הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שניים-עשר
מה שאמר לה הגיניקולוג

במיטה היתה אורנה דברנית כפייתית, כאילו גובה ממני חוב על כך שהיא מרשה לי לגרום לה תענוג. מהר מאוד קרה שאם לא הייתי נוגע בה לא הייתי מוצא בה עניין. את הליחשושים שלה הייתי שומע בחצי-אוזן, חושב בינתיים מחשבות אחרות. כניראה הרגישה בכך, משום שלחשה לי לפעמים אותו דבר פעם שנייה ושלישית, ואני כבר עייף הייתי מלומר אפילו שכבר שמעתי, או מנומס מלומר זאת – ומאחר שממילא לא הקשבתי, נוח היה לי יותר שלא להקשיב לסיפור שכבר שמעתי מאשר למעשייה חדשה.
היא ליחששה לילה-לילה, היה לה כושר דיבור פנומנאלי. בקולה לא היה כבר אפילו שמץ של מיבטא ייקי, רק כשעשתה פארודיה. סיפרה את קורות חייה. חיזר אחריה גבר נשוי, המורה שלה לפיתוח קול שכמעט שכב איתה. החזיק לה את החזה שלה כששרה. הבטיח לפתח לה, וקרה לו כתם במכנסיים. היא חלמה להיות זמרת אופרה ויכולה לשיר לי אריות של מוצארט: "ווי קה סאפטה, קה קוזה יאמור..." וגם "תרנגולים": "מל-פנים היא מתפתחת, היא לובשת כבר את זה... מ-סובבת את התחת, ושונאת את הבנים..." המלצר הערבי ממועדון-הלילה "בכחוס" השתגע להשכיב אותה. הכין לה ג'ין קולינס בחינם. יש לו אף ארוך שמלמד על הדבר האחר שלו. אומרים שככה זה אצל גברים. מצחיק. כמו פילים. איך שמתמזמזים שם ב"בכחוס". גברי בנאי, בעל הגבות המחוברות, עומד ושר שם בלילה שירי אסירים מהכלא הצבאי: "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, תפס אותי, הקניס אותי, הרב-סמל, הפלוגתי..." כמה מהכי מפורסמות באוניברסיטה איבדו כשחזרו משם את הבתולים שלהן. משורר צעיר, כוכב עולה, שיושב שם לילות, היה חבר שלה במשך שנה. זבא שלה זיפר פעם שגם כשהוא היה זטודנט בווינה, הם היו מבלים בלילות, שותים יין ושרים כמו פראנץ שוברט והחברים שלו. בתקופת הקרע בבית לקחה אותה זבתא תרזה לקיבוץ.
בסטריפטיז הנפשי הזה חזרו שוב ושוב המשפטים: "אני לא אידרדר יותר. אני לא אשוב להיות אפס. אני מוכרחה לדבר, אל תירדם לי, פוצי שלך מוכרחה לדבר..."
כמובן שהייתי אומר לה שמה-זה-אני מקשיב, ושכל פעם שהיא תרגיש צורך לשפוך את הלב, שרק תקיש בדלת הזכוכית המפרידה ותחמוק אליי. בקושי הניחה לי לענות לה שניים-שלושה משפטים. כל שיחה במיטה היתה כולה שלה. וידוי מרוכז, וקשה, למרות שהייתי, בסופו של דבר, אדם זר. "אני לא משוגעת. אני לא פסיכית. הייתי יכולה להשתחרר מללכת לצבא על הסעיף הנפשי אבל אני מוכרחה להתגייס מפני שאני מרגישה שזה יעזור לי."
היתה בטיפולים כבר מכיתה גימ"ל, שלחו אותה לפסיכולוג ושם היתה משחקת בצעצועים, כדי להירגע.
"אבל אני לא אלך לאיבוד. אני אתפוס עורך-דין בן של עורך-דין ממשרד גדול בתל-אביב והוא ואבא שלו בטח ישתגעו אחריי ואני אחיה אצלם כמו מלכה..."
