אמציה פרומן-פורת מגדיר את שכתבתי על קלויזנר-עוז: "שורת היגיון דמגוגית פרימיטיבית מגעילה." ("חדשות בן עזר" גיליון 994) מן הסתם אדם שכותב כך מחזיק מעצמו את ההפך מכך, כלומר הוא מחזיק מעצמו "לוגיקן פרוגרסיבי ואנין."

מעניין שפרומן-פורת אינו נגעל כלל מן העובדה שקלויזנר-עוז אינו מכנה את הארגון המוסלמי-הג'יהדיסטי של הפת"ח "השהידים של הקצה" בראשות הרוצח הסדרתי – פושע המלחמה ברגותי, "ארגון נאצי" ואת חבריו "נאצים", והוא אף מגיע אל אותו רוצח פושע מלחמה (שחרת על דגלו את חיסול ישראל ורצח יהודים ומבצע זאת) ונותן לו את ספרו מתנה עם הקדשה. פרומן-פורת אינו נגעל מכך כי הרי כבר אמרנו שהוא "לוגיקן פרוגרסיבי ואנין."

מעניין שפרומן-פורת אינו נגעל כלל מן העובדה שהאינטרנציונל האנטישמי של העולם לוקח את דברי קלויזנר-עוז כתנא דמסייע להוכחת הטענה שהיהודים בעצמם הם נאצים ולכן יש לחסל את מדינתם ולהרגם. פרומן-פורת אינו נגעל מכך כי הרי כבר אמרנו שהוא "לוגיקן פרוגרסיבי ואנין."

תאוות הבצע והכבוד היא של כולנו כבני אדם, השאלה מה מוכן אדם לעשות תמורתם. מעניין שבניגוד לדמות "הקדוש" שמדביק פרומן-פורת לקלויזנר-עוז, הוא עצמו מודה שדעותיו אכן מושפעות מתאוות הבצע והכבוד. בצעירותו, מספר קלויזנר-עוז, הוא היה משוכנע "כי יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה כשהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, הוא שינה את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אומר, " אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה... חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות."

הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים-עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה. עוז כמובן אינו מזכיר זאת לחבריו הגרמניים. זה הרי יפגע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תוהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמנים, בשנת 1933?" ("הארץ", מוסף "ספרים" 14.6.06). כלומר, "להבין – פירושו לסלוח" כאימרה הצרפתית. מעניין אם הודאה זו מביאה את פרומן-פורת לידי גועל?

יש ויכוח אם קלויזנר-עוז הוא סופר גדול או בינוני, אבל אין חולק שהאוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" היא נהדרת, אבל כפי שכתבתי הביוגרפיה הנפלאה שכתב יאיר למפל-לפיד "זיכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד", לא נופלת ממנה מבחינה ספרותית, אבל ללמפל-לפיד בניגוד לקלויזנר-עוז אין כל סיכוי לזכות בפרס גתה הגרמני, כי הוא אינו מכנה את היהודים נאצים, שהרי אין דבר שהגרמנים אוהבים ומעריכים יותר מאשר יהודי המציג את היהודים כנאצים כי זה הרי מטהר אותם מאשמה, ואם אין בזה משום הכחשת השואה לפחות יש בזה הוזלת השואה.

האמת, כפי שכתבתי, יש להודות שקלויזנר-עוז צודק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל יגדלו סיכוייו לזכות בפרס הכספי המיוחל של פרס נובל. (כיום לא היה יכול עגנון, חבר תנועת "ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפני "הכיבוש" היהודי של 67').

הקביעה של פרומן-פורת ש"עמוס עוז הוא יוצר והוגה דעות ציוני חשוב, ומורה דרך," מוזרה. איזו הגות ציונית הגה עמוס עוז? ואיזה מורה דרך הוא?

