כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה / עם חלונות ההצצה אל הזירה / המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף / ודם מציף את תת ההכרה / תחליף תחנות תמיר ערוצים / תשוטט כאוות נפשך בעולם / תחשוב שאתה מחוץ לכל זה / לא נוגע לך זה שם / אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה / שאתה עוד אחד שיורה ויורה / מתרגל לחסל בלחיצת כפתור / חיית טרף גלדיאטור.
מאיר אריאל, "חיית הברזל"

שירו של מאיר אריאל "חיית הברזל", מתוך האלבום "רישומי פחם", הוא מדרש על פרק ז' בספר דניאל או ליתר דיוק, מדרש על מדרש חז"ל על אותו פרק. בפרק, מספר הנביא על חלום שחלם, ובו ארבע חיות מוזרות גדולות עולות מן הים. כל חיה מסמלת מלכות בעולם, והרביעית "שונה ומשונה מקודמותיה," בכך שאין היא מוטציה של חיה מוכרת, אלא היא חיה שאין כמותה, "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה / עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת."
איזו מלכות מתארת החיה הזו? על פי מדרש חז"ל, מלכות אדום, הלא היא רומי. רומי היתה המלכות המאיימת בעידן חז"ל. מיהי המלכות המאיימת בעידן מאיר אריאל? הדימוי לחיה של ברזל מזכיר לאריאל את המלכות המאיימת היום על עולמנו – הגלובליזציה, שלטון התקשורת העולמית, הטכנולוגיה המשתלטת על חיינו. זאת חיית המתכת. "כל כך דומה שאני מתבהל."
מאיר אריאל לא היה פונדמנטליסט, הוא לא התנגד לקדמה, הוא לא שאף לחזור לעידן הקדם טכנולוגי. אולם הוא היה ער למחיר הקדמה, ועל כך הוא רצה לעורר אותנו ולהזהיר אותנו, ב"רישומי פחם".
בשורות שציטטתי, מתייחס מאיר אריאל ישירות לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה. דא עקא, שהשיר נכתב במחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה שעברה, כלומר שנים אחדות בטרם פרצו תוכניות הריאליטי לחיינו. אולם התיאור כל כך מדוייק, שאי אפשר שלא לראות בו שיר נבואי. הרי הנבואה אינה ידיעת העתיד, אלא אזהרה מפני מה שהעתיד עלול לצפון, אם נבחר בדרך זו ולא בדרך אחרת. אריאל ניבא את ההתדרדרות לזבל הקטלני של "היפה והחנון", "האח הגדול", "הישרדות" וכו', על פי כיווני ההתדרדרות התרבותיים בימיו. הוא הפעיל את הסירנות, אולם על פי התוצאות, אנו לא שמענו בקולו.
על פי חז"ל, החיה הרביעית בחזון דניאל מכונה אדום, שזה הביטוי עוקף הצנזורה לאימפריה הרומית. מאיר אריאל שואל את עצמו מהי תמצית הסיאוב של התרבות הרומית, ומוצא שזהו עולם הגלדיאטורים. הגלדיאטורים הם לוחמים, שהתפתו "לבחור" להילחם בזירה נגד גלדיאטורים אחרים או נגד חיות, כשעשוע להמונים. ההמונים ממלאים את הקולוסיאום – האמפיתיאטרון הרומי הענק, ומריעים לגלדיאטורים הנלחמים עד מוות. מותו של אחד הלוחמים, או של החיה הנלחמת בגלדיאטור או של הגלדיאטור הלוחם בחיה, מביא לשיאה את האקסטזה של ההמונים, המריעים. הגלדיאטורים היו בני המעמדות הנמוכים בחברה, ולרוב עבדים, שניצחונם עשוי היה להבטיח להם שחרור וכסף רב. זירות התחרות היו שייכות לקיסרים, ונחשבו למתנה של הקיסר לעם – שעשועים, הזדמנות להימורים.
"כל כך דומה," מצר מאיר אריאל, "שאני מתבהל... ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום."
הדה-הומניזציה של תרבות הגלדיאטורים, מתגלמת היום בתרבות הריאליטי. הזירה היא הטלוויזיה, ולכאורה, הצופה אינו חלק ממנה. אך למעשה הוא עצמו גלדיאטור, לא פחות מקורבנות הריאליטי להם הוא מציץ, ואותם הוא מחסל בלחיצת כפתור, או במשלוח סמס. "אתה עוד אחד שיורה ויורה."
הקיסר המפעיל את הקולוסיאום של ימינו, הוא ההון הגדול, השולט בתקשורת, השואף לשלטון עולמי, וכמו הקיסר הרומי, אף הוא מנסה לסמם את ההמון בלחם ושעשועים ובמשחקי גלדיאטורים. תכניות הריאליטי הללו, מטומטמות אך בעיקר מטמטמות. קורבנותיהן אינם רק הגלדיאטורים הנזרקים לזירת הווילה של "האח הגדול" או האי של "הישרדות", אלא גם הצופים בבית, היושבים עם הפיצוחים ומעבירים דאחקות על חשבון הטמבלים שעל המסך.
התוכניות הללו פורטות על היצרים הנמוכים של האדם – תאוות הבצע, תאוות הפרסום ותאוות המציצנות. וגם התאווה לחסל בלחיצת כפתור. התוכניות הללו הן אינדוקטרינציה סמויה, לתפיסת העולם של ההון העומד מאחוריהן.
מהי התוכנית "הישרדות"? אפשר להמחיש זאת באופן הבא. קבוצת אנשים שטה על רפסודה בים שורץ כרישים. על מנת לשרוד על הרפסודה, עליך לגרום לכך שאחרים יפלו ממנה. לשם כך, כל האמצעים כשרים. כך, באמצעות משחק מערפל חושים, נמכרת שיטת הג'ונגל, שבה אדם לאדם זאב, כל החיים הם תחרות, הצודק הוא מי שמנצח, המנצח הוא החזק, החזק הוא מי שמשכיל לדרוס את הזולת, החכם הוא מי שמצליח להערים על האחרים.
לא אחת כתבתי נגד תעשיית הריאליטי, ובתגובות השוללות את דבריי כיכבו המילים "מוסרנות" ו"צדקנות", שהן מילות קוד של "עזוב אותי באמ'שך," כי חלק מהאינדוקטרינציה, היא שמה שמוכר זה טוב, כי חוכמת ההמונים היא חוכמת השוק, ואם זה מוכר, סימן שזה מה שהצרכנים רוצים, ואם זה מה שהצרכנים רוצים, סימן שזה מה שנכון להם. אין מקום לכל דיון תרבותי, כי עצם הדיון הוא "התנשאות" על הקהל, המצביע באצבעותיו ובשלט.
אני סבור שיש לבנות אלטרנטיבה לזבל הזה, בדמות ערוצים ציבוריים איכותיים, שיציעו חלופה ראויה יותר. יש לחזק את הרגולציה, שתגביל את כמות תכניות הזבל הללו, ויקבע כללים וקווים אדומים למה שאפשר לשדר, ובאילו שעות לשדר, שהרי קהל יעד חשוב ביותר של המפרסמים בתכניות הללו הם ילדים. אך חשוב מכול הוא עצם הדיון התרבותי, הערכי; עצם הדיון הביקורתי, שהסוגייה הנדונה בו אינה מה מוכר ומה אינו מוכר, אלא שאלות של טוב או רע, ערכי או מושחת, יפה או מכוער.

