על שני ספרים מאת ויליאם פוקנר:
"רקוויאם לנזירה" תרגם אהרן אמיר, ספריית פועלים 1985, 153 עמ'
"עלים אדומים", תרגם עודד פלד, גוונים 2008, 58 עמ'

אני אמון על כך שספרות חייבת להיות מושתתת על חמישה אדנים: אחדות, מורכבות, עצימות (היכולת לרגש את הקורא), מקוריות ושרידות.מכשקוראים את ספריו של פוקנר, מסתבר לכל אורכם שהוא מתמקד בעיקר במורכבות עד כדי הפרזה, ועל הרוב הוא מזלזל באדן הראשון – האחדות.
הספר "רקוויאם לנזירה" הוא הכלאה בלתי אפשרית שבין רומן למחזה. בדרמה מסופר על כושית בשם ננסי מאניגו, זונה שתיינית ומכורה לסמים, שרוצחת את בתם התינוקת של הזוג טמפל וגואן סטיבנס, ונידונה משום כך למוות בתלייה. האירוע קורה בעת המודרנית בעיר ג'פרסון שבנפת יוקאנאפאטופה שבדרום ארצות הברית. הסנגור של ננסי הוא עורך דין גייבין סטיבנס, דודו של גואן – בעלה של טמפל. המחזה גדוש במלל לא ברור, ממנו משתמע (אולי!) שהיה לטמפל סוד אפל (בין השאר – שנחטפה לבית זונות בממפיס; שגואן אשם בצורה כלשהי שטמפל נחטפה, ומשום כך גם נשא אותה לאישה; שטמפל גנבה כספים ותכשיטים מכספת בעלה כדי לתת לסחטן שמצא את מכתביה למאהב; שאולי הבן הראשון שלה איננו מבעלה), שרצתה לנטוש את בעלה ואת שני ילדיה ולברוח עם מאהב, ואיכשהו משום כך החליטה המטפלת הכושית לרצוח את התינוקת. יש במחזה שפע של שיחות סתומות בין טמפל לבעלה, בין טמפל לדוד גייבין סטיבנס, ובין שניהם לבין המושל – מתוך כוונה להציל את ננסי מחבל התלייה, וכן עם הסוהר ועם ננסי הכלואה עצמה. ננסי מסתבר משלימה עם גורלה, והיא אפילו מנחמת את טמפל שמתייסרת בייסורי מצפון.
לפני כל מערכה מופיעה הקדמה המשתרעת על עשרות עמודים (ראו לדוגמה – עמ' 142-113), ובה מופיעה ההיסטוריה של המושבה ג'פרסון מלפני מאה שנה עם קפיצות בלתי סבירות מעניין לעניין ומזמן לזמן, בין השאר סיפור ארוך על גזלנים שפרצו לחופש מבית הסוהר, ולקחו עמם מנעול יקר שסגר עליהם, על הדוור פטיגרו שהיה רוכב 300 מייל לכל כיוון כדי להביא עיתונים ישנים למושבה, על המושבה שהפכה לעיר ונמלאה בעבדים כושים, על המבנים הציבוריים בעיר ודרך בניינם, על המשתתפים מהעיר במלחמת האזרחים של ארצות הברית. בהקדמה אחרת מסופר על כינונה של העיר ג'קסון, על הקולג' לכושים שנבנה בה ב-1869, ועל הקפיטול שנבנה ב-1903. ושוב חוזר הסיפור על ג'פרסון, על השבטים האינדיאניים שבסביבה, כיצד משקמים את נפת יוקאנאפאטופה אחרי מלחמת האזרחים – וכל הסיפורים האלה מלאים במאות שמות של גדולי העיר וקציניה, וכן שמות של אינדיאנים וכושים; תיאור החידושים שהובאו לנפה עם המודרנה (מים זורמים, חשמל, קרח מלאכותי), ופתאום קפיצה על מחנות ההסגר היפניים במלחמת העולם השנייה.
והשאלה הנשאלת היא מה לכל זה ולעלילת ננסי ומשפחת סטיבנס? כמה שתוגיע את מוחך, לא תמצא הסבר מדוע הסופר מכביר מילים על ההיסטוריה (המבולבלת!) של נפת יוקאנאפאטופה ולקורות הדרמטיות של משפחת סטיבנס. מסתבר שהבלבול והכברת משפטים שאינם מתקשרים זה לזה נובעים מהשקפת עולם ספרותית, שנהוג לכנות אותה "זרם התודעה", ולפיו די לו לסופר שהוא יודע מי המדבר ועל מה – ולא כל כך חשוב אם גם הקורא מבין. הקורא האומלל חייב לנחש במה מדובר בפסיפס המורכב בערבוביה של ערוצי זמן שונים, כאילו הכתוב איננו מיועד לו. אני מאמין שכתיבה כזאת מזלזלת בחוזה הבלתי כתוב שבין היוצר לקורא, לפיו ליוצר יש אמירה, והקורא אמור לקלוט אותה.

