שאסתר לא הכירה
במלאת 120 שנה להולדתה של המשוררת אסתר ראב
[פורסם בירחון "מאזניים", אפריל 2014]

אנחנו, צאצאי משפחת יהודה ראב בן עזר, עומדים כאן על פסגת הגבעה בבית הקברות סֶגולה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – פתח-תקווה, כמנהגנו מדי ל"ג בעומר, הוא יום פטירתו של אבי משפחתנו – יהודה ראב (1858-1948).
סביבנו פזורות מצבות רבות של בני המשפחה, בהם גם של בתו השנייה של יהודה, אסתר ראב (1894-1981) שהשנה, 2014, מלאו 120 להולדתה.
המצבה הפשוטה, המשותפת, שסביבה אנו עומדים, יצוקים בה שני לוחות-זיכרון ישנים. האחד לזכר רעייתו של יהודה, לאה, אימהּ של אסתר, והשנייה לזכר דודתי ציפורה, היא בתם הבכורה של לאה ויהודה, שנפטרה ונקברה כאן בשנת תרנ"א, שלהי 1890, והיא בת 6 בלבד, כלומר שנולדה בשנת 1885 לערך. ציפורה נקראה על שם פייגה [ציפורה] ראב לבית אהרנטל, אימו של יהודה, שמתה בהונגריה שנים בטרם עלות המשפחה ארצה.
ציפורה לא היתה הבכורה בילדי יהודה ראב כי קדם לה, מאישה אחרת, בנו הבכור מנחם-שלמה ראב [1878-1916] שנולד לו מנישואיו הראשונים בירושלים לאלמנה הדסה הרשלר, שזה סיפור בפני עצמו.

על בתו ציפורה מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון":

"בשנת תרמ"ח (1888) נולד בני ברוך. בראשית תרנ"א (1890) חלתה בתי הבכירה צפורה בדלקת ריאות. החובש המקומי חשבהּ לקדחת רגילה ולא הניח להבהיל את הרופא מראשון-לציון. כאשר הבאתי אחר-כך שני רופאים, ד"ר שטיין וד"ר מזיא (ואלה באו למקום בחירוף נפש, כי היה זה ביום של שיטפון ואדיות) כבר לא יכלו להועיל יותר, והילדה מתה כשהיא בת שש.
"לפי הרשום בספר החברא-קדישא של פתח-תקווה היא מתה בי"ד כסלו התרנ"א והיא הינה המיספר השלישי בספר. המת הראשון שנקבר בבית הקברות של פתח-תקווה היה ניסן לייב בן חיים מקרלין.
"מקרה מות ילדתי [ברוך בנו היה אז כבן שלוש ולא זכר את אחותו הבכורה] – דיכא את רוחנו והשאיר אחריו רגש של שממון ושכול שלא נחלש עם הזמן אלא הלך וגבר. הכול מסביב החל להיראות בעיניי מחוסר טעם ומטרה: הפרות העלובות, השדות החרבים, העזובה, האקלים הרע וגם... האנשים. לא הימים הראשונים כימים האלה, עם התרחבות המושב רבה הערבוביה. האנשים השתנו. מה שקודם לא היה בנמצא, או היה חבוי – החל לבצבץ. הופיעה התגרנות... האנשים החלו לנהוג בקטנוניות על פחות משווה פרוטה... הכול חדל למצוא חן בעיניי ואיבד את טעמו. שטמפפר היה נמצא אז בחו"ל בפעולות שונות למען המושבה, ובעיקר אצל הברון ופמלייתו, ובלי השפעתו [של בן-דודתו יהושע שטמפפר] – לא הכול הלך למישרים... דוד גוטמאן הוסיף להישאר בעקשנות ביהוד. איש זה שהקריב את כל הונו ואונו בשביל פתח-תקווה – לא חזר אליה עוד, ובסוף ימיו עבר לירושלים וימת שם עני וחסר-כל." ["התלם הראשון", עמ' 109].

זו המציאות שאליה נולדה בפתח-תקווה בתם השנייה של יהודה ולאה, אסתר (1894-1981), כשלוש שנים לאחר מות ציפורה, וכאשר בנם הבכור, הוא אחיה ברוך – הוא כבר כבן שש. לימים נולדו להם עוד שני בנים, אלעזר (1900) וצעיר הבנים, בנימין (1904) הוא אבי.
לא נותרה שום תמונה של ציפורה. כמו שאין גם שום תמונה של אליעזר ראב, אביו של יהודה.
בשיריה של אסתר ובפרוזה שלה נזכרים ישירות ובעקיפין שלושת אחיה, ברוך, אלעזר ובנימין – ואפילו יש התכתבות עם אחיה-החורג מנחם-שלמה, שאותו לא פגשה מעולם כי מת במחלה בצעירותו בירושלים בתקופה הרעה של מלחמת העולם הראשונה.
אבל שמה של ציפורה, שאותה כמובן אסתר מעולם לא הכירה, אינו נזכר כלל. כנראה צעירה מדי היתה הילדה מכדי להותיר רושם על בני-המשפחה למען תיזכר לימים גם אצל מי שתהיה אחותה – אסתר.

