* בתגובתו על הרשעתו של אולמרט, כתב יצחק הרצוג את כל הדברים הנכונים, על עליונות החוק, על השוויון בפני החוק וכד'. ולא נותר אלא להזכיר לו, שהוא ניצל מהדין והעונש בזכות השתיקה, עליה שמר כאחרון העבריינים.

* "המטה להצלת העם והארץ" ארגון אולטרה ימני פנאטי, הוציא הודעה על פיה אולמרט בא על עונשו, בגין תמיכתו בגירוש היהודים מגוש קטיף. כידוע, העבירות עליהן נענש אולמרט, נעשו כאשר היה ראש העיר ירושלים, הרבה לפני ההתנתקות וכאשר הוא היה איש הליכוד ומראשי הנאבקים נגד מהלך קמפ-דיוויד של ברק וכד'. המשתמע מהודעת המטה, הוא שאלמלא תמך בהתנתקות, הוא לא היה מורשע וכל מעשי השחיתות והשוחד היו נמחלים לו. מה אכפת להם, שוחד שמוחד?
בעצם, אכפת להם שוחד. הרי מנהיגם "הרב" וולפא הציע שוחד של 1,000 שקלים לכל חייל סרבן.

* ynet, אתר הבית של אולמרט, כבר פתח במרץ בקמפיין הערעור.

* רעיון "שתי המדינות", המתווה האולטימטיבי לשלום בינינו לבין הפלשתינאים, הוא פשטני ובלתי ישים. חלוקת הארץ על בסיס קווי 49' (עם או בלי "חילופי שטחים") הוא הרסני מבחינת ישראל. משמעותו – אובדן גבולות בני הגנה ורצף טריטוריאלי עוין מפקיסטן עד כביש שש והפיכת גוש דן ל"עוטף יו"ש" רבתי, שלא לדבר על המחיר ההרסני של טרנספר המוני של אזרחי ישראל מאותם אזורים המיועדים למדינה "טהורה", נקייה מיהודים.
מצד שני, מדינה פלשתינאית בקווי 49' היא מדינונת פצפונת, שאין בה תנאי קיום מינימליים של מדינה בת קיימא, ובוודאי לא של קליטת ה"פליטים" הפלשתינאים. לכן, פתרון זה עלול להוות שלב בדרך להחרפת הסכסוך ומלחמה קשה מאוד בינם לביננו. וישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, אינה יכולה לספח את כל יו"ש ובכך לסכן את הרוב היהודי שהינו תנאי הכרחי למדינה יהודית לאורך זמן.
הפתרון צריך להתבסס על פשרה טריטוריאלית סבירה. פתרון כזה, לא יוכל להתבסס על משחק סכום אפס בין ישראל והפלשתינאים, אלא הוא מחייב הרחבת היריעה, כך שתכלול את ירדן, במסגרת קואופרטיבית כלשהי בין ירדן והרש"פ. לכאורה, ירדן אינה מוכנה להיות פרטנר לעניין, אך עובדה שהיא נזעקה (לא בגלוי) לטרפד את יוזמת קרי, מחשש שישראל תיסוג מבקעת הירדן. היום אין פרטנר לרעיון הזה, אך באותה מידה אין פרטנר לרעיון שתי המדינות בגבולות 49' (כפי שהוכח שוב ושוב). עלינו לסמן את הפתרון הזה כמטרה, ולהתחיל לקדמו.

* לא אחת הבעתי את דעתי, שמוסד הנשיאות מיצה את עצמו, ושהאופן המאוד פוליטי המאפיין אותו זה למעלה מ-20 שנה, יצר מציאות בלתי הפיכה של זילות התפקיד ומעמדו. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמתו של נתניהו לביטול מהיר של מוסד הנשיאות, ברגע האחרון לפני בחירת הנשיא הבא. מהלך כזה, מחייב דיון ציבורי ופוליטי מעמיק, ולא החלטה בהינף יד, מתוך גחמה של נתניהו שכל מטרתו למנוע משנוא נפשו רובי ריבלין את התפקיד, מבלי שהוא מצליח להעמיד מישהו אחר מולו.
זוהי יוזמה לא מכובדת. אין לה כל סיכוי. מה שיישאר ממנה הוא טעם רע של התנהלות פוליטית מכוערת, אישית, נקמנית וחובבנית.
אחרי שיבחר הנשיא הבא, ולא בדקה ה-90 לפני בחירות לנשיאות, יש לקיים דיון אמתי על עתיד מוסד הנשיאות.