שמעתי. עודדתי. מה שבאמת חשבתי, שהיא קצת מטורפת, לא יכולתי להגיד. לא רציתי שתרגיש שאני מרחם עליה. הייתי מאוהב בה למרות שחשדתי שהיא קצת מושחתת וחרף פיטפוטיה האינסופיים, המונולוגים הליליים המלאים, הגימנזיסטיים, מהווי הכיתה, מהקיבוץ בעמק יזרעאל, מוורדה אשתו השנייה של אביה בלונדון שהיתה מזכירה שלו במשרד החוץ בירושלים ושיום אחד תפסו אותה על חם, התיק מלא תחתונים, ביציאה ממארקס אנד ספנסר באוכספורד סטריט על מארבל ארץ', ואיך השגרירות השתיקה את הפרשה, והאחות החורגת הקטנה והמגעילה שלה, כרמל, שהיא שונאת אותה. ואני, עם כל הרצון הטוב, הייתי מאבד את סבלנות ההקשבה, להוט להשכיב אותה כבר במאוזן ולסתום בנשיקות את הפה שאינו חדל לפלוט שטויות.
בקיבוץ בעמק יזרעאל כינו אותה אורננה ובסוף ננה כמו הזונה הפריסאית. לילה אחד גזזו הבנים את שערותיה במספריים של גז כבשים, קינאו בה. חיים שמריהו, הבן שלו איתן הוא אחד מגיבורי פעולות התגמול של הצנחנים, היה המדריך. בייחוד שנאה את דילול הגזר ושאר העבודות הכפופות בגן-הירקות בשעות החמות של אחר-הצהריים. אמרו שהיא עצלה בגלל מסך השיער הארוך שהפריע לה לראות את העשבים המחורבנים בערוגה. נקמתה על גז שערה במיספריים של הכבשים היתה איומה נוראה. אינה יכולה לספר לי מפני שאקבל גועל. חטפה סטירת לחי מחיים שמריהו בחדר-האוכל של המשק וישבה וחיכתה חצי יום במזכירות עד ש"זבתא תרזה" באה לקחת אותה לרחביה, לא לפני שהיה בירור עם חיים ו"זבתא" אמרה לו: "זי זאדיזם, זי זקאנדל!" – וסטרה על לחיו של המחנך הדגול.
המשורר שלה כבר עשה על חייה במשק סיפור שהתפרסם במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" והיתה מזה מה-זה שערוריה בקיבוצים עם המון מכתבים למערכת אבל אותה זה לא עניין ואפילו לא שמרה את הגיליונות כי שרפה אותם יחד עם המכתבים של הנבלה המשורר.
לילה אחד הפצירה בי בשעה שאוננו יחד: "בוא ונגיד עכשיו הרבה מילים גסות, מלוכלכלות," ואני מנעתי בעדה, כמו איזה אבאל'ה טוב, מוסרי. ידעתי מדוע אני נמשך אליה אלא שמתוך צדקנות רציתי שהכול ייראה יפה יותר, כאילו להוכיח לה משהו. שאני, לא בשביל בסוף לזיין אותה אלא כדי לעזור לה. אמנם הפטפוטים הרחיקו אותי ממנה, הרגיזו, יצרו חומה, אבל האנחות גרמו לי הנאה. התבוננתי בה מקרוב, בחושך, היא הרשתה לי לעשות את הדבר האינטימי ביותר בגופה, אבל בינתיים רק באצבעות, וככל שהתקשתה להגיע לסיפוק, וככל שהרבתה להעביד אותי בפרך – כך הרגשתי שכוח שלטוני עליה גדל. חשבתי שאני שולט בה – ולא ידעתי שהיא השתמשה בי.
