מתוך הרומאן הנדיר ויקר המציאות

"המושבה שלי"

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.