מי שעוד יש לו סיכוי להשיג כרטיס – שירוץ לשמוע. במוצ"ש האחרון זכיתי לחווייה מוסיקלית בלתי רגילה בהיכל התרבות [שורה 20, כיסא 25 בגוש ב'] – לשמוע ולראות את ביצוע היצירה "כרמינה בורנה" של המלחין הגרמני קרל אורף (1895-1982), זאת בחלק השני של הקונצרט, שממש אי אפשר להשתחרר מהרושם האדיר שלו.

חלקו הראשון הוקדש לקונצ'רטו מס' 1 לצ'לו ולתזמורת של דמיטרי שוסטקוביץ בביצוע של הצ'לנית אליסה ויילרשטיין, ובניצוחו של ריאן מקאדמס. לומר את האמת, קצת השתעממתי, ורק פרק הקדנצה שלה היה מעורר יותר. אבל אולי האשמה היא בי. יודעי דבר אומרים שהיא צ'לנית מצויינת.

את "כרמינה בורנה" מעל גבי תקליט ויניל שמעתי לראשונה בירושלים בשנת 1963 לערך, כלומר לפני יותר מחמישים שנה, בחדרו של מיכה שטרנאו שהיה חברי ושכני לחדרים השכורים בביתה הבלתי-נשכח של בני סיל ברחוב עקיבא 4. שם גם כתבתי את "המחצבה". יום אחד הופיע מיכה הממושקף עם התקליט שרכש, ומאז לא הפסדתי כל הזדמנות לשמוע אותו אצלו שוב ושוב. זו היתה מוסיקה מסעירה, שובבה, אנארכיסטית, בייחוד בהתחשב במילים שהודפסו עם תרגום לאנגלית על עטיפת התקליט – בלטינית, גרמנית וצרפתית, שירי סטודנטים השותים לשוכרה בפונדק, והביצוע המוקלט היה מעולה.

הפעם, בפילהרמונית, זה היה השיא, אם כי לאו דווקא בקולות הזמרים, שעל גבי הביצועים בתקליטים נשמעו לעיתים חדים ומפעימים יותר. אבל האנסמבל הענק שנאסף לביצוע היצירה הוכיח את גדולתו. התזמורת היתה בהרכב מלא עם שלל כלים ייחודיים ליצירה הזו. המנצח היה מדוייק, מלא מרץ וקצב. מבין הסוליסטים התבלטה הסופרן לורה קלייקום, שבקטעים מסויימים הרעידה את חלל ההיכל. מולה היה בתפקיד כמעט ראשי – הבריטון יו ראסל, שהיה טוב מאוד אבל בקטעים מסויימים לא הצליח למלא את ההיכל בקולו, ועל כך חיפה לא פעם במשחק של עליזותו ובנהנתנותו, שממש התבקשו מן הטקסט. גם הקונטרה-סופרן יניב ד'אור, משלנו, נתן הופעה מצויינת, אם כי תפקידו לא היה ממושך, זאת מטבע היצירה.

שתי המקהלות – זו על שם גארי ברתיני וקבוצת זמרים ממקהלת האיחוד, וזו של מקהלת אנקור הצעירה, היו מצויינים. מילאו בקולותיהם את האולם והביאו לשומעים הרגשה של התרוממות.

עוד מרכיב נפלא בקונצרט היו כתוביות התרגום של ישראל אובל, שאפילו בגינן בלבד מומלץ לשמוע את היצירה הזו, ואחרות כמותה – רק בביצוע של הפילהרמונית בישראל. הטקסט של מזמורי החולין של "כרמינה בורנה" – "על פי שירים מן המנזר הבנדיקטיני בויארן" – הוא טקסט מעולה, חשוב, אנארכיסטי, שובב, מלא שמחת-חיים וגם תחושת גורל, ממש חגיגה מוסיקלית-לשונית, והפעם היא גם מפוענחת על מסך ענק ללא שום חציצה בין המילים המשעשעות – למוסיקה, לזמרים ולמקהלות המשמיעות אותן. איזו חגיגה פגאנית! איזה שיר הלל לאהבה, לנעורים וליצרי לב האדם! איזו פתיחות לכמה וכמה סוגים של אהבה והזדווגות!

בקיצור, מי שלא היה שם, הפסיד. ומבחינה היסטורית, שכמובן אינה מוסיקלית – זה עוד ניצחון שלנו, של התרבות היהודית בישראל, בתל-אביב, באביב 2014 – על הנאצים ימ"ש!