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד חוץ בקיבוץ חולדה. מיני אז, מימיו בחולדה, נחשב עוז לסמל השמאל הישראלי, השמאל הסוציאליסטי, היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית. והנה, אבוי, מה שקרה לסמל קרה גם למסומל – השמאל הישראלי. בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים (ומרקים) ממכירת ספריו, ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים, עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט. זה "מורה הדרך". במעשיו סימן גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידריות החברתית, הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר ע"י פרשן ידוע, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. הפרשן, שהיה ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל מרקס (מקודם מרדכי הלוי), קבע, כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון! (כך במקור, "הממון" בעברית).

מדוע שואת יהודי ערב היא מופת לחיסול ישראל

ולא למשל לטבח יהודי גרנדה

החבר רון וייס שואל (ולא בפעם הראשונה) את השאלה: אם "שואת" יהודי ערב: "חיסול היישוב היהודי ע"י מוחמד, משמש כמודל מוסרי למלחמה לחיסול ישראל והשמדת היהודים." אזיי מדוע במשך 1300 שנים (לאחר "שואת" יהודי ערב) לא ביצעו הערבים באף אחת ממדינות ערב שואה נוספת ביהודים? מדוע הערבים לא פעלו לפי המודל המוסרי של מוחמד? (גיליון 994)

והנה התשובה:

כאשר טבחו הערבים-המוסלמים ורצחו כ-4000 מיהודי גרנדה (מספר גבוה יותר מהנרצחים ע"י מוחמד באל-מדינה) ואת יהודי קורדובה, הם לא עשו זאת תוך קריאת "ח'יבר ח'יבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב," מפני שהיהודים היו אז תחת שלטון כיבוש מוסלמי.

כמובן גם שם היתה הסתה גזענית רצחנית נגד היהודים. ראה מה שכתבתי על ההסתה של אבו-אצחאק בגרנדה: "אודה נגד היהודים":

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00299.php

שואת יהודי ערב משמשת מופת מוסרי לחיסול ישראל כי לפי התורה הגזענית המוסלמית היהודים הם בני חזירים וקופים, ובני דת שפלה האמורים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי (סורה 9 פסוק 29).

התפיסה הגזענית המוסלמית אינה יכולה להכיר ביהודים כבעלי זכות לריבונות ועצמאות שלא חיים תחת שלטון כיבוש-מוסלמי. לכן, אבא של מאזן והליגה הערבית חוזרים ומכריזים כי לעולם לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, כי הם אינם יכולים להכיר בכלל בקיומו של עם יהודי ובזכותו למדינה, כי הכרה כזו חותרת תחת יסודות האיסלם.

בערב חיו היהודים בעצמאות, לכן הערבים-מוסלמים רואים את שואת יהודי ערב כמופת מוסרי. כשם שמוחמד חיסל את הקיום היהודי העצמאי בערב, כך הם יחסלו את ישראל, לכן באמנת החמאס נאמר:

"בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'"

לסיום אני חוזר בפעם האלף. רון וייס, אולי במקום לשאול תמיד אותן שאלות תמצא לנו סוף סוף ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, ושרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס גזענות ולא מופת מוסרי. דומה שלפני שתמצא אחד כזה אין תוקף לכל הטפותיך.

עו"ד נידאל עותמאן מנהל המטה למאבק בגזענות בישראל –

על צביעות וגזענות אנטי-יהודית

לאור התגברות פשעי השנאה מצד יהודים, ולאור הכרת חשיבות המאבק בגזענות, כתבתי מכתב למנהל המטה המאבק בגזענות עו"ד נידאל עותמאן בו בירכתי אותו על פעולתו החשובה נגד הגזענות. וכתבתי לו שייתן דוגמה אישית ויהיה הערבי-המוסלמי הראשון שיצא נגד הגזענות הערבית-מוסלמית – בהצהרה כי דברי מוחמד באמנת החמאס (שבאידיאולוגית תנועת החמאס, (המקובלת גם ע"י הפת"ח בציטוט של המופתי של הפת"ח) לפיהם היהודים הם קופים וחזירים, ולכן יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים, הם לדעתו גזענות שאותה הוא מגנה, ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיו תהיה אפקטיבית במאבק בגזענות היהודית.