"יש לי גירוי מתמיד בפותי," ליחששה לי. מין גרדת שגורמת לה התקפות של תאווה עד שאפילו כאשר הרופא הזקן והקבוע שלה, הגיניקולוג הירושלמי ד"ר בנימין מוגילבסקי, "חבר של זבא," היה בודק אותה – היה הכול מתחיל לזוז ולזוע אצלה כאילו בעלו אותה. יום אחד הרטיבה אותו כל-כך עד שלאחר שהוציא את אצבעותיו חייך ואמר לה שהחבר שלה, (זה שהיה אז, המשורר הצעיר), ודאי נהנה ממנה מאוד-מאוד.
בגלל דאגתה לשדיה הקטנים זיפר לה מוגילבסקי בדיחה. אישה באה לרופא: "דוקטור, השדיים שלי קטנים!" – אומר לה הרופא: "קחי נייר טואלט ותשפשפי בו פעמיים ביום בין השדיים!" – "וְזי עוזר?" – "אלזו, בוודאי. תזתכלי על הפופו [במלעיל] שלך!"
החלום שלה להשתין בעמידה, להרגיש כמו גבר... היא מתאמנת ערומה באמבטיה והצליחה להשפריץ כבר איזה שלושים סנטימטר קדימה... הזדקפה אורנה במיטה והתחילה להניע את האגן הקטן שלה בתנועות של רקדנית בטן, צוחקת כמאיימת להרטיב עליי.

לילה אחד נכנסה לחדרי אחרי שאחר-הצהריים נבדקה אצל ד"ר מוגילבסקי, ואחרי שמישהו מהכיתה ליווה אותה בערב מקולנוע "רקס" הביתה, ובתוך הפותה שלה היה פתיל ארוך, לבן, והיא היתה מגורה ממה שהתחיל בבדיקה ואולי נמשך בקולנוע, ולא חדלה ללחשש לי בהתקף לשון אינפאנטילי ואילו אני העדפתי לשמוע את האנחות שלה שעה שהדגדגן שלה התנפח באצבעותיי. היה לה דגדגן עצום שהיתה יכולה בלי ספק לגרום בו אורגאזם לנערה אחרת, אלא שהיא עצמה היתה מתקשה להגיע לסיפוק. היתה מסוגלת לבקש שאגרה אותה משך שעה, שעתיים – לתחוב את הראש לכר ולהיאנח כמו חיה קטנה – ולא להיות יכולה להתפרק.
היו לה עוד כמה מוזרויות. המשורר הצעיר שהיה חבר שלה, שעות אחדות לפני הלילה שבו החלה לבוא אליי, זנח אותה, והיום בצהריים בקפה "טעמון" גילתה לו כל מה שעשתה איתי, כדי להרגיז אותו, והוא אמר לה שהיא גרועה מזונה. זונה עושה את זה בשביל כסף – והיא בחינם.
ניסיתי להרגיע אותה, לחייך, לבטל את דבריו – היא אינה כזו, היא טהורה, הרי אנחנו, בינתיים, רק מבחוץ, שומרים עליה – נראיתי ודאי טיפש מאוד. אני, שהייתי מבוגר ממנה, הייתי תמים לעומתה. כה תמים שאפילו לא ידעתי שאני תמים והרגשתי את עצמי חוטא לעומת תומתה, חשבתי שהיא רק מתלכלכת קצת בדיבורים האינפאנטיליים, כדרך המתבגרים.
"מה אתה נהנה כל-כך למשש אותי ולפנק ולהגיד לי שאני לא זונה ושהפיטמות שלי כמו דובדבנים קטנים, שמוקילה? אני לא הילדה הקטנה שלך. סבלתי הרבה בחיים שלי. אני הרבה יותר זקנה ממך (אמרה זקנה בזי"ן של ייקים, במיבטא של זבתא תרזה אורלובסקי), שוונצילה, הזופר המצחיק! נחש-המכנסיים! (היא אמרה – אַמֵכְנַזַיִים!) – אתה בטח מת כבר לעשות לי... ולא איכפת לך שייוולד לי תינוק ממך כמו אח קטן שלי – "

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!