יומן בית הכלא 1944

מאת הנס פאלאדה

מגרמנית: יוסיפיה סימון

פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 2012, 327 עמ'

הפגישה הראשונה שלי כקורא עם הנס פאלאדה היתה בקריאת "לבד בברלין", וכאשר התבקשתי על ידי עיתונאית הספרות עלית קרפ לציין את הספר שהשפיע עליי ביותר בשנה האחרונה, וזאת למישאל שערכה לקראת גיליון ראש השנה תשע"ג של מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שלחתי לה ללא היסוס את הרשימה: "לבד בברלין של הנס פאלאדה – עיר של חלאת אדם" וכך כתבתי בה:

הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן, אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.

גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.

"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."

הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.

72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם.

ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.

המוסף לאותו ראש שנה יצא, ובו המישאל, אך לא היה בו זכר לרשימתי. עד היום גם לא קיבלתי הסבר לכך.

לא ייפלא אפוא ששמחתי מאוד, אם כי באיחור מסויים, לקרוא את ספרו, האחרון דומני שתורגם לעברית – "בארצי הזרה לי". לאחר התחלת קריאה לא-מוצלחת, שבעטייה הנחתי אותו הצידה לחודשים אחדים, לקחתי אותו איתי לנופש של גימלאי תל השומר [בזכות המיסתורית] במלון "חוף הגיא" בטבריה, והיה תענוג לשבת תחת שמשייה בחוף הכנרת מול הרי גולן ולקרוא בו, כאשר לימיני, לא רחוק, רובצת, גם היא על כיסא-נוח, בחורה בעלת ירכיים ואחוריים ראויים להתכבד והיא חצי מסבה על צידה עם התחת כלפיי ומסיבה כלשהי משפשפת באיזור חלציה כמנסה להיפטר מאיזה גירוי.

כאשר ספגתי שמש וגירויים דיי עליתי לחדר והמשכתי לקרוא.

בהקדמתו לספר כותב פרופ' משה צימרמן: "הסופר הנס פאלאדה, הלא הוא רודולף דיטצן (1893-1947), העלה על הכתב רשמים מחייו ברייך השלישי בדרך מקורית. בסתיו שנת 1944, בעת שהותו במאסר (בעוון ניסיון לרצוח את אשתו [אנה דיטצן]) בבית סוהר לפושעים חולי נפש. 92 דפי קווארטו עמדו לרשותו והוא הגניב את הטקסט החושפני והמסוכן אל בין שורותיו של רומן 'תמים' לכאורה, 'השתיין', שהעלה קודם על דפים אלה – על ידי כתיבה בין השורות והיפוך הכתב על העמודים. את הזיכרונות הבריח כשיצא מן המוסד ליום חופשה. משנסתיימה המלחמה, החל לעבד אותו לפרסום, אך הם פורסמו לראשונה רק בשנת 2009. זיכרונות אלה לא רק מספקים לנו רקע לעלילת סיפורו של פאלאדה 'לבד בברלין', ולטיבן של הנפשות הפועלות בו, הם גם מזכים אותנו בהצצה חודרנית 'בזמן אמת' לתוך נשמת הרייך השלישי ולמניעי האנשים שהפעילו אותו או פעלו בתוכו."

היו לפאלאדה הזדמנויות ואפשרויות להגר מגרמניה הנאצית ולמצוא מקלט, כמו תומס מאן וסופרים גרמניים אחרים – בארצות אחרות, ואולם לדבריו הוא סירב לעזוב את גרמניה. ויכוח מר יש לו עם תומס מאן, שאמר כי שום ספר שנדפס בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945 אינו ראוי שישרוד. ואילו פאלאדה מכנה את הסופרים שנמלטו מהשלטון הנאצי בכינויי גנאי של מי שברחו מהמאבק הקשה והאמיתי של הישארות בתוך גרמניה. כביכול הנמלטים הגולים עשו לעצמם חיים קלים ואילו הוא וחבריו שנשארו לכתוב, חרף היותם אנטי-נאצים מושבעים, הם הראויים לתהילה כי הם נשאו את המאבק על גבם וגם שילמו את מחירו.