* יש לבטל לאלתר את מענק השחרור לחיילי צה"ל. זו אפלייה. גזענות. פגיעה בערבים ובחרדים. פגיעה בזכויות האדם האלמנטריות. חבלה בתהליך השלום. אפרטהייד. דילקיבוש. הפשיזם לא יעבור. זה מזכיר זמנים אפלים במאה שעברה. יש איזו סיסמה נבובה שפספסתי?
זה באמת לא בסדר. למה לילדים שלי מגיע מענק שחרור מצה"ל ולילדים של אחמד טיבי ושל אייכלר לא? איפה השוויון בנטל?
אני מציע שהמדינה תציע הטבה נוספת, מעבר להטבה הזאת, לצעירים ערבים שיתנדבו לשירות אזרחי באורך מלא. לא רק כיוון שהם מתנדבים, אלא בעיקר כיוון שהם עושים זאת למרות מערכת הסתה ולחץ חברתי קשה מצד סביבתם.

* הרוטציה המגוחכת בראשות ועדת החוץ והביטחון היא ביטוי של חוסר מנהיגות וחוסר יכולת לקבל החלטות. שום חוק משילות אינו יכול להיות תחליף ליכולת להחליט.
יש לי הצעה חלופית לרוטציה בניהול ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: שיעשו שבוע שבוע.

* סגן שר הוא תפקיד מיותר לחלוטין. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד אדם פוליטי, שר בממשלה, המתווה את המדיניות. בכפוף לו – מערכת מקצועית של "סיביל סרביס", שבראשה מנכ"ל. סגן שר מוצדק רק במקרים חריגים, כמו מצב שבו ראש הממשלה הוא שר הביטחון, ואז נכון שתהיה דמות פוליטית אחרת, שרוה"מ רואה בה את שליחו, בתפקיד של סגן. סגן שר הוא אתנן פוליטי, לפיצוי ח"כים שלא התמנו לתפקידי שר, למרות שהם ממש רצו. זהו מקור קבוע למתחים בין השר לסגנו (שלרוב נכפה עליו) ובין המנכ"ל (המקורב לשר) והסגן (שתקוע ביניהם). ריבוי שרים וסגנים שהם ח"כים (וסגן שר, בניגוד לשר – על פי החוק חייב להיות ח"כ) פוגע בעבודת הכנסת ומעביר מסר בעייתי המזלזל בחשיבות העבודה הפרלמנטרית.
יאיר לפיד נשא את דגל "הפוליטיקה החדשה" ועכשיו הוא דורש למנות סגן מיותר מטעמו למשרד הביטחון או החוץ. אין "פוליטיקה ישנה" מזו.

* אם החוק לעונשי מאסר עולם ללא אפשרות חנינה יעבור בכנסת, הוא יהיה אות מתה. הסיבה לכך היא שהשופטים לא יממשו את הסמכות לגזור עונש כזה. האם מציעי החוק אינם יודעים זאת? ודאי שהם יודעים. האם השרים שהצביעו בעד החוק אינם יודעים זאת? יודעים גם יודעים. אז למה הציעו את ההצעה ולמה אישרו אותה? כדי להרוויח נקודות בדעת הקהל.

