הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שמונה-עשר

הצלת נמרודה בארבל

באותה שנה או לאחריה יצאנו לטיול השנתי. חנניה היה לבוש ככולנו אבל איכשהו עליו החגורה, המימייה, הכובע-טמבל והתרמיל – ניראו קצת אחרת, מגוחכים.

כאשר טיפסנו על הצוקים של הארבל, הצופה אל הכינרת, הסתדר חנניה ללכת בטור אחרי נמרודה והחברות שלה. נמרודה לא הפסיקה לצחוק ולדבר כל הדרך, וכניראה לא שמה לב לשביל כי פתאום היא מעדה והתחילה ליפול לתהום שלמטה.

כולנו עמדנו מבוהלים וכמו משותקים ואף אחד לא ידע מה לעשות ואיך להציל אותה. ואילו חנניה שעמד בשביל אחריה קפץ מיד מדרגה אחת למטה והצליח לתפוס אותה בידה ולבלום את ההידרדרות שלה. גם הוא נפל, על גבו, והיא עליו, אבל שניהם נישארו במדרגת הסלע ולא הידרדרו למטה לתהום.

מיד הובאו חבלים והעלינו את השניים. נמרודה ניצלה בלי פגע אבל חנניה, שריפד בגופו את נפילתה, קיבל מכה חזקה בראש וגם שבר יד. כאביו היו נוראים אבל הוא כמובן השתדל להסתיר אותם. מיד לקחו אותו למכונית ומשם העבירו לבית-חולים, ולאחר ימים אחדים החזירו אותו הביתה.

כולנו באנו לבקר אותו ומעתה אף אחד לא צחק עליו. להיפך, אפילו קינאנו בו על גבורתו וגם על כך שנמרודה שינתה לגמרי את יחסה אליו, ישבה ליד מיטתו, דיברה עם הוריו ואפילו ליטפה את שער ראשו. אמנם הוא לא נעשה חבר שלה אבל היא אמרה שהוא הידיד הכי טוב שלה בעולם. היתה מכינה איתו שיעורים ומגינה עליו בכל הזדמנות. וגם כשהיה לה חבר, המשיכה בידידות אמיצה עם חנניה, ואני חושב שבגללה לא היתה לו אף פעם חברה משלו. הוא המשיך לאהוב אותה כל חייו.

חנניה היה "תולעת ספרים", כך כינו מי שבלע ספרים יום ולילה. בימים ההם כירסמו תולעים זעירות את הספרים, בעיקר בגלל הדבק בגב הכריכה שהיה עשוי עמילן. הן היו מתחילות בכריכה וחודרות לדפים עצמם, נוקבות בהם חורים וכורות תעלות עד שהיה הספר מתפורר. היום הדבק בכריכות פלאסטי, ולתולעים כבר אין בהן מזון.

החיים האמיתיים של חנניה היו רק כאשר היה מצייר או שקוע בספר, וכמובן, מאוהב בנמרודה. השעות האחרות היו רק הפסקות. גם כשהיה מדבר היה אומר לא פעם את המשפטים מתוך הרומאנים האהובים עליו. את מעט הכסף שהיה לו הוציא על בדים, שפופרות-צבע וספרים, וגם נהג לשאול ספרים בספריה, אבל כשמצא ספר שאהב, היה לו קשה להיפרד ממנו, ובייחוד ספרים ישנים, שלא היה אפשר לקנותם.

לכן, כשהיה שואל בספרייה ספר נדיר, "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה, "טוניו קרגר" של תומס מאן, "מיסתורין" של קנוט האמסון – היה מפריד את גוף הספר מהכריכה ושומר אצלו בבית את הספר הערום. בכריכה הריקה, עם העמוד הראשון המקורי, היה משתיל ספר אחר, שממנו תלש את הכריכה ואת העמוד הראשון – ספר זול וחסר ערך, "רומאן זעיר" שהיה נמכר כספר-כיס בקיוסקים: "סבינה", "בגן המחשבות", "מווארשה לבואנוס-איירס – וידוייה של חוטאת", "מגדה הנואשת", "הייתי כלבתו של קולונל שולץ", "הגרפינה הנוצצת", "בכבלי התאווה".

עד היום יש קוראים הסבורים שקראו את "פטר קמנצינד" של הרמן הסה ואינם יודעים שנהנו מהרומאן הזעיר "נקמתה של רוחל'ה היתומה". לפני שנים אחדות, פרופסור גברוש האחאבי, שפירסם מחקר השוואתי מדהים על השפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית החדשה, גילה גם כי ברומאנים של טובי הסופרים האירופאיים נמצאות הדמויות של סבינה, מגדה והגרפינה. הוא קרא אותם כניראה רק בעברית.

לימים, כאשר התגייסנו לצבא, הלך חנניה לצנחנים, סיים בהצטיינות קורס קצינים והיה מוצב בחטיבת המילואים של הצנחנים.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!