בתגובה הוא ענה לי במכתב לא חתום שהוא בהחלט נגד כל אלימות והרג. עניתי לו שזו תגובה לא מספיקה אין בה כל התייחסות לגזענות הערבית-מוסלמית. הצצתי באתר המטה למאבק בגזענות בישראל:

http://www.fightracism.org/index.asp

למרבה התמיהה אין בו כל התייחסות לגזענות הערבית-מוסלמית, הן לפשעי השנאה נגד היהודים (העולים כמה מונים על אלו נגד הערבים) והן לגזענות הממוסדת.

למרבה הצער עו"ד נידאל לא ענה למכתבי ובקשתי, ולא פרסם באתרו כל קריאה נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ולא הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

כתבתי לו שאני קורא את אתרו, ולא רק שאין שם זכר אפילו לא לתג מחיר אחד שביצעו ערבים ביהודים, אלא אין ביטוי לכך שתנועת החמאס (שבניגוד לנאצים שמרו בסוד את מצעם הקורא להשמדת היהודים בעולם), מפרסמת בגלוי את מצעה הגזעני התובע את חיסול מדינת ישראל ורצח כל היהודים. מקרים שוליים של פרחחים יהודים הוא מפרסם, אבל על עניין מהותי של גזענות של מפלגת שלטון ערבית אינו כותב מילה, לכן לא נותר לי אלא לקבוע בצער שכל המאבק שלו בגזענות הוא בעצם מסווה לגזענות הטבועה בו – גזענות נגד היהודים.

בצביעות לא ניתן להילחם בגזענות!

עדיין אני מאמין שקיימים ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אני עדיין מאמין שיימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות  ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים כזה אנא דווחו עליו.

שלוש הערות על סקר האנטישמיות של הליגה נגד השמצה

1. הסקר קובע שהאמירה הרווחת ביותר בקרב האנטישמים (41%) קשורה לישראל: "היהודים נאמנים יותר לישראל מאשר למדינה בה הם גרים." זו אינה בהכרח אמירה אנטישמית, כשם שהאשמת עמים אחרים בנאמנות לעמם למשל אירים אמריקאים, או פולנים אמריקאים, אינם בהכרח מעיד על שנאה.

2. לפי הסקר 93 אחוז מערביי עזה והגדה הם אנטישמים. לא נמסר הפילוח של הנבדקים, אבל מניסוי אמפירי אני סבור שבקרב הערבים-המוסלמים, כולל ערביי ישראל, אחוז האנטישמים מגיע ל-100 אחוז. הלוואי ואני טועה.

3. דבר אחד הסקר לא בדק, והנתון הזה מאוד מסקרן והוא – מהו אחוז האנטישמים בקרב היהודים בארץ ובעולם?

משפחת דיין ופשע השנאה של גדעון לוי

אחת הדוגמאות לאנטישמיות יהודית היא דמותו של גדעון לוי "לורד האו האו" הישראלי. לוי, השופך את מררתו על היהודים, ושאין שיקוץ שהוא לא הטיל כבר על ישראל, והנה הוא קיבל התקפה לא צפויה שבה הוא עצמו מואשם בפשע שנאה.

יהונתן גפן, קרוב משפחת דיי,ן שמצהיר שהוא מעריץ את גדעון לוי, אותו הוא מכנה "הצודק הנצחי" – על התמדתו בסיקור פשעי הכיבוש בשטחים, מאשים את לוי שהוא פגע בפשע שנאה במשפחת דיין: "ואז מגיע הפשע הקטן לשיאו המגעיל, כשהוא כותב על ליאור, בעל הטור, הבן של אסי, שכותב רק על עצמו, על חיי הנישואין שלו ועל כאבי הראש שלו, ולא מעניינת אותו שום אידיאולוגיה, רק החיים הפרטיים שלו. כל התיאור האבולוציוני הזה הוא כמובן שקרי, ואולי באמת כדאי שגדעון יתרכז בשטחים." (בין גדעון לוי לליאורה הרכלנית, יהונתן גפן הארץ 16.5.14).

לדידו של גפן כל השטנה של גדעון לוי מוצדקת, זולת הכתיבה על משפחת דיין. הנה עוד הוכחה על היחסיות של מה שנקרא פשעי שנאה.