הספר השני "עלים אדומים" הוא קצת פחות מבולבל וקצת יותר אחדותי: מסופר על שני אינדיאנים ששמותיהם ת'רי באסקט ולואיס ברי, המגיעים לביתו של הצ'יף איסטיבהא, שנפטר לפני מיספר ימים ואין אפשרות לקבור אותו כי העבד האישי שלו ברח, והרי לא ייתכן שהצ'יף יגיע לשדות הנצח שאחרי המוות בלי העבד האישי, הסוסה והכלב שלו. מסתבר שצ'יף זה מחקה, כביכול את "האדם הלבן", רוכש המוני עבדים שחורים, הורג את חלקם ואוכל את בשרם, למרות שאינו ערב לחיכו, מרבה אותם ומוכר ארבעים מהם. בכסף שפדה הוא נוסע לפאריס ומביא משם מיטה מצופה זהב, נברשת מהודרת ונעלי בית עם עקבים אדומים שנועדו לבנו מוקטובה (שמחלה מוזרה מנפחת את גופו) לאחר מותו. את כל העושר הזה הוא משכן בספינה שהוא גרר אל החוף ומשמשת לו כמגורים. העבד שאיננו רוצה למות, בורח אל הביצה, אוכל עכברים, נחשים ונמלים, מתמרח בבוץ ומוכש על ידי נחש מים, אך למאמציו אין שום סיכוי – האינדיאנים תופסים אותו וממלאים את בקשותיו האחרונות – אוכל ומים.
הסיפור הזה לא לגמרי נהיר, והקורא די מתאמץ כדי להבהיר לעצמו לאן בדיוק מובילה העלילה, אך הוא איננו לוקה באחדותו כמו הקודם – הוא בנוי מקשה אחת עם גלישות קדימה ואחורה, כמקובל גם בספרות הריאליסטית. שני הספרים חפים מטיפה של הומור – אדרבה, אווירה דיכאונית כבדה שורה עליהם. אם מבקשים לקרוא ספר של גאון עולם, חתן פרס נובל – צריך כנראה לסבול.

2. געגועים לשיר עלילה
על "עץ השדה – סיפורים מחורזים"
מאת יואל נץ
גוונים 2014, 95 עמ'