* עולם הריגול, מעצם טבעו, בנוי על הסתרה, מסיכות, תחפושת ואין לחפש בו אמת, במובן הפשוט, הגלוי של המושג. לכן, יש להתייחס בפקפוק להכחשות של מדינות בענייני ריגול. גם כאשר ישראל הכחישה נמרצות את הטענה שעזאם עזאם ריגל למענה, לדוגמה, אני התייחסתי לכך בערבון מוגבל. לא בשל מידע כלשהו שהיה בידי, אלא כיוון שברור לי שישראל חייבת להכחיש בכל מקרה, גם אם ההכחשה אמתית וגם אם לאו.
לעומת זאת, בנוגע לגל ההחשדות בדבר ריגול ישראלי בארה"ב, אני מאמין לחלוטין להכחשה הישראלית. אין לי ספק שאחרי פרשת פולארד, ישראל אינה נוקטת כל פעולת ריגול בארה"ב. אני משוכנע, שברור לכל מקבל ההחלטות בישראל, שהמחיר של ריגול ישראלי בארה"ב, גדול יותר מכל תועלת שהוא עשוי להניב.
דומני שהפצת סיפורי הריגול, נובעת ממקורות אנטי ישראליים ואנטישמיים, הרוצים להזיק ליחסים בין המדינות, ואולי גם להכשיל את עסקת פולארד.
הטענה של מפיצי הסיפורים הללו, על כך שישראל מרשה לעצמה לרגל בשל היחס הסלחני שבו מתקבל ריגול ישראל ממש מגוחכת לנוכח פרשת פולארד, המוכיחה את ההיפך. עצם הטענה הזאת, מעידה על המוטיבציה האנטישמית העומדת מאחורי הסיפור.
ומעבר לכך, יש מידה רבה בצביעות בקובלנה כזאת, גם אילו היה בה אמת, מאחר שארה"ב מרגלת ללא מעצורים ועכבות אחרי כל ידידותיה ובהן ישראל.

* אל רשימת אתרי המורשת בהם הכירה הממשלה, יש לצרף בדחיפות את יקב "כרמל" בראשון לציון, שתאוות הבצע של כרישי הנדל"ן ושל בעלי היקב, עלולים להביא להריסתו ולבניית רב קומות תחתיו. אם חלילה המיזם יתבצע, תהיה זו בכיה לדורות כמו הקמת מגדל שלום על חורבות גימנסיה הרצליה ההיסטורית. היקב, בן כ-130 השנים, הוא מיסודות ההתיישבות הציונית. הוא מיסודות העלייה הראשונה ומושבותיה. הוא היווה מקום עבודה של רבים מחלוצי העלייה השנייה – ידוע שא.ד. גורדון שעבד בו התפטר, במחאה על כך שאחד המנהלים סטר על לחיו של חברו, שלמה צמח. מדינת ישראל חייבת לכבד את עברה, את מורשתה, את אתריה.
לא אחת נערכות חפירות הצלה לפני הקמת מיזם בנייה חדש. במקרה זה אין צורך בחפירה, האתר גלוי וידוע. מה שנדרש כאן, זו החלטת הצלה של ממשלת ישראל. מן הראוי לשמר את המקום כאתר מורשת; למשל כמוזיאון לתולדות ענף היין והגפן בישראל.

* אחד המסמכים המעוותים ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר" שכתבה במסגרת לימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א ניצן טל, שכותרתו: "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי". ב"מחקר" מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים את נשות האויב במלחמה. ומה היתה מסקנתה – שהסיבה לכך היא גזענות. הפלשתינאים עברו תהליך כה קיצוני של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך אפשר לאנוס את מי שאינה אנושית?
מדהים. אך מה שמדהים אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תאוריה" הזו. אני קורא כעת את האוטוביוגרפיה שלו "אופטימי", שחלקה הראשון יצא לאור לאחרונה. הספר מרתק, ובעיקר הפרקים הנוגעים למלחמת השחרור, בה השתתף כלוחם ונפצע. והנה, גם הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות, ומספק אותו "הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים" (ע' 232).
איזה גזענים אנחנו. לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר בשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך צבא יפן שחטף אלפי סיניות להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר ללוחמיו לאנוס אלפי נשים גרמניות במלחמת העולם השנייה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות, ולכן הם אנסו נשים יהודיות, ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות מין.
כל אלה לא היו גזענים, ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את דרכיו.

* מעניין מה תהיינה מסקנות "מחקר" מדעי על השאלה – למה אין ליהודים זנב?

* אני רק שאלה. עם איזה צד בסכסוך במזה"ת מזוהים חוטפי הילדות בניגריה?

* משאלי העם במזרח אוקראינה, מצביעים על רצונם של אזרחי אוקראינה ממוצא רוסי למימוש פוליטי של זהותם הלאומית. כך היה גם ביוגוסלביה לשעבר. בספטמבר הקרוב יתקיים משאל עם בסקוטלנד על היפרדות מבריטניה הגדולה. חודשיים לאחר מכן יתקיים משאל עם בקטלוניה על היפרדות מספרד. לפני חודשיים הצביעו 89% מתושבי ונציה על הפרדות מאיטליה.
לתשומת לבם של המאמינים שתם עידן הלאומיות, והאיחוד האירופי הוא הקדימון של התהליך הדטרמיניסטי – שלטון עולמי קוסמופוליטי של התאגידים הגדולים.

* ביד הלשון: בפינתנו הקודמת עסקנו בגלגולי הביטוי "הפנקס פתוח והיד רושמת" – מהמשנה ("והיד כותבת"), דרך לוי אשכול ועד "גבעת חלפון אינה עונה" ("היד פתוח והפנקס רושמת").
אם אשכול מזוהה עם הפנקס בזכות אמרה זו, הרי שרעו, שותפו ושר האוצר בממשלתו פנחס ספיר מזוהה עם הפנקס בזכות הפנקס השחור המיתולוגי, שאותו נשא תדיר בכיסו ובו ניהל את המשק הישראלי.
ומהו, בכלל פנקס?
מקור המילה, כמו מילים נוספות שהתמזגו בלשון חז"ל בתקופה ההלניסטית, הוא מיוונית, ומשמעותה – לוח כתיבה.

2. על מה נכתב השיר "שני אלונים"

במאמרו "מוטיב הזמן האבוד בשירתו של נתן יונתן (חב"ע 941), כתב משה שפריר שהשיר "שני אלונים" הוא שיר קינה קלאסי שנכתב על בנו של יונתן, ליאור, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
אולם השיר הזה נכתב 15 שנים טרם נפילתו של ליאור ופורסם בעיתון "משמר לילדים" (עיתון הילדים של "על המשמר" – בטאון מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי) ב-9.12.58.
השיר לא נכתב כאלגוריה, אלא פשוטו כמשמעו – כקינה על שני עצי אלון בקיבוצו, יפים וחסונים, שנגדעו.
לאחר נפילתם של ליאור בנו וחברו לטנק אמנון שפירא, קיבל השיר משמעות טרגית חדשה. נתן יונתן שייך את השיר לנפילת בנו וחברו, ובספר "שירים על אדמה ומים" הקדיש אותו "לזכר אמנון, חבר של ליאור."
בדומה לשירו "זמר לבני", אותו כתב לליאור בילדותו, כך גם "שני אלונים" התפרסם מחדש במשמעותו הטרגית. במקור, השיר נכתב על פי מנגינה רוסית, מנגינת השיר "עץ חוזרר דק", ולאחר המלחמה הולחן מחדש בידי גידי קורן ובוצע בפי "האחים והאחיות".

3. האם ישראל היא מדינה מושחתת?

חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שהעיד עדות שקר. לרמטכ"ל מונה... טוב, זה רק לכאורה. ולרב הראשי... לכאורה...
התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.
ובכן, ארגון פשע לא השתלט על מדינת ישראל. ובכל זאת, נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר עבריינים, עבריינים קשים... זה לא עניין של מה בכך. האם ישראל היא מדינה מושחתת?
הדוגמאות שהצגתי אינן מאפשרות לדחות על הסף את הטענה הזאת. אך זה רק צד אחד של המטבע. צידו השני של המטבע, הוא אופן ההתמודדות של החברה הישראלית עם התופעה.
שחיתות היא רקב. כאשר הרקב פשה בחברה והרקיב אותה מן היסוד, קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם התופעה. אין כוחות התנגדות. אצלנו, יש לציין, המצב רחוק מאוד מן התיאור הזה.
כאשר ראש הממשלה, אף שהיה חמוש בסוללה של הטובים בפרקליטי הצמרת ובסוללה של יחצ"נים ודוברים, נחקר כאחד האדם, הואשם כאחד האדם, הורשע כאחד האדם וירצה את העונש הראוי לפשעיו – זוהי הוכחה לכוח ההתנגדות של החברה הישראלית, הנחושה לבער את נגע השחיתות. כאשר האנס הסדרתי שטימא את בית הנשיא, מרצה מאסר ממושך ללא כל פריבילגיה בגין התפקיד הממלכתי הרם בו כיהן, אף שגם הוא היה מזוין בסוללה דומה, שעבדה שעות נוספות בהכפשות והשמצות חסרות בושה של קורבנותיו, אף זו הוכחה לכוח ההתנגדות של החברה הישראלית.
אולם אין זה מאבק קל. כאשר עיתון גדול וחשוב כ"ידיעות אחרונות" והאתר שלו ynet מלווה את הפרשה כעיתון הבית של אולמרט, זהו כוח שלילי, המחזק את הצד הלא נכון במאבק על השחיתות.
כאשר הפושע אריה דרעי, בן דמותו של אולמרט, חוזר להיות ראש מפלגה בישראל והמערכת הפוליטית והתקשורתית מקבלת זאת כמובן מאליו, בטענה שהאיש "החזיר את חובו לחברה" ועכשיו הוא כשר וטהור, זהו דווקא סימן לריקבון חברתי. הרי על פי אותה אמת מידה, השופט דן כהן, שהורשע אף הוא בנטילת שוחד, יוכל לחזור לכס המשפט למחרת ריצוי עונשו, הרי הוא החזיר את חובו לחברה.
גם גורמי אכיפת החוק לא תמיד נחושים במאבקם בשחיתות. איני שותף להתפעלות מן ההישג הגדול, כביכול, שבעסקת הטיעון עם ראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני. הטענה, שעצם הודאתו בעבירות מסוימות, בניגוד להכחשותיו הנמרצות עד כה, היא הישג גדול, אינה נכונה. אם האיש לקח שוחד, וייענש על עבירה פחותה באופן משמעותי, זו אינה נחישות במאבק בשחיתות.
למיטב הכרתי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. האינטרס הציבורי מחייב נחישות למצות את ההליכים ולהגיע לחקר האמת. הנה, בן כספית, מבכירי העיתונאים בישראל, כותב בעקבות עסקת הטיעון, שההר הוליד עכבר, והנה הוכח שבמקום להיאבק בדקירות במועדונים המשטרה מכלה את כוחותיה בחיטוט קדחתני שנועד להרשיע אישי ציבור, ומה יוצא מכך בסוף? איזו עבירה אמורפית של הפרת אמונים... בן כספית הוא משפיען, הוא מעצב דעת קהל. ציבור רחב קורא את הדברים, וחלקו לפחות סבור ש... יש משהו בזה. טענות כאלו מחלחלות, מכרסמות. כאשר קהות שיניו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, זו בעיה. עסקאות טיעון עם אישי ציבור, מסייעות לכך.
דרושה נחישות במאבק בשחיתות, כדי שישראל לא תידרדר ולא תהיה מדינה מושחתת. לכן, השופט דוד רוזן, שהרשיע את אולמרט ושותפיו וגזר את דינם במלוא החומרה, והביע בצורה הברורה ביותר את שאט הנפש ממעשיהם תרם למלחמה בשחיתות תרומה שלא תסולא בפז. דוד רוזן הוא גיבור לאומי.