זוהי זווית ראייה מאוד לא מוכרת ולא שגרתית. פאלאדה אכן המשיך ליצור תחת המשטר הנאצי וגם לפרסם מספריו, בהם גם רב-מכר אחד, שהיטיב את מצבו הכלכלי, ואפילו עבד על סרט, שרק לבסוף הופסקה הפקתו בפקודת גבלס. פאלאדה נמצא כל הזמן תחת צנזורה שבוחנת את מידת הנאמנות שלו למישטר, אם אינו חותר תחתיו בספריו. ואכן, כמה מספריו הצליחו להופיע בתקופת הנאצית ואולם הוא-עצמו נחשד כל הזמן בחוסר נאמנות ושילם על כך בבריאותו ובבדידותו עד שאושפז סופית.

ראוי להביא כאן גם מתוך הכתוב על עטיפת הספר: "בארבעה בספטמבר 1944 ננעלים שערי בית הסוהר מאחורי הנס פאלאדה. הוא הגיע אל קצה גבול יכולתו: אלכוהוליסט, שבר כלי מבחינה גופנית ונפשית כאחד, סופר אשר אינו מסוגל לכתוב מואשם בניסיון לרצוח את אשתו. נתון במצוקה נפשית זו, חשוף כל העת למבטיהם של הסוהרים, הוא כותב את זיכרונותיו על תקופת השלטון הנאצי. הוא מספר על הלשנות, על הסיכון שנשקף לדמיונו וכישרון היצירה הספרותי שלו, על גורלם של רבים מידידיו ושל חבריו לדרך, ועל הפשרות המענות שכרוכות ב'הגירה פנימית'.

"לצורך הסוואה וחיסכון בנייר, הוא משתמש בקיצורים; התיאורים המסוכנים הופכים למעין 'כתב סתרים'. בסופו של דבר עולה בידו להבריח את כתב היד המסוכן מתוך בית הסוהר. זיכרונותיו גלויי הלב, הפרובוקטיביים מדי פעם, נחשבו לנעדרים במשך שנים רבות. רק בשנת 2009 ראו אור בגרמניה בהוצאת אופבאו, שערכה את הטקסט והוסיפה הערות והסברים המותאמים לקהל הקוראים בן-זמננו."

יחסו של פאלאדה ליהודים אף הוא מורכב. הוא עוקב אחר כל ההתנכלויות להם בחוג מכריו בעולם הספרות והאמנות. אם איני טועה הוא אינו מתייחס ישירות להשמדתם, שעל היקפה אולי לא ידע כאשר כתב את זיכרונותיו אלה ב-1944. ועם זאת מסופר כי אחרי המלחמה, כאשר שב לטפל בזיכרונות האלה, הוא הוציא מתוכם ביטויים אנטי-יהודיים. אל נראה נראה כי היו בו דעות קדומות כלפי יהודים, כפי שאפשר להיווכח מאחד הקטעים שנשארו לפליטה בספר המופלא הזה:

"...כזהו האיש גבלס, כפי שהוא באמת: חסר נאמנות, בגופו אין ולו נים אמיתי אחד! הוא מסוגל לדבר על הכול, בצורה כובשת ועממית, ואם יתעורר הצורך, ידבר מחר על הבולשביקים כמו שדיבר היום על הנאצים. מבין ההיסטרים, הפסיכופתים, המשוגעים לדבר אחר והסדיסטים המרכיבים ביום את ממשלת 'העם' שלנו הוא מגלם את שורש הרוע, הוא השטן עצמו, וכל הרוע הגלום ביהודי העולם כולו אינו מגיע לקרסוליו של הרוע שלו." (עמ' 188).

מומלץ מאוד לקרוא אבל רק אחרי "לבד בברלין"!