2. צרור הערות 1.6.14

* אתמול, 31.5, מלאו 40 שנה להסדר הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה זה הסכם, שבו ישראל דחתה מכל וכל את הדרישה הסורית לנסיגה מהגולן, במו"מ ממושך תחת מלחמת התשה קשה. עמדתה הנחרצת של הממשלה בראשות גולדה, לצד מאבק ציבורי שהובילו תושבי הגולן (בעידוד סמוי של הממשלה, שראתה במאבק רוח גבית במו"מ), נסוגו הסורים מדרישתם, וישראל מצִידה, ויתרה על קונייטרה, שהיתה בירת הגולן והעיר הגדולה ביותר בימי הסורים, בעלת ערך סמלי רב בעבורם וחסרת משמעות ביטחונית (בהיותה נחותה מבחינה טופוגרפית) והתיישבותית בעבורנו.
מאז, הגולן הוא האזור השקט ביותר בישראל. לאורך 40 השנים הללו, הגבול עם סוריה היה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן, אזור נטול פיגועי טרור (למעט אפיזודה קצרה של ירי טילים במלחמת לבנון השנייה, אז כל אזור הצפון, מחדרה וצפונה, היה תחת מתקפה), וכל האיומים מפני מלחמה וחידוש מעשי האיבה אם ישראל לא תיסוג מהגולן, התבררו כעורבא פרח. אילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום חופי הכינרת היו נתונים למלחמה קשה בין חיזבאללה ואל קאעדה. בזכות העם שהיה עם הגולן, הצלנו את עצמנו מידי עצמנו ונמנע אסון לאומי.
בשבת בבוקר, בדיוק ביום מלאת 40 שנה להסכם, דקות אחרות לפני השעה 6:00, זכינו להשכמה מוקדמת לקול הסירנות שייללו בצפירות אזעקה עולות ויורדות והצטווינו להיכנס למרחבים מוגנים (לדקות ספורות). הקרבות הכבדים בקרבת הגבול, הביאו כנראה לנפילת פגזים סמוך לגבול או אולי אפילו בצד הישראלי (איני יודע לומר זאת בוודאות) וגרמו לאזעקה.
זה לא כל כך נעים להתעורר בסוג כזה של השכמה. אבל זו תזכורת שאנו חיים במדינת ישראל, שכל אזוריה ספגו פגיעות קשות, של טרור או טילים, בגלים שונים, לאורך שנות השקט בגולן. זו תזכורת שאמנם אנו רגילים לחיי שקט ושלווה, ובכל זאת אנו סמוכים לגבול עם אוייב מר.
עם זאת, גם היום, מה שמפר את השלווה בגולן, אינו המאבק בין הסורים לביננו, אלא מלחמת האזרחים הקטלנית והעקובה מדם, שכבר גבתה חיי כ-170,000 איש. במלחמה זו, עלינו לשמור על ניטרליות מוחלטת, כי זו אינה מלחמתנו. זו מלחמה בין המרים שבאויבינו לבין עצמם, מלחמת בני חושך בבני חושך.
ובעוד הם נלחמים ומקיזים את דמם, אנו ממשיכים ונמשיך לפתח ולטפח את הגולן הישראלי, חבל הארץ המשגשג שלנו. זו הציונות במיטבה.

