מאמר שפירסם אברהם בורג בבלוג שלו, "אחרי השואה", מבטא בצורה חדה ובהירה, את המסר שקבוצה מסוימת בציבוריות, שלה אחיזה חזקה בתקשורת ובאקדמיה, מטפטפת לנו בזרם מתגבר משנה לשנה. די, נמאס. עייפנו מזכר השואה, עייפנו מלקחי השואה, יש להמיר זאת במשהו אחר. המשהו האחר, הוא האוניברסליזציה של השואה – לא עוד עיסוק בשואת העם היהודי, עיסוק שתוצאתו היא "קורבניות, הסתגרות, לאומנות, מיליטריזם," ושאר סיסמאות מסוג זה, אלא עיסוק באסונות שפקדו ופוקדים את העולם, וכמובן גם ידינו אינן נקיות מהן, החל מהשמדת עממי כנען, דרך רצח האינדיאנים באמריקה, טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה, טבח היהודים במלחמת העולם השנייה, ה"נכבה" שעשינו לפלשתינאים ב"מלחמת 48'", רצח העם ברואנדה והטבח ההמוני בסוריה.
הדרך האלטרנטיבית לעיצוב הזיכרון, היא הערובה למלחמה ברוע באשר הוא ובגזענות ובשנאת הזרים שלא פסו מן העולם.
אין ספק שיש לקחים אוניברסליים משמעותיים מאוד שיש להפיק מזכר השואה, ובראשם סלידה מגזענות ושנאת זרים. אולם אין ולו שמץ של סתירה בין הלקח האוניברסלי והלקח הלאומי. הלקח שלנו, כיהודים, הוא הלקח הציוני – העם היהודי לא יהיה עוד עם בלי בית, נע ונד, חסר הגנה וריבונות. הלקח הוא ההכרח במדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל. ללא הלקח הלאומי, אין כל ערך ללקח האוניברסלי. הרי מי אם לא יהודים היו תמיד בין הראשונים לקפוץ על כל עגלה קוסמופוליטית ובין מבשרי כל אופנה אוניברסלית. והתוצאה ידועה. התנגדות לציונות, סותרת באופן מהותי את הלקח האוניברסלי של השואה. התנגדות לציונות, משמעה התנגדות למימוש זכות ההגדרה העצמית, המוכרת כזכות טבעית של כל עם, אך ורק [לא?] מן העם היהודי. וכדי להצדיק את האפלייה הזאת, צצות ומופצות תאוריות השוללות את עצם קיומו של העם היהודי, המציגות את היהדות כדת בלבד, המדברות על העם היהודי כ"לאום מומצא". המסע הזה הוא מסע אנטישמי מובהק, היפוכו המוחלט של המסר האוניברסלי של השואה, השולל גזענות ושנאת זרים.
בספרו החשוב והמצוין "פוסט ציונות פוסט שואה", מתאר פרופ' אלחנן יקירה את המדרון החלקלק בין התנגדות לציונות, גם בתוכנו, לבין הכחשת השואה. התהליך מתחיל בנראטיב השקרי, כאילו הסיבה היחידה להקמת מדינת ישראל היא השואה, ולא זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה ריבונית במולדתנו. אם הסיבה היא השואה, מה אשמים הפלשתינאים, הרי לא הם השמידו את יהודי אירופה? [כלומר] האמת היא, שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של השואה, שכביכול היא הצידוק למעשי הזוועה של הציונים נגדם. ובעצם, יש הגזמה בתיאורי השואה. אין שואה, אלא שואות רבות, כפי שנכתב במצע דרבן – המצע של המסע לדה-לגיטימציה נגד ישראל. ובכלל, מי אמר שכל מה שמספרים על השואה אינו תעמולה ציונית, קונספירציה להצדקת העוולות כלפי הפלשתינאים. האם באמת נרצחו 6 מיליונים, תוהה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו? האם באמת היו תאי גזים? שואלים אחרים. בואו נפתח את זה. נבדוק. נטיל ספק. אנחנו חייבים לקבל את "הנראטיב הציוני" על השואה כלשונו? וכן הלאה וכן הלאה.
לא כל מי שעולה על המדרון החלקלק הזה, מגיע להכחשת השואה. אך גם ההמצאות בשלב זה או אחר של המדרון, מתוך תיעוב הלאומיות היהודית, היא תופעה בעייתית מאוד, שאסור להקל בה ראש. איך ניתן להסביר את המסע לגימוד מקומו של זיכרון השואה בימינו? איך ניתן להסביר את ההגחכה של טקסי יום השואה, של מסעות התלמידים וחיילי צה"ל לפולין, של מסע הכנסת לפולין? איך מסבירים את ההתנפלות האוטומטית, ללא כל מחשבה חינוכית אמתית, על תוכנית משרד החינוך ללימוד השואה בגיל הרך, אם לא הפחד מכך שעצם ידיעת השואה, מביאה למסקנה המתבקשת, של "לעולם לא עוד," שמשמעותה המרכזית היא חיזוק הלאומיות היהודית, הציונות. הרי אותם חוגים מכירים בלאומיות של כל עם ועם, אך בעבורם לאומיות יהודית היא בהכרח "לאומנות".
וכך, אורי משגב, המנהל מעל דפי "הארץ" מסע צלב אובססיבי נגד זיכרון השואה בישראל, מדבר על יום הזיכרון לשואה ולגבורה במונחים של "פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה-בלה המשומש והעבש הזה. ואריאנה מלמד מסבירה ב-ynet את תוכנית משרד החינוך ללימודי השואה כך: "מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים."
