוכית, ואז –
חריקה קלה, דלת החדר שלי נפתחה, ובחשיכה גמורה משהו חלף-חצה את המרחק הקצר ברחש כפות-רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט על הבלטות הירושלמיות,
ונחת אל תוך מיטתי –
אורנה!
עד היום אני צופן את זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שמכוחו, כך חשבתי, תינתן לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום אני שומע לפעמים בחלומות הלילה את הדפיקות הללו – תק! תק-תק-תק! – וגם בהתעוררי, נירגש, אני ממשיך לשמוע אותן מבעד לקירות.
אורנה התכרבלה בזרועותיי תחת חמש השמיכות הצבאיות מהקיבוץ והסדין שליוו את כל חיי כסטודנט בירושלים. לבשנו שנינו פיג'אמות פלאנל ולא העזנו לפשוט אותן ומבעדן התגפפנו והתנשקנו. לבד ממגע חפוז בפקעות-שדיה המוצקות, וכפות-רגלינו הערומות, היא לא הניחה לי לתור את גופה אלא מעל לפלאנל העבה.
שער המשי הארוך והסמיך ששורשיו מתחילים במצח הקטן, ריח הגוף הג'ינג'י המזכיר את ריח אימה, כהפרשה של בושם מן הבלוטות.
רק פעם אחת נגעה במקרה מבעד לבד באובייקט שלי, שממש השתולל, בקושי התאפקתי שלא להתיז וככה גם עכשיו כשאני כותב (אבל אז שמרתי אותי לאימא שלה) – ומיד ריפרפה אורנה בנשיקה על שפתיי ואני יכולתי לחוש בחושך שהיא מחייכת לתגלית – פעם ראשונה בחייה נגעה בזכרות!

כעבור שעה קלה, שניראתה לי קצרה וארוכה כאחת, שייכת לאיכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כמו זהב טהור – חמקה ממני הקטנה, רגליה היחפות טופפות בלא-קול, ושבה לחדרה.
כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותו רגע, היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש במאומה.
ומבלי שהרכיבה את משקפיה, הקטנה!

ובבוקר – שום רמז. היא המשיכה להתנכר לי ואפילו ללגלג עליי! – "בעצם מתאים לך מוּטי [אמא] להתאהב בגאון צעיר כזה. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בגימנסיה, עם הסבר מגוף ראשון!"
או –
"אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברה שלכם! – שני פרצופי עט-תחת! נאדות ספרים! נפוחים במילים!"

ובלילות – רק כבה האור בחדרי, מיד נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק-תק-תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת-חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – לפעמים היתה שבה וחוזרת אליי פעמיים ושלוש באותו לילה, הלוך ושוב, מניחה באלכסון רגל יחפה ערומה לפני רגל יחפה ערומה וטופפת קדימה ומענטזת כדוגמנית שכמוה אולי ראתה בתצוגת-אופנה באחד מבתי הכלבו הגדולים בלונדון, וכאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת:
"פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הפוצי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "
אבל –
אולי רצתה להיות בטוחה שלא חמקתי לחדר של אימה? – אולי רצתה להעמיד במיבחן את עליזה, אם תצליח לתפוס אותה, אורנה, מתגנבת אליי בלילה? – או אם תתפוס אורנה את עליזה במסדרון, חוצה אותו בדרכה לחדרי?
אני לא טוב בפסיכולוגיה. המניעים של האנשים לא מעניינים אותי. אני רק מספר מה קרה. הקורא לא אידיוט. הוא מבין בעצמו את הסיבות. עד היום אין לי הסבר מדוע הקטנה לחשה לי בחיקי בגרמנית, (השפה שבה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם סבתהּ תרזה), נצמדת אליי בחושך ומדגדגת לי את האובייקט:
"אִישׁ בִּין אַיינֵה מֵדִיצִין פוּר דַיינֶן שְׁפְּרִיצֶר!"

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!