ילדותה של אסתר עברה עליה בהתמודדות עם אחֶיה, בעיקר ברוך המבוגר ממנה בשש שנים. על פי עדויותיה זה מה שעיצב את אופייה ה"גברי". גם משום הערצתה לאביה, גם משום האנטאגוניזם שחשה כלפי אימהּ הדתית.
"גבריות" זו היא מצאה, כמעלה – גם בחברתה הטובה לורת פסקל, שהיתה לה כאחות – בשיר מופלא שהוקדש ללורת, ושאותו לא פירסמה אסתר בחייה אלא נמצא בעיזבונה:

אסתר ראב
לְלוֹרֶת
בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ
עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת
בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –
כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע
כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.
עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ
בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים
בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.
שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת
עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...
וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

פ"ת. אלול, תרפ"ה, 1925

מעניין כיצד היו מתנהלים חייה של אסתר לוּ היתה לה בביתה אחות, ציפורה, מבוגרת ממנה ב-8 שנים לערך. האִם זה היה עושה אותה פחות "גברית", חזקה – במאבקיה מילדות על מקומה במשפחה ובעולם?
אסתר היתה אישה יצרית ואוהבת גברים במלוא חושיה, בחיים כמו גם בשיריה, אלא שלרוב לא שפר עליה גורלה בחייה עם גברים.

את השיר "אורני הכרמל" אסתר הקדישה גם לאחֶיה:

אסתר ראב
ארני הכרמל

כָּל עֲסִיס יְרַק הָעַרְמוֹנִים בַּגַּן הַלּוּקְסֶמְבּוּרְגִי
כָּל אֲשֵׁרוֹת וֶרְסַאי הַגְּזוּזוֹת, הַשְּׂרוּקוֹת –
בַּעֲבוּרְכֶם אָרְנֵי הַכַּרְמֶל!
אַחַי הַיְרֻקִים, הָרָזים,
הַנֻּקְשִׁים, הַמְּפֻתָּלִים, פְּרוּעֵי הַצַּמֶּרֶת,
לְמוּדֵי הַסַּעַר וְרוּחוֹת יָם עַזּוֹת;
תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה
שָׁטָה צַמַּרְתְּכֶם בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם –
כְּאַדְּרוֹת נְבִיאִים מְאַוְּשׁוֹת, מִתְעוֹפְפוֹת;
כֻּלְּכֶם כּוֹרְעִים מִזְרָחָה –
עֲדַת קְדוֹשִׁים מִסְתַּגְפִים!
וּצְמֵאִים מְגַשְּׁשִׁים שָׁרְשֵׁיכֶם וְחוֹתְרִים
אֶל לְשַׁד הָאֲדָמָה הָעַתִּיקָה
זְרוּעַת הַסֶּלַע וַחֲפוּפַת הַהוֹד;
אֶבֶן רְחוּצַת גֶּשֶׁם לְרַגְלֵיכֶם –
כְּמִזְבֵּחַ עָטוּר מַחֲטֵיכֶם הַנּוֹשְׁרִים;
עַנְפֵיכֶם – נֵרוֹת יְרֻקִּים כְּפוּפִים מֵחֹם לִבָּם –
מְקַטְּרִים מוּל שָׁמַיִם רְחָבִים
אֶת כָּפְרָם וִירָקָם הָאַפְרוּרִי הַנָּמוֹג;
אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְיַבְּבִים בָּרוּח,
הַמְּאוְּשִׁים, הַמְדוֹבְבִים עַל מְלָכִים וּנְבִיאִים,
אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְפֻתָּלִים, הַשַּׁחִים –
אַחַי הָרָזִים, הַטְּהוֹרִים!

1953

השיר נדפס לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 6.3.1953. שלושה אחיה של אסתר: ברוך אלעזר ובנימין, היו רזים, שחוחים במקצת, וכהי-עור. וכאמור, לאחותה המתה ציפורה, הקבורה כאן בגבעה – אין זכר בשירתה וגם לא בפרוזה שלה.

יחס מיוחד היה לה, לאסתר, לאבי בנימין, אחיה, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים לערך. לאחר מותו כתבה שיר מדהים בעוצמתו, "בשורה", המתאר כיצד נודע לה מותו בטרם הודיעו לה, בעודה שוהה באיטליה.
שיר נוסף, "העיניים בוכות", מתאר אותו על רקע כרמי עַנַבָּה, קואופרטיב כרמי היין של איכרי פתח תקווה, שאותו יסד וניהל, והמצוי כיום בין צומת ענבה [בי"ת רפה] בכביש מיספר 1 לבין המושב כפר שמואל. מקור השם הוא הכפר הערבי עַנַבֶּה.

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת
לְלֹא-דֶּמַע
עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –
בַּקֶּבֶר
עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ
אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית
שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן
וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל
מֵ"אוֹרְפֵיאוּס" שֶׁל גְּלוּק
אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ
עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים
בִּמְדוּרָה אִטִּית
בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם
עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף
עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים
אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת
לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.
עַל רַעְמַת הַשֵּׂעָר;
סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –
מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –
דּוֹרוֹת רַבִּים,
וְאת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –
עַד הַסּוֹף.

1969

כאן, בבית הקברות סגולה, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו עומדים – אסתר קבורה לצידו של אחיה בנימין, ועל מצבתה השורות שביקשה שאחקוק –

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ
מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי
עַנְנֵי שָׁמַיִךְ – "

והן מתוך שירהּ "נשורת" (1961), והשורות האלה גם חקוקות, לבקשת השירות הבולאי – בשובל הבול "אסתר ראב" העומד להופיע בחודש יוני 2014.