וכך, בהיפוך מרושע, מטפטפים לתודעה תמונה כמו-נאצית, של ישראל.
אז מה הם מציעים? אברהם בורג קורא בבירור להמיר את זכר שואת העם היהודי, בזכר מעשי הרצח שנעשו ונעשים בעולם. בורג, שמפעל חייו הוא אובססיה מטורפת לשבר ולנתץ כל מה שקשור לאבא שלו, יוצא חוצץ נגד "יד ושם", שאביו היה יו"ר המועצה שלו במשך שנים רבות. "אתר ההנצחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל. לכל האומות יש מצבה לחייל האלמוני, ליחיד. ולנו יש אנדרטה לכלל, לכולנו. וכולם חייבים להתייצב שם ולהתאבל איתנו עלינו, איש בל ייעדר. זהו חלק מהריטואל, נחיתה בנמל תעופה בן גוריון, התרעננות קלה במלון, מעבר לחליפה שחורה ולעניבה כהה והולמת, אם אפשר גם כיפת קטיפה גדולה ובולטת, כיפה של רבנים וקרדינלים – וקדימה לירושלים, ל'יד ושם'... – ׳יד ושם׳ הוא חלון הראווה ודלת הכניסה אל החווייה הישראלית. מה מקומו של החלון הזה ומה תפקידה של הראווה בבניית הזהות היהודוישראלית בעולמנו? כיום 'יד ושם' הוא המונומנט הגדול ביותר לסירוס הלאומי. לאלם המוסרי באשר לאחרים שפקד אותנו בדורות האחרונים. 'יד ושם' הוא המוקד עליו אנחנו מעלים את כל אורחינו וכופים עליהם ועלינו את מוסר השואה המוחלט שלנו ושלנו בלבד... 'יד ושם' שלנו העצים עד מאוד את מושג הסירוס וחוסר הפוריות, והתעלם כמובן מכל שאר 'בני הנכר'. 'יד ושם' הוא לא רק חלון ראווה חיצוני, הוא גם תעודת הזהות הפנימית, לא רק תדמית אלא הדמות עצמה. ישראל הפנימה בעוצמות שאין היא מודה בהן את חוסר הביטחון העצמי שלה, הטבעי כל כך לקורבנות של טראומה. מזה שנים ארוכות אנחנו חיים במתח המתמיד ובסתירה הפנימית של התחמשות בלתי פוסקת, שנועדה לכסות ולכפר על אין אונות מובנית. אריג שזור של כוח, אימפוטנטיות ופחד קיומי מתמיד. ישראל המוצלחת היא גם אומת הקורבנוּת שהטראומה הפכה לדתהּ הרשמית.."
ומה מציע בורג במקום "יד ושם"? "המקום ישנה את אופיו מן הקצה הנוכחי אל הקצה החדש. המוזיאון במתכונתו העתידית יהיה מקום ההנצחה של כל העוולות האנושיות. מקום שיקרין מתוכו את אנרגיית המאבק נגד האלימות העולמית באשר היא. יהיה בו אגף ארמני ומחלקה סרבית, תערוכות מרואנדה ונמיביה, ומצג לזכרם של האינדיאנים שנשמדו על ידי גנרלים אמריקאים בלונדינים ותכולי עיניים, חיילים בכחול שבאו מרחוק וגירשו אותם ביד חזקה, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ילדים מכל רחבי העולם יבואו ל'יד ושם' כדי להתחנך על פי מיטב ערכיה של תורת אי האלימות. יחסי גזעים וצבעים יוסדרו שם בחיוב כמשקל נגד לגזענות המפלה והמשמידה. גם בית הדין הבינלאומי האמור וגם 'יד ושם' העתידי יהיו מוסדות כלל עולמיים רשמיים; אדמתם תהיה בינלאומית ושייכת למוסדות המוכרים של משפחת האומות. יחול עליהם מושג חדש במדינאות העולמית – 'ריבונות כל העולם'."
ריבונות כל העולם! המרת הריבונות היהודית בריבונות קוסמופוליטית. על "יד ושם", ולא רק על "יד ושם". ב"אני מאמין" של הבלוג שלו, מתאר אותו מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית, כ"מסע ארוך שיצא מן היהדות, עובר בישראליות ורוצה להגיע אל האנושיות האוניברסלית." כל כך דומה הפוסט ציונות לפְּרֶה-ציונות – לאותם יהודים שנשאו את בשורת הקוסמופוליטיות; כאילו לא קרה דבר, כאילו לא למדנו מאומה, כאילו הקוסמופוליטיות הזאת לא התנפצה על עמנו באופן האכזרי ביותר והטרגי ביותר, ולימדה אותנו את השיעור ההיסטורי – שאם איננו מבינים את נכונות הרעיון הציוני מלכתחילה, כמימוש זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית בארצו, נאלץ להבין את ההכרח הציוני, לנוכח האלטרנטיבה.
"לנצח את היטלר", נקרא ספרו הפוסט-ציוני של בורג. אולם היטלר שאף עד נשמת אפו האחרונה לשים קץ לקיום היהודי. האם המסע מן היהדות, גם אם הוא מוגדר כמסע "אל האנושיות", הוא ניצחון על היטלר, או חלילה ניצחון של היטלר?
הערה לסיום – לא בכדי כיניתי את המאמר "מסע צלב נגד זיכרון השואה" ולא נגד "זכר השואה". איני חושד באותם אנשים שהם רוצים להשכיח את זכר השואה. אולם מאבקם הוא נגד הצביון שבו אנו זוכרים את השואה ומפיקים ממנה את הלקחים. מאבקם הוא להמרת הזיכרון של הניסיון להשמיד את העם היהודי, לזיכרון אוניברסלי של אנשים רעים שעשו מעשים רעים נגד בני אדם אחרים.

אהוד: בעיניי אברום בורג, בשנים האחרונות – הוא איש קצת משוגע שחבל בכלל לטרוח להתפלמס עימו. הגיגיו המוזרים נראים לי כגובלים במופרעות נפשית.

2. צרור הערות 30.4.14

* תובנה שנחשפתי אליה השנה ואימצתי אותה, היא שנכון יותר להשתמש בביטוי "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה". מי שהיה שם, לא ניצל מהשואה. הוא חווה אותה, על כל מוראותיה, ושרד. ניצולי השואה, הם אלה שהצליחו לברוח ולעלות ארצה טרם השואה וניצלו ממנה.

* ב-ynet התפרסם מאמר מנומק ומקצועי של הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך אורה גולדהירש, המסביר את התוכנית ללימודי השואה לילדי הגן; תוכנית רגישה, מקצועית וראויה. לצד מאמרה, התפרסם מאמר תגובה מביך למדי של אריאנה מלמד. למה מביך? כיוון שהיא השחיתה כמה מאות מילים כדי לומר את המשפט האחד והיחיד שאליו התכוונה.
וכך קראתי את מאמרה: בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה.
... והיא עוד מדברת על אינדוקטרינציה. מה באמת עומד מאחורי הקמפיין הנפסד הזה נגד לימודי השואה, נגד המסעות לפולין וכו'?
שום כוונה טהורה אין שם.

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים," שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן-בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים היתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו היתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.

* אלבום המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק" וסרטו "בגלל המלחמה ההיא", הפכו אותו לדמות המזוהה מאוד עם הדור השני לשואה, ועם שואת יהודי סלוניקי. אולם במה עובדה זו הופכת את שירו "עיניים שלי", שיר אהבה יווני לאישה, לשיר המתאים להשמעה בתוכנית על השואה ביום השואה? טוב שלא השמיעו את "כפיים".

* הוא הדין בשיר "ילדות נשכחת" שהושמע בטקס פתיחת יום הזיכרון הממלכתי ב"יד ושם". זה שיר המתאים לתיאור הנוסטלגיה שלי לשכונת ילדותי, אך אינו מתאים לטקס לזכר השואה. גם ההנחיה של דני קושמרו, לא היתה ברמה נאותה, המכבדת את המעמד.

* אירועי "תג מחיר" הם פשעי שנאה מזוויעים, הממיטים קלון על מדינת ישראל והעם היהודי. הכישלון בלכידת הפושעים והעמדתם לדין, הוא מחדל מביש של שלטון החוק הישראלי.
הפגנת ההזדהות של עשרות תושבי זיכרון יעקב עם שכניהם מפורדיס בעקבות הפשע, היא מחווה יפה של שכנות טובה, המבטאת את הרוח הישראלית והיהודית במיטבה.
אולם הכרזות "ביבי בנט ולפיד, תעצרו את החרפה," הן פוליטיקה מכוערת. דיג במים עכורים. ביבי? בצדק, הוא ראש הממשלה. אפשר להוסיף גם את אהרונוביץ' – השר לביטחון פנים, את דנינו – מפכ"ל המשטרה, את לבני – שרת המשפטים. אבל מה הקשר לבנט, שר הכלכלה? זהו ניסיון מכוער לקשור אותו ואת הציבור שהוא מייצג עם זוועת "תג מחיר". ומה הקשר ללפיד? סתם, כי הוא הפך מוקד לשנאה, בחוגים מסויימים. וכך, מחווה שעשויה להיות אצילית, הפכה להיות קרדום לחפור בו, למטרות זרות. חבל.

* לפני ימים אחדים הבעתי כאן את אכזבתי העמוקה מעולם העיתונות, השותק לנוכח סכנת הסגירה של "מקור ראשון", שגורלו תלוי בהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים. אני שמח לדווח, שמתארגן גילוי דעת, עליו יחתמו בכירי העיתונאים בישראל, ובהם אנשי שמאל מובהקים, למען המשך הוצאת "מקור ראשון".

* ביד הלשון: בשבוע שבין ימי הזיכרון, אתייחס למושג ז"ל. איך ראוי לומר – "זכרו לברכה" או "זכרונו לברכה"?
על פי האקדמיה לעברית, שתי האפשרויות נכונות, ואין היא מעדיפה אחת על רעותה. שתיהן מבוססות על מקורותינו. במשלי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (י', ז') ואילו בתלמוד בבלי נאמר: "היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו שמת], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו. והני מילי [ודברים אלו] תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא." (קידושין, לא ע"ב).
גם ביאליק הוא מקורות ישראל, ושירו "אימי זיכרונה לברכה" הוא חלק מהותי מהקנון שלנו.
כמובן שאני מקבל את פסיקת האקדמיה ששתי הדרכים אפשריות, אולם אני מבכר את "זכרו לברכה", הנכון יותר, בעיניי, מבחינה לוגית. הרי אנו מברכים את זכרו של האיש, לא את הזיכרון שלו. איננו מברכים אותו על הזיכרון הנפלא שבו הוא ניחן. אנו שרים לזכרם, לא לזיכרונם.
ובהזדמנות זאת: זצ"ל – זכר צדיק לברכה. זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה. זצוקללה"ה – זכר צדיק וקדוש לברכה, לחיי העולם הבא. הי"ד – ה' יקום דמו. ע"ה – עליו השלום. זיע"א – זכותו יגן עלינו, אמן. תנצב"ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.