בין אלפי המזדהים עם החייל דוד אדמוב היו מעטים בלבד שהזדהו עם דוד הנחלאי (במלרע) רוב רובם של המזדהים הזדהו עם דוד הנחלאווי (במלעיל) אין ספק הערבית ניצחה את העברית.

דוד הנחלאי – ניצחון העברים
כדי שהערבים לא ינצחו בסרט דומה את העברים הפתרון פשוט. יש להצמיד לרובה כידון. היות והירי אסור רק כידון ירתיע וימנע התקרבות לחייל.
לחייל סורי לא היו מעיזים כלל להתקרב. חייל צה"ל אינו מרתיע כי הערבים יודעים שיש פקודה שלא לירות.
כידון:
http://he.wikipedia.org/wiki/כידון_רובה
הנה ראו עוד פעם את הסרט על דוד הנחלאי. וכמה זה פשוט היה לו היה לנחלאווי כידון.
https://www.youtube.com/watch?v=sCYOUwydhSs

השחיתות מותרת כי כולם מושחתים –
הבשורה ע"פ איתמר פרת
בהסתמך על דברי ישו קובע איתמר פורת שבעצם כולם מושחתים, ולכן זהו חטא לשפוט את אולמרט המושחת. (איתמר פרת: "שופטים בירושלים הבשורה ע"פ יוחנן ח': 7", גיליון 939)
הוא מביא את דברי ישו: "מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה".
ובכן אני איידה את האבן: מעולם לא קיבלתי שוחד. ובטוחני שיש עוד רבים רבים כמוני.
אין אמירה יותר מסוכנת מהאמירה "כולם מושחתים." המושחתים מנמקים את מעשיהם בכך שממילא כולם מושחתים אז גם אני.
אם איתמר פורת מושחת, ולקח שוחד, מן הדין שיודה באשמה ויאמר: "אני איתמר פורת מושחת, אני איתמר פורת לקחתי שוחד," אבל שלא יתרץ זאת בכך שכולם עושים כמוהו, שלא יטיל דופי באחרים.
פרת כותב: "אהוד אולמרט לא שלח ידו בכספי ציבור ולא בכיסיו של איש."
לא נכון. אולמרט גם לקח כספי ציבור לו ולמשפחתו (טיסות לחו"ל) וגם כסף מכיסי המשחדים. אולמרט המושחת יצר חברה מושחתת, חברה מושחתת פוגעת בכולם, בכל הציבור. אין גבול למדרון החלקלק של השחיתות. האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה?
ובכלל ממתי אנחנו חיים לפי המוסר של ישו?
ואם ישו אמר (מתי ה'): שכל המכה אותך על לחי אחת תן לו גם את השנייה, ושיש לאהוב את האויב ולהתפלל למען הרודף? (האמת ששום נוצרי לא עשה זאת ויהודים רבים דווקא כן).
ואם ישו אמר(מתי י' 34): שהוא לא בא להביא שלום לעולם אלא מלחמה בין איש לאביו, בין בת לאמה, ובין כלה לחמותה?
ואם ישו אמר (מתי 25: 26): שיש לקחת את הכסף המעט של העני ולתת אותו לעשיר?
אבי ז"ל היה אומר על זה: "האט ער געזוגט", אז הוא אמר...

"ציון החדשה" ו"הקיבוץ החדש" – הבשורה ע"פ רות ירדני כץ
ב-6 בספטמבר 1620 יצאה ספינת מהגרים אנגלית בשם מייפלאוור מנמל פלימות' שבאנגליה לעבר חופי אמריקה. הם ייסדו את המושבה פלימות' שבמסצ'וסטס והיו לתושביה הראשונים של ארצות הברית העתידה לקום. המהגרים היו חדורי אמונה נוצרית דתית והאמינו שהנה הם מקימים את "ירושלים החדשה" באמריקה.
והנה באביב 2014 מבשרת לנו רות ירדני כץ בשורה חדשה על הקמת "ציון החדשה" ואפילו "הקיבוץ החדש" באמריקה (רות ירדני כץ: "להיות ישראלי בְּרוֹק-ויל", גיליון 937). בגאווה רבה מספרת לנו כץ על הנחת הגדולה שיש לה כאשר את מצוות ליל הסדר ואמירת הברכה "בשנה הבאה בירושלים" קיימה השנה עם בנה היורד ומשפחתו ב"ירושלים החדשה" היא אמריקה.
בהתפעמות היא מספרת שהמקום בו גרים בנה ומשפחתו באמריקה נקרא "קיבוץ" ובקיבוץ כמו בקיבוץ "הבתים סמוכים אחד לשני, כולם מכירים את כולם, כולם מתארחים, מארחים וחולקים את מה שעובר עליהם יחד. לכולם יש ילדים והילדים מעורבבים, ובשעות הפנויות כולם על הדשא או בגן המשחקים או זה אצל זה. סבים וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות הגיעו מישראל לשם למשפחות הישראליות ואווירת חג שררה בקיבוץ, כולם התכוננו לליל הסדר. ... האולם היה מלא בילדים ואנחנו יחד איתם למדנו על פרעה, מרים, משה, מהי עבדות, על עשר המכות והיציאה לחופש. הילדים גילו בקיאות, הם ידעו על מי ועל מדובר ושיתפו פעולה בהתלהבות, והאורחים מהארץ, הסבים, הסבתות והקרובים קרובים ליבם התרחב."
ובכלל יש יתרון גדול ל"קיבוץ החדש" באמריקה על הקיבוץ המקורי בציון, ממשיכה כץ להתפעם, במקום כלבו קטן לאספקה קטנה שיש בקיבוץ בארץ, באמריקה יש סופרמרקטים גדולים עם גפילטעפיש וקניידלך ואפילו פלאפל. ובניגוד לחברי קיבוץ עמלנים ופשוטים הנמצאים בארץ, היא פגשה בקיבוץ החדש באמריקה חתן פרס נובל לפיסיקה, ואו.
"בשנה הבאה באמריקה הבנויה" הללויה!
בעיית הירידה היא בעיה כואבת הקיימת כמעט בכל משפחה, ובייחוד במשפחות הוותיקות בארץ, ידוע שהישראלים היורדים מאבדים בדור השני במהירות רבה את שפתם, וזהותם, ומתבוללים.
הפילוסוף קאנט קובע כצו מוסרי, האימפרטיב הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי."
ברור שהירידה מהארץ היא זכותו של הפרט, אבל הצגת הירידה מהארץ כמשאת נפש וסמל להצלחה חומרית ורוחנית, שונה. מי יפרנס ויגן על כץ אם כולם ירדו ל"ציון החדשה" ול"קיבוץ החדש"?

אסי דיין ספירת מלאי
אבא אחד, עין אחת, ארבע נשים, ארבעה ילדים, רק אחד נשאר בארץ.

יהודה שנהב-שהרבני – "יהודים ערבים"
בניגוד לדברי הייטנר ("חדשןץ בן עזר" 940), יהודה שנהב אינו מדבר על "ערבים יהודים", אלא על "יהודים ערבים". בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" שנהב מבקש להתחקות אחרי שורשי ההמשגה של יהודי ארצות ערב כ"יהודים ערבים". יש הבדל בין שני המושגים. המושג "ערבים-יהודים" מניח כי הלאומיות היא ערבית והתרבות או הדת היא יהודית. המושג "יהודים-ערבים" מניח כי הלאומיות היא יהודית והתרבות היא ערבית. מן הבחינה הזו בהחלט יש דמיון בין המושגים "יהודים-ערבים" (יהודים מרוקאים, יהודים עיראקים, יהודים תימנים) לבין "יהודים פולנים", או "יהודים רוסים", וכד'. זו מכל מקום התפיסה הלאומית היהודית, קרי הציונות היא, שיש לאום יהודי הקיים בכל התפוצות.
יש לזכור כי הלאומיות הערבית-הגזענית אינה מכירה בלאום יהודי, אלא רק בדת יהודית, לכן לפי האמנה הפלישתינאית יש רק "ערבים יהודים" כשם שיש "ערבים-מוסלמים", או "ערבים נוצרים" ולכן יש לסלק מן הארץ לארצותיהם את העמים בעלי הדת היהודית שבאו לארץ אחרי הצהרת בלפור למשל "פולנים יהודים", "רוסים יהודים", ומרוקאים יהודים, וכד'.

שנהב-שהרבני – "היהודים הערבים" וקיומו של עם פלישתינאי
זה זמן רב שאני מצמיד לשמו של הפעיל האנטי-ציוני והאנטי-אשכנזי יהודה שנהב, את שם משפחתו המקורי "שהרבני", ועל כך זכיתי לא אחת לגינויים. והנה לאחרונה במסגרת מה שהוא קורא "שיבה לערביות" החליט שנהב להוסיף בעצמו לשמו את השם "שהרבני". (סביר להניח שאם היה יכול, היה גם חוזר לעיראק). במסגרת אותה "שיבה לערביות" התחיל שנהב-שהרבני ללמוד ערבית ותרגם את ספרו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, "פנים לבנות" לעברית.
בראיון יחצ"ני לעיתון "הארץ" ("הארץ", "גלריה", 2.5.14 עמ' 28) פורס ח'ורי את משנתו האנטישמית. בשנה שבה נהרגו 25 פלישתינאים (רובם טרוריסטים), ע"י יהודים, ומאות אלפי ערבים (רובם אזרחים) ע"י ערבים, קובע ח'ורי כי האשמים להרג הנורא של הערבים הם היהודים: ""הסוגיה הפלסטינית היא המקור לכל הסיטואציה הנוראית באזור," "תהליך הרס שאף אחד אינו עובר במאה ה-21."
למותר לציין שהוא אינו מזכיר מילה אחת על מצבם האיום של הנוצרים בכל שטחי הכיבוש הערבי. לכן, קובע חורי, "מה שהישראלים צריכים זה לחוש תבוסה," וקורא לחרם על ישראל. (כמובן שהוא מסכים לקבל כסף על ספרו).
האנטישמיות של הערבים-הנוצרים אינה תופעה חדשה אבל כאן חורי מפתיע. בביקורת על ישראל הוא טוען ש"הישראלים נמצאים באותו רגע שגולדה מאיר אמרה שאין עם פלסטיני," אבל הוא מספר שהוא – אליאס חורי (בערבית אליהו הכומר) הוא ערבי-נוצרי-אורתודוכסי שנולד בביירות ב-1948, וב-1967 נסע לירדן והצטרף לתנועת הפת"ח. הוא עזב את ירדן ב-1970 והיה פעיל במלחמת האזרחים בלבנון עם הפת"ח נגד הנוצרים. ובכן אליאס חורי הנוצרי-אורתודוכסי-לבנוני מוכיח את טענת גולדה מאיר (המגובה ע"י הפילוסוף הנוצרי עזמי בישארה) שאין עם פלסטיני.

על העיוורון – ז'בוטינסקי והשואה
פעם נוספת (כנראה בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שרכש בבית אבא) מעוות יוסי אחימאיר את ההיסטוריה. אחימאיר מציג את ז'בוטינסקי כנביא גאון שניבא את השואה. (יוסי אחימאיר: "זיכרון אישי וזיכרון לאומי", "חדשות בן עזר" גיליון 939)
לא רק שז'בוטינסקי לא ניבא כלל את השואה, אלא הוא שגה בעיוורון מוחלט לסכנתה. עד הרגע האחרון ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמה עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. כל האימרות שלו על השואה התייחסו אך ורק לפגיעות נגד היהודים במזרח ותו לא. ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית.
אורי אבנרי (הלמוט אוסטרמן) כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא, וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, אופטימי, עמ' 103).
הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/מי_קרא_זאב.pdf
למרבה הצער אף אחד לא ניבא את השואה. נזכיר רק שימים ספורים לפני כניסת הגרמנים לווארשה, נכנס ראש תנועת בית"ר בפולניה, מנחם בגין, לבנק הדואר, לקח את הקופה של בית"ר בסך של 150 אלף זלוטי, ברח לווילנה ונטש את אנשיו למוות. גם הוא לא העלה על הדעת את סכנת ההשמדה. (לעומתו מרדכי אנילביץ בא מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיו).

אבא של מאזן ממשיך להכחיש את השואה –
היהודים הם האשמים בה
בגיליון "חדשות בן עזר" 940 בירכתי את אבא של מאזן על כך שאינו מכחיש עוד את השואה כבעבר, אבל טענתי שיש לתבוע ממנו לנטוש את הגזענות האנטישמית בה הוא אוחז, ולהכיר בזכות קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, וכן להצהיר בריש גלי שהוא רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה, ולתדרך ברוח זו את המופתי של ארגונו הפת"ח.
מסתבר שאבא של מאזן בכל זאת ממשיך להכחיש את השואה אבל מנקודה אחרת. אבא של מאזן אכן מודה שהיתה שואה. (הוא מתווכח על מיספר הנספים וטוען שהיו רק מיליון נספים והמספר שישה מיליון הוגזם ע"י הציונים למטרת רווח פוליטי), אבל הטענה החמורה שלו היא שהציונים היו "למעשה השותפים לפשע" של הרייך השלישי. אבא של מאזן מעולם לא דחה את מסקנתו זו, אלא אישר אותה מחדש באופן קבוע, כמו למשל ב-2013 – כאשר סיפר שביכולתו לכתוב "70 ספרים נוספים שטרם פירסמתי" המוכיחים את השותפות בין הציונות לנאציזם.
מה שאומר, שאם רוצים לברר אם הוא התנער מתיאוריות הקונספירציה שלו בנוגע לשואה, יש לשאול אותו לא האם השואה התרחשה, אלא מי לדעתו היה אחראי לה?
(תודה לד"ר אודי מנור שהפנה אותי לדברי יאיר רוזנברג):
http://www.presspectiva.org.il/cgi-webaxy/item?358