אני נחשף למאות ספרי שירה, ואני מודה שעל הרוב אינני רווה נחת, כי רעיון (על הרוב – שחוק) המתובנת בשורות קצרות וארוכות, בלי שום מסגרת פרוסודית, בלשון "רזה", בלי מאמץ פיגורטיבי – אין באלה כדי להרשים, כדי לרתק, כדי לגרום לקורא שיתפעל, שיתרגש לנוכח העוצמה היצירתית. אני מודה שאני חסיד גדול של חרוז ומשקל ווירטואוזיות צורנית, כי הרי הגיונות המנוסחים בשורות מקוטעות – יכול כמעט כל יודע ספר ליצור. אני מניח שדברים אלה עלולים להרגיז את יודעי כבשונה של הספרות – כדברי נושנות, אבל מה לעשות – מי מהחדשים מסוגל להגיע לרמתו של אלתרמן, ולא רק בווירטואוזיות הצורנית, אלא גם בעמקות המחשבה שקורא מיומן מוצא בשיריו?
כל ההקדמה הזאת באה כדי לציין ש"עץ השדה", שהוא כביכול ספר של "סיפורים מחורזים" – נגע לליבי, כי הוא בעצם שיר עלילה ארוך – סוגה שכמעט נעלמה מעולם הספרות המודרני (זכורה לטוב – מאיה ערד על הרומן בחרוזים שלה – "מקום אחר ועיר זרה" – חרגול 2003), ושהיה פעם פאר הספרות הרוסית, שהמחבר עצמו תרגם ברוב כישרון (הכוונה, כמובן, לתרגומו לרומן בחרוזים של פושקין "יבגני אונגין" ושל עוד חמש פואמות של מי שנחשב אבי השירה המודרנית הרוסית).
"התירוץ" לכתיבת הפואמה הזאת הוא בקשתה של הנכדה גיליה, שיספר לה על שורשי המשפחה, והסב מספר בחרוזים מלבבים על קורות אביו לייבעלע, שניצל מפוגרום, שלמד צילום (מקצוע שיוריש לבנו), שהיה מלא נתינה כלפי בני משפחתה של אישתו. הוא מספר על יואל, הסבא של המחבר מצד אימו, שהיה יתום, שלמרות שבילדותו נאלץ לסעוד על שולחנם של זרים – הפך ברוב הימים למורה בגימנסיה העברית. הספר מתאר בריחה בימי מלחמת העולם השנייה לאוזבקיסטן, וכיצד שרדו את הרעב הנורא והמחלות, איך בני משפחה נכלאו במחנות לעבודות כפייה, ואף בכלא עצמו, והשתחררו בשוחד. המשפחה חוזרת לוורשה ומצטרפת ל"בריחה", שוהה במחנה עקורים, ומגיעה אחרי נדודים לארץ ישראל.
בגלל הנדודים הרבים זוכה המחבר כבר בהיותו בן שלוש-עשרה לשלוט במיספר שפות – אוצר רוחני שיאפשר לו ברבות הימים לתרגם לעברית יצירות מופת של סופרי מזרח אירופה. בארץ הוא נהיה חבר קיבוץ "השומר הצעיר" שחבריו מעריצים את סטאלין. כמו ב"חדווה ואני" של אהרן מגד, גם כאן הרעייה היא זו שדורשת "לערוק" מהקיבוץ ולעבור לעיר הגדולה. בין לבין מסופר בפואמה זאת על אהבתו של המחבר לשחמט, למוסיקה ועל לימודי הכינור, על התמחותו בצילום, ואף בחידושיו בתחום, חידושים שנעשו חסרי תוחלת עם המצאת הצילום הדיגיטלי (את מפח הנפש הזה מתאר המחבר בהומור מכמיר לב).
הפואמה מתארת כיצד במלחמת יום הכיפורים, כאשר כאיש מילואים ביחידת דובר צה"ל, הוא סרק עם חבריו ל"זלדה" את שדות הקטל, כיצד נהרגים חבריו לעיניו וכיצד הסתפח ליחידה שנועדה לאסוף פצועים והרוגים. המחבר איננו מפסיק לצלם ברגעים הכי מסוכנים, מנציח כניעה של כפריים וחיילים מצרים. הוא אוסף מכתבים ומספרי טלפון כדי להביא בשורות טובות למשפחות המודאגות שבעורף, ולימים נדרש לתרגם מרוסית את המסמכים של הסובייטים שתיכננו את פריצת קו ברלב במלחמת יום הכיפורים.
לקראת סוף הפואמה מביע המחבר התפעלות גדולה מהישגי הקִדמה: הקורא האלקטרוני, פלאי מכון וולקני הבורא פלורה חדשה ומפתיעה.
כידוע ההומור העצמי הוא ההומור הכי משובח, והמחבר גורם לחיוך טוב אצל הקורא כשהוא מתאר את ה"בלינדריות" שלו ואת הזדקקותו למכשיר שמיעה. הוא ממציא שם חדש למכשיר זה – "מקשביים" על משקל משקפיים – כדי שהנזקקים לו לא יתביישו. ההומור הטוב מופיע במקומות שונים בספר, למשל כשהמחבר מתאר בפני בתו שמלכת אנגליה, וכל בית המלוכה ביקשו ממנו להישאר בלונדון, אבל הוא העדיף לחזור לבתו האהובה, ומלבב לקרוא כיצד הבת הקטנטנה "חושפת" את התרמית של אביה. במקום אחר פעוטות בגן שמתקשים לבטא הגאים מסוימים מדברים על... נשים, וכיצד עכברונת רצתה לשתות יין, והחתול שהתאכזב כי היא לא עמדה בדיבורה להיכנס לתוך פיו – מצטט את... עמנואל קנט.

והרי קצת חרוזים מתשובת העכברונת על הטענות "הקנטיאניות" של החתול:

העכבֶּרֶת מכווֶצֶת
במחילה ומצייצת:
"לכאורה מרוב מורא –
רע נהגתי ונורא!
אבל הבטחות, בעצם,
מה ערכן, מר שונרא, אצל
עכברה בשעת צרה,
עמוק בבור ושיכורה?
(עמ' 89)

הסיפור יפה, והחרוזים משובבי נפש, לא פלא שאהבתי את הספר הזה.