* מבין המועמדים לנשיאות, אני תומך בפרופ' דן שכטמן. קודם כל, כיוון שאינו פוליטיקאי. איני אנטי פוליטיקאים. נהפוך הוא, אני חושב שאנטי פוליטיקה מסוכנת לדמוקרטיה. גם איני מתנגד לנשיא הבא מן התחום הפוליטי. אך נשיא אינו חייב לבוא דווקא מן הפוליטיקה. מכל נשיאי ישראל, היחיד שלא היה פוליטיקאי היה פרופ' אפרים קציר, לפני ארבעה עשורים. הגיע הזמן לבחור נשיא שבא משטח חיים אחר – מדען, סופר, רב, איש רוח, איש אקדמיה, איש חינוך, פילוסוף, שופט.
הדבר נכון שבעתיים עתה, לנוכח הפגיעה האנושה במעמד הנישא מעם של הנשיא כסמל הממלכתיות, לנוכח התפקוד השערורייתי של שלושת הנשיאים האחרונים. איני מדבר על הפרשיות הפליליות של ויצמן ובעיקר של קצב, אלא על הפיכת תפקיד הנשיא מדמות על הניצבת מעל המחלוקות ומסמלת את האתוס המשותף, המאחד, סביב ערכי ציונות ודמוקרטיה, טוהר כפיים וסולידריות חברתית – לעוד שחקן במגרש הפוליטי והמדיני, תוך פגיעה בדמוקרטיה באמצעות שימוש כוחני במעמד הנשיאותי לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, וניהול מדיניות חוץ עצמאית, לעומתית, לזו של הממשלה.
לאחר שלושת הנשיאים האחרונים, יש לבחור את מי שהסכנה שילך בדרכם היא הקטנה ביותר. לאחר הדוגמה של עשרים ואחת השנים האחרונות, יקשה מאוד על פוליטיקאי לרסן את יצריו הפוליטיים, לכן ראוי שיבחר מועמד שאינו פוליטיקאי.
יש שנים כאלה, השופטת בדימוס דליה דורנר וחתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן. שניהם אנשים ראויים. אולם דורנר כשופטת לא ידעה לרסן את עצמה, וקיבלה החלטות פוליטיות מובהקות, בכסות שיפוטית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היתה ביטול החלטת הממשלה החוקית לסגור את האוריינט האוס – מרכז אש"ף בירושלים. אם כך נהגה כשופטת, קשה לדמיין אותה נמנעת משימוש דומה לרעה במעמד הנשיאות.
לכן אני תומך בשכטמן.
אך איני תומך בו רק על דרך האלימינציה, אלא גם על דרך החיוב. הוא יכול לשמש מופת לערכים של חינוך, למדנות, השכלה רחבה, סקרנות, צמא לדעת, אותן תכונות שהביאו אותו להישגיו המדעיים הכבירים ולפרס נובל. שכטמן נהנה מיוקרה בינלאומית רבה, ויוכל לייצג היטב את ישראל בעולם, ולבטח לא ינצל לרעה את יוקרתו הבינלאומית, כפי שנהג פרס.
לכן, מכל המועמדים, הוא המתאים ביותר.

* מבין המועמדים הפוליטיים אני מבכר את ראובן ריבלין. ריבלין הוא אדם ממלכתי, נאמן בכל נימי נפשו לעקרונות הציונות והדמוקרטיה. הוא הוכיח זאת בתפקידו כיו"ר הכנסת, בו הצטיין בגישה ממלכתית, לא כיתתית, גם במחיר עימות עם רוה"מ ועם סיעתו, כאשר דרשו ממנו לנהוג באורח בלתי ממלכתי. ריבלין מייצג את ההדר הבית"רי, את הדרך הז'בוטינסקאית המשלבת מקסימליזם לאומי עם מחויבות עמוקה לערכים הומניסטיים וליברליים. ריבלין הוא אדם נקי כפיים ונקי לשון, בעל כושר ביטוי מצוין, עברית נהדרת ולא פחות חשוב – הומור משובח. אדם עממי, שהחלטתו הראשונה בקדנציה השניה כיו"ר הכנסת, הייתה לבטל את הגזירה הפלצנית של דליה איציