מתוך הספר הנדיר ויקר המציאות
"אומץ", סיפורו של משה דיין
ההוצאה לאור ז"ל, משרד הביטחון, 1997

לאחר חתונתו עם רחל כותב משה צוואה ומפקיד אותה אצל עוזרו, חיים ישראלי. בצוואה הוא משאיר שליש מהרכוש לרחל, שליש לילדיו, ושליש לשני נכדיו מבנו אודי, שהוא תומך בהם כל הזמן.
ב-27 באוגוסט 1981, כשישה שבועות לפני מותו, לאחר שמונה שנות נישואיו לרחל, כותב משה את צוואתו האחרונה, המבטלת את כל קודמותיה. רחל תירש את הבית הגדול ואת הגן בצהלה. (הבית נקנה בשעתו בידי הוריה האמידים של רות, ורחל עתידה למוכרו זמן קצר לאחר מות משה). רחל תירש את כל תכולת הבית ואת העתיקות השייכות למשה. (האוסף מעורר המחלוקת, שאותו רכש ולקח וטיפח במשך שנים רבות, עתיד להימכר בידי רחל למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר, באמצעות תרומה של נדבן אמריקני). רחל תירש את כל הכספים שיותיר משה אחריו ואת כל התמלוגים מספריו ואת כל התגמולים שיגיעו לו בעקבות שירותו רב השנים בצבא, בממשלה ובכנסת. רק אם רחל או הוא ייהרגו או ימותו יחד, בהפרש שלא יעלה על 72 שעות, או אם תמות רחל לפניו – רק אז הוא מוריש את כל רכושו, בחלקים שווים, לשלושת ילדיו.
דירה בבעלותו, הנמצאת בתל-אביב, הוא מוריש לנכדיו סער וגל, ילדיו של אודי מנישואיו הראשונים. מגרש של דונם בשפיים, וכן מגרשים על הכרמל, שהופקעו על-ידי הממשלה ותמורתם הובטחו לו מגרשים אחרים, הוא מוריש בשלושה חלקים שווים ליעל, לאודי ולאסי. לילדיו של אסי אין הוא מוריש דבר.
משה מצווה שיקברו אותו בנהלל, שלא יִשאו נאומים והספדים ליד קברו, שלא יִרו מטחי-אש ולא יקימו שום יד או מוסד על שמו. בידידיו ובמוקיריו הוא מפציר, שלא יעשו שום פעולה להנצחת זכרו. עוד הוא מבקש, שנכסי עזבונו יחולקו מתוך הסכמה וברוח טובה, וכי אם יהיו חילוקי-דיעות בין הזוכים, הם לא יובאו לבית-המשפט, אלא יוכרעו על-ידי מבצע צוואתו ומנהל עזבונו, יוסף צ'חנובר.
ברור מהצוואה, שאת חלק הארי של רכושו ואת כל נכסיו הרוחניים, כגון הספרים שכתב – הוא מוריש לאשתו ולא לילדיו. ואכן, לצוואה מצורף מכתב לילדיו, שנכתב בפברואר, על נייר מכתבים של הכנסת. משה מודיע להם שמצב ליבו רעוע, וכי הוא מקווה כי רחל, הצעירה ממנו בעשר שנים, תמשיך לחיות עוד עשרות שנים אחריו:
"לכן החלטתי להשאיר לה את הכסף שיש לזכותנו, לזכות רחל ולזכותי במשותף. אני חושש שהחיים בארץ יהיו קשים ויקרים, וכדי לשמור על רמת-החיים שכולנו נהנים ממנה היום – מכונית קטנה, בית וגינה – תידרש הכנסה חודשית נאותה. בגלל מצבה הקשה של המדינה בוודאי יוטלו מיסים עוד יותר כבדים מהנוכחיים, וכן עלולים לנקוט צעדים נוספים, הקפאת הון, מטבע זר, וכדומה.
"בהביאי כל זאת בחשבון, וביודעי שרחל אינה בעלת מקצוע, ופרט לי אין מי שידאג לה, מצאתי לנכון להוריש לה, נוסף לבית ולתכולתו, את הכסף שהצטבר לחשבוננו מעת נישואינו. אשר לכם, הצעירים בדור מרחל וממני, אני מאמין כי כל אחד מכם יוכל לדאוג לעצמו ולמשפחתו. שלכם, אבא."

*
משה מת בשמונה בערב ביום שישי, 16 באוקטובר 1981, ד' בסוכות תשמ"ב, והוא בן שישים ושש. כחודש לפניו הולכת לעולמה בשיבה טובה, בגיל שמונים ושבע, דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב. אילו נישא לה שמואל דיין בדגניה ב-1913 – היה משה בן-דודי, אבל הוא לא היה אותו משה.
הלווייתו נערכת ביום ראשון, בנהלל. במועדון שבמרכז המושב מוצב ארונו על במה קטנה ושחורה, והוא עטוף דגל כחול-לבן ומופרד מהקהל במחסום חבלים. אלפי אנשים מכל קצווי הארץ זורמים למקום, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.
מסע ההלווייה נע לאורך הכביש המעגלי של נהלל, נעצר ליד המשק של אודי, שהיה בשעתו המשק של משה ורות, ומכל בית ובית במושב מצטרפים למסע עוד ועוד מלווים. הארון נישא על קומנדקר צבאי הנוסע לאיטו. אחריו הולכת רחל עם בנותיה, ועימן חברי הממשלה ונכבדים אחרים, ואחריהם בגל אחד בני משפחת דיין לכל הסתעפויותיהם ובהם גם רות. יעל צועדת בצד עם בתה רחלי.
הדרך הצרה נמתחת מהעיגול כלפי מעלה, אל בית-הקברות שבגבעת שימרון, שבו טמונים הוריו של משה, אחיו זוריק ואחותו אביבה. מאות בני אדם זורמים בה אל הגבעה. כאן, בפינת כביש נצרת-חיפה, ירד משה לפני שישים שנה ובידו חבילת בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה ובה אימו התרחקה מערבה ונעלמה. היה חורף. השמש עמדה לשקוע. ילד בן שש וחצי עמד וחיכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים, אימו נסעה לחיפה, ללדת את אביבה. אביו לא בא לקחתו. הילד החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, מקום קבורתו כיום, אך בטרם הגיע, הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הזמני הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, ראה עתה את האוהלים המלבינים. הילד לא היסס לרגע ופנה ללכת לעבר נהלל, כדי להגיע לפני החשיכה. מבוסס בבוץ, מתעקש ולא נכשל. אביו שמואל, שנואש מלחכות לו, הבחין לפתע בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנוייה היא מנופפת לעברו:
"אבא! אבא! לאן נעלמת?"

הארון מורד מהקומנדקר ונישא על כתפי שישה רבי-אלופים במדים לאורך שביל העפר. לפניהם צועד קצין, הנושא את העיטורים והאותות של משה בתוך תיבה פתוחה של קטיפה שחורה. בקהל נמצאים גם הנשיא, יצחק נבון, וראש הממשלה מנחם בגין, ורבים ממפקדיו הבכירים של צה"ל בהווה ובעבר.
כל אחד ממאות הגברים והנשים, שחלקם נשארו מאחור, לאורך הדרך העולה, בגלל מידותיו הקטנות של בית-הקברות – כל אחד ומשה שלו; וכמספרם, וכמספר האלפים שהכירוהו ואינם כאן, וכמספר מאות האלפים שלא הכירוהו פנים-אל-פנים אלא דרך המלחמות, העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה והספרים – כך גם מיספר הדיעות, ההערכות וההתייחסויות אל משה. לכל אחד יש דיין משלו, לטוב ולרע. לכל אחד סיפורים מכלי ראשון ושני ושלישי, שאילו נכתבו כולם – היו משתרעים לאין קץ. ואולי רק לאחר שיילך לעולמו אחרון האנשים מבני-דורו של משה הזוכרים אותו, וגם אחרון הצעירים ממנו שחיו בתקופתו – רק אז יתייבש המעיין הבלתי נדלה של הסיפורים על אודותיו, ויישאר רק מה שתועד, נכתב ויצא בדפוס.
הארון מורד אל הקבר הפתוח, ונשמעות נקישותיהם של גושי העפר המושלכים אל לוחות העץ בידי המחזיקים באתים. אודי אומר קדיש, כמעט בלחש, והחזן נושא תפילת "אל מלא רחמים". תלולית העפר עם שלט העץ הלבן, שבו נכתבו שמו של משה ותאריך מותו – מתכסה בזרים של הנשיא, ראש הממשלה, הכנסת, צה"ל, משרד הביטחון, משרד החוץ, השגרירים; שכבה אחר שכבה של פרחים מכסה את התלולית, עד שלא ניתן כמעט לראות את העפר השפוך עליה וגם לא את השלט. הטקס בוטה, פשוט, וללא פטפטת. שב אדם אל אדמתו.

*
מה עוד נשאר לספר על משה בטרם ייפרדו ממנו לשלום הכותב וגם הקורא? בספרו האחרון, "הלנצח תאכל חרב?" – שהופיע חודשים אחדים לפני מותו, הוא מתאר את החלום ששב ופקד אותו פעמים אחדות בתקופה שלפני הניתוח להסרת הגידול הסרטני:

"בחלומי אני צועד במעלה הר, משתדל להתרחק ולהימלט ממשהו שרודף אחרי, ושואף להגיע אל ראש ההר אשר שם, אני יודע, אמצא את מבטחי. אני יגע ותשוש וההליכה קשה עליי אבל אני צועד וצועד, עולה ומטפס על צלע ההר ללא הפוגה. הדרך שאני הולך בה ידועה לי, גם המקום שעליי להגיע אליו ידוע לי. אני עולה לגבעת בית-הקברות של נהלל, המתנשאת צפונית לכפר מעבר לכביש חיפה-נצרת. משמאלי גבעת שימרון ומימיני מגדל העמק. הדרך שאני הולך בה היא הדרך המובילה אל בית-הקברות, אבל לא אליו פני מועדות. מטרתי היא הגבעה המתנשאת מעל לבית-הקברות, צפונית לו, זו שילדי נהלל קוראים לה 'היער'. גבעה המכוסה צמחייה עשירה, שיחי אלה ועצי אלון. בחורף פורחות בין סלעיה רקפות, כלניות ושרביטי נץ החלב, וגם בקיץ, כאשר גבעולי הירק קמלים, עוד נותר בה מזון למחייה לעדרי הבקר והעיזים של הבדווים משבט המזאריב, השוכנים בוואדי שמעבר לגבעה. לבסוף אני מגיע אל ראש הגבעה ושם, ליד השביל הפונה מערבה, חצובה בסלע מערה. פיתחה מוסתר בשיח אלה ענף, אולם אני מכיר אותה ואני זוחל לתוכה. זו מערה לא גדולה אך מרווחת דיה, ואני יכול לשכב בה בנוחיות. גם רצפתה אינה קשה, חול שהתפורר מקירותיה ומתיקרתה, ועלים ועשבים שהרוח והגשם סחפו אל תוכה – מרפדים את קרקעיתה. אני שוכב על צידי הימני, מנענע את גופי פעמים אחדות כדי ליצור לי מירבץ נוח, עוצם את עיני ושוקע ברגיעה ובשלווה שכה נכספתי להן. כאשר טיפסתי על הגבעה כדי להגיע הנה חיפשתי מסתור ומחבוא, אך לא מפחד. רציתי להימלט מהמקום שממנו באתי אך לא מפני שברחתי ממישהו הרודף אחרי על מנת לפגוע בי. וגם עכשיו, כאשר אני שוכב רגוע, נושם לאט את האוויר הצלול ושומע ממרחק את אוושת העלים ברוח – לא המסתור, המבטיח שלא יגלוני, הוא המשרה עלי מנוחה ושלווה, אלא הרגיעה שאליה הגעתי והשכיבה על יציע האדמה הרכה ורקבובית העלים, במערה חבויה בין השיחים, אי-שם על הגבעה הצופה אל פני העמק. לשכב בשקט, לנוח – ולשכוח את הכול. לא לזוע ולא לחשוב על כלום, רק לחוש את רכות האדמה ולהאזין לרחש הקליל שמגיע מן החוץ."

סוף