פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, על מפעל חיים, יוענק השנה למשורר ארז ביטון. כך נמסר בשבוע שעבר מטעם ועדת הפרס. וללא כל קשר, ביום ראשון הקרוב ייערך אירוע לכבודו של ביטון באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת האירוע "אנחנו (שברי) חרוזים", שנועד להנכיח את מורשת יהדות מרוקו, עם צאת ספר מאמרים על שירתו. כותרת הכנס לקוחה מתוך שיר של ביטון.
ארז ביטון, משורר, סופר, עיתונאי, פסיכולוג ועובד סוציאלי, נולד ב-1942 במרוקו, ועלה עם משפחתו לארץ עם קום המדינה. משפחתו התיישבה במעברת לוד, ובגיל 11 הוא נפצע כאשר רימון יד עזוב שבו שיחק, התפוצץ בידיו. ביטון איבד את מאור עיניו ואת כף ידו השמאלית.

"פיגומים" מאת ארז ביטון
"על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר / בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמיים."
שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.
מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה אבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבנייה מסתיימת.
ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמיים?
לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.
שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום רוח ללא החומר.
אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לארץ-ישראל גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחייה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בארץ-ישראל, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.
המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עימו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם..." הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה." מתי? "פעם." אין כל מחוייבות וכל עשייה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עימו עלה ארצה. החלום הזה ייבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר." במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיכין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.
גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.
הבן אינו אומר "נבנה פעם." הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים." הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב." בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף," הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.
הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִיתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמיים." בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.
הדימוי של הפיגומים אל לב השמיים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.") השנייה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמיים.") מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמיים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמיים עלול להיות הרסני ועלול להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.
דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבנייה וביצירה. החיבור בין הארץ והשמיים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחוייבות לתיקון עולם. המחוייבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשייה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.
האב בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִיתית. לכן, היהדות האמיתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההווייה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות." החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האב בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמיים.
ארז ביטון הוא משורר יהודי ישראלי, יוצא מרוקו. יצירתו היא תרומה משמעותית ליצירת התרבות היהודית הישראלית המתהווה. אין הוא "משורר מרוקאי"– הגדרה גטואית ומצמצמת. הוא משורר המוסיף לעוגת התרבות היהודית ישראלית – את מורשת יהדות מרוקו ואת חוויות העלייה והקליטה של יהדות מרוקו במדינת ישראל.
התרבות היהודית ישראלית הנוצרת כאן, היא שילוב של היצירה הארצישראלית החדשה עם אלפי שנות יצירה יהודית בגלויות השונות. היצירה התרבותית הזאת, היא התוכן התרבותי, הרוחני, של הציונות.
הכנס להעצמת מורשת יהדות מרוקו, שבה יוקדש מושב לארז ביטון, הוא בעל חשיבות רבה, אם מטרתו היא להעצים את מקומה של מורשת יהדות מרוקו כמרכיב ביצירה התרבותית הישראלית. חשוב מאוד שלא יגלוש להעצמת מורשת נבדלת ומתבדלת. האתגר התרבותי הגדול, של יצירת התרבות היהודית ישראלית הכוללת, היא להשתמש ביצירה הנבדלת של העדות השונות כפיגומים לבניית הבניין השלם; שבו שירת שלום שבאזי ושירת ביאליק, שירת דוד בוזגלו וסיפורי שלום עליכם, לצד יצירתם הארצישראלית של אלתרמן, חיים גורי, עמיחי וארז ביטון, הם המקורות המשותפים של כולנו.

אהוד: האם הכנס להעצמת מורשת יהדות מרוקו יעסוק גם בעבודת האלילים של הבאבות המיליונרים למיניהם, יעסוק בקהל מאמיניהם הפרימיטיביים המעשירים אותם – וברגש הקיפוח עד דור עשירי שמטפח חלק מיוצאי מרוקו בישראל?

2. צרור הערות 10.5.14

* בראיונות לקראת פרישתו מהנשיאות ותחילתה של קריירה חדשה, התפאר שמעון פרס שניהל מו"מ עם אבו מאזן וכמעט הגיע להסכם, אלא שנתניהו עצר זאת. אני מבין שלצד ניהול צוות ההיערכות לחגיגות יום הולדת המאה של ש.פ. ("איני עוסק בזה"), פרס מתכוון להיות מליץ יושר של אבו מאזן ומפיץ הבשורה של אשמת ישראל בקיפאון המדיני.
מאחר ופרס הוא אדם ללא גיל, הייתי ממליץ לו להקדיש כמה שנים ללימודי אזרחות, ואולי כך הוא יבין שניהול מדיניות חוץ וביטחון פרטית, לעומתית לזו של הממשלה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, אינה חלק מסמכויותיו ותפקידיו של הנשיא.
הגיע הזמן לבטל את מוסד הנשיאות.

* עם רכישת "מעריב" בידי קבוצת "ג'רוזלם פוסט" הוא אוחד עם "סופהשבוע". סיכום גיליון השבת: א. משעמם. ב. הפנטזיונר בן כספית הוא הכותב הראשי. ג. באופן בלתי מפתיע הפנטזיונר משווק את הפנטזיה של פרס על השלום שכמעט הביא, כדברי אלוהים חיים.

* בראיון ל"ידיעות אחרונות" התפאר מאיר שטרית על כך שאילו הוא היה ראש הממשלה, בתוך שנה הוא היה משיג שלום עם כל העולם הערבי. נו נו... ונשאלת השאלה, האם אדם הלוקה באופן אנוש בבוחן המציאות, יכול לשבת בבית הנשיא?

* אלו עוד סיפורי רהב הזויים צופנת לנו תוכניתנו "נשיא נולד"? האם סילבן שלום יספר לנו שאילו הוא היה ראש הממשלה, ארדואן היה מתנצל בפני ישראל ומשלם לה פיצויים על עוגמת הנפש? האם רובי ריבלין יספר שאילו הוא שר הביטחון, איראן היתה מבטלת את פרוייקט הגרעין ומפרקת את צבאה? האם נשמע מפואד שאילו הוא היה שר הבריאות, בתוך שנה הוא היה מבטל את המוות?

* על קברו של רבי חלפתא בגליל, צוייר צלב קרס. עברתי השבוע סמוך לקבר בנימין בן יעקב (סמוך למחלף איל) וראיתי בסמוך לו את הכתובת "נ...נח...נחמ...נחמן מאומן." האם ניתן לומר ששתי הכתובות הללו זהות בחומרתן?
לשיטתם של החוכמולוגים המגוננים על פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית) בטענה המיתממת ש"זה כולה גרפיטי", אין כל הבדל בין הכתובות.
אלא שיש ביניהן הבדל תהומי. הכתובת הנחמנית היא גרפיטי. זהו ונדליזם ועבירה על "בל תשחית", אך לא אסון גדול, לא פשע חמור. לעומת זאת, צלב הקרס במקום קדוש ליהודים, הוא פשע שנאה מזעזע. הוא זהה בחומרתו, בסגנונו ובאורח המחשבה החולני של מבצעיו, לכתובות "מוות לערבים" ו"ערבים החוצה" על מסגדים. נורא ואיום שבמדינה היהודית מופיעים צלבי קרס אנטישמיים. נורא ואיום שיהודים במדינה היהודית נוהגים בגר הגר בתוכנו כגרועים שבאנטישמים.
יש לדכא בכל הכוח את התופעה הממארת הזאת, של פשעי השנאה.

* חוסני מובארק היה סגנו של סאדאת ולכאורה, ממשיך דרכו. אולם בנושאים רבים ובראשם השלום עם ישראל, הוא היה היפוכו. סאדאת חתם על הסכם שלום והיה מחויב לשלום אמת, בדומה לשלום בין מדינות אירופה. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה מתוך כוונה שלמה לממש אותם ואף החל לממש אותם. ב-6.10.81, יחד עם סאדאת נרצח השלום עם ישראל. את סאדאת רצחו "האחים המוסלמים". את השלום רצח מובארק. הוא כיבד רק את הנספח הביטחוני, אך את כל תוכנו ומהותו של השלום הוא הפר ברגל גסה. מצרים עמדה בראש כל מערכה מדינית נגד ישראל. מובארק הפך שלום חם למלחמה קרה.
הסמל למצב השלום, הוא ביקוריהם של נשיאי מצרים בישראל. סאדאת ערך חמישה ביקורים בישראל בתוך פחות מארבע שנים. מובארק, בשלושים שנות שלטונו, ערך גיחונת לשעות ספורות, להלווייתו של רבין.
האם א-סיסי, העתיד להיבחר לנשיא מצרים, ילך בדרכו של סאדאת או של מובארק? בראיון שהעניק השבוע, הוא אמר שיבקר בישראל רק אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ובירתה – ירושלים. התשובה ברורה. א-סיסי לא בחר בדרך השלום, דרכו של סאדאת, אלא בדרכו של מובארק.

* בשנות החמישים הוליכה שרת העבודה גולדה מאיר מהלך חשוב לעידוד נשים לצאת לעבודה. כחלק מהמאמץ, משרד העבודה בראשותה הקים את מעונות היום לילדי אימהות עובדות. מאז חלפו ששים שנה. משרד העבודה כבר הספיק להתאחד עם משרד הסעד במשרד הרווחה, להתפצל ממנו למשרד עצמאי, להצטרף למשרד התעשייה והמסחר כמשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ולהחליף את השם למשרד הכלכלה. מאז, התפיסה אודות חינוך הגיל הרך השתנתה מאוד, וברור לכל שמדובר בגיל בר חינוך, ושהחינוך בגיל הזה הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך החיים. מהות מעונות היום במשרד הכלכלה הוא פתרון להורים בדמות בייביסיטר. יש להעביר לאלתר את המעונות לאחריות משרד החינוך, האמון על חינוך הילדים מלידה עד גיל 18, ולשים קץ לאנכרוניזם הזה.

* בכתבה לגיליון יום העצמאות של "דה-מרקר", מירב ארלוזורוב הציגה נתונים השוואתיים של OECD, לפיהם איכות החיים בישראל ממוקמת במקום גבוה. כותרת הכתבה: "ישראל לא גרועה כמו שחשבתם" וכותרת המשנה: "בהתחשב בכך שכולנו חושבים שישראל היא מדינה איומה ונוראה, די מעודד לגלות שהישראלים מתעקשים לחיות הרבה שנים ולחיות בתחושה טובה יחסית. המיספרים מלמדים כי הישראלים מאושרים מהחיים שלהם יותר מכפי שדעת הקהל סבורה."
ונשאלת השאלה, מיהם ה"תֶם" ב"כמו שחשבתם". ומיהם ה"נו" ב"כולנו". ומי זאת "דעת הקהל" הסבורה שהחיים שלנו בישראל איומים ונוראים. הרי דעת הקהל האמיתית, היא זו שהגדירה עצמה כמאושרת וגאה בישראליותה. אלא שמירב פנתה למיליה שלה, קהילת הטרוניה. אותה היא מכירה, ולכן היא כה מופתעת.

* מינוי השרלטן אורי גלר לפרזנטור של פיקוד העורף, גורם לי לגירוד טורדני של אי נוחות, בעורף. הרי רק לפני שבועיים קראנו בפרשת השבוע: "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים."

* מולי שפירא נשא, בתוכניתו המצוינת "בילוי נעים", נאום נפלא על תרומתה של התנועה הקיבוצית לביטחון המדינה, על ההתנדבות רבתי של בני הקיבוצים לשירות התורם והקשה ביותר ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, והזכיר את מחיר הדמים הכבד, ללא כל פרופורציה לחלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסייה, ששילמה התנועה במערכות ישראל. דבריו היו יפים ומרגשים, אולם צרם לי מאוד חצי משפט בדבריו – הוא דיבר על תרומת הקיבוצים "בעידן שקדם להפרטה."
אני חבר בקיבוץ שיתופי ומתנגד חריף להפרטה, אולם האמת היא שההפרטה לא כירסמה בתרומה ובהתנדבות, שאך הולכת וגדלה מקום המדינה ועד היום. ולמרבה הצער, הדבר בא לידי ביטוי באופן הכואב ביותר, בנפילת הבנים.
בשבוע שעבר, בכנס מחקרֵי גליל במכללת תל-חי, במסגרת הרצאה של ד"ר יעקב (יזו) שמיר, שהציג מחקר על המחלוקות בין בן גוריון לטבנקין, ובין ממשלת ישראל לקיבוץ המאוחד – בסוגיות הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה, הוצג מסמך המתאר את אחוז הנופלים מן התנועה הקיבוצית במלחמות ישראל, ביחס לחלקה של התנועה באוכלוסייה.
גם אני הופתעתי מן התוצאות. מסתבר שאחוז הנופלים מבין התנועה הקיבוצית היה הגבוה ביותר לא במלחמת השחרור ולא במלחמת יום הכיפורים, אלא במלחמת לבנון השנייה. במלחמת העצמאות, 14% מן הנופלים היו מן התנועה הקיבוצית, שחלקה באוכלוסייה היה כ-7%. במלחמת לבנון, אחוז בני הקיבוצים היה למעלה מ-18%, כאשר חלקה של התנועה באוכלוסיה הוא 2%.

* ביד הלשון: א. בגיליון הקודם הבאתי מקבץ "חלפונית", הגיגים מסרטו של אסי דיין "גבעת חלפון אינה עונה".
הפעם אתמקד באחד הביטויים: "היד פתוח והפנקס רושמת," מאחר שהוא פרפרזה על פרפרזה.
הביטוי הוא פרפרזה על דברים שאמר ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בעקבות פיגוע טרור ב-1966 ( לתשומת ליבם של החושבים שהטרור הוא תוצאה של "אקיבוש"): "הפנקס פתוח והיד רושמת."
ב-8 באוקטובר 1966 התפוצצו שלושה מטעני חבלה מתחת לשני בתים בשכונת רוממה בירושלים. הפיגוע הסתיים במספר פצועים קל מאוד מפגיעת שברי זכוכיות. אגב, אחד הדיירים בבניין היה בני בגין, בנו הצעיר של ראש האופוזיציה.
אשכול הגיע במהירות למקום, בלוויית הרמטכ"ל יצחק רבין, ובתשובה לשאלת עיתונאים על התגובה הצפויה הוא השיב ש"הפנקס פתוח והיד רושמת." במילים אחרות, תהיה על כך תגובה, אך לא תגובה מיידית.
דברים דומים, בסגנונות שונים, השמיעו מנהיגים ישראלים רבים. לדוגמה: "צה"ל יגיב במקום ובשעה שיראה לנכון" (ארנס) ו"נֵיידַע מה לעשות" (ברק).
אלא שדבריו של אשכול, היו פרפרזה לפסוק מן המשנה, ממסכת אבות, שם נאמר "הפנקס פתוח והיד כותבת." והציטוט המלא: "הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה." (משנה, אבות, ג', כ').
"הוא" – ר' עקיבא. דבריו הם אלגוריה מחיי המסחר לתיאור מעמדו של האדם בעולם וגורלו בחייו ואחרי מותו. כל מה שמקבל האדם בעולם, נתון לו באופן זמני. החנות היא השפע שהעולם מציע לאדם. החנווני הוא האלוהים, הנותן בהקפה, אינו דורש תמורה מיידית. אבל כל הנאה נרשמת בפנקס, והמבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן. בסופו של דבר, הכול מתוקן לסעודה, שהיא העולם הבא.
ב. יוסי שריד הוא בעבורי יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף, אולם בכל הקשור לשפה העברית, אין אף איש ציבור בישראל שאני מעריך אותו, את דבקותו בשפה העברית ואת שליטתו בה, כהערכתי את שריד.
ודווקא הוא נפל, ודווקא בנפילה המביכה ביותר – בתיקון שגיאה של אחר. בראיון לתוכנית "בני ברדיו" בגל"צ, שריד ביקר את הנואמים בימי הזיכרון המדברים בשפה גבוהה, שאינה המִשְׁלָב הלשוני הטבעי להם, וטועים טעויות מביכות. לצד דוגמאות נכונות, הוא הזכיר גם את הביטוי "ברי לבב". הוא הסביר שבר לבב, כמו בר מצווה, יש רק ביחיד. ברבים אומרים "בני מצווה" ו"בני לבב".
וזוהי טעות מביכה. בניגוד לבר מצווה, בר קיימא וכד', שבהם המילה "בר" – פירושה בן, וברבים "בני מצווה", "בני קיימא" וכו', "בר לבב" – פירושו צדיק, אדם שלבו טהור. כאן, המילה "בר" פירושה – טהור, והיא נשמרת בכל הצורות: בר, ברה, ברות, ברי וכו'. ככתוב בתהילים: "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב" (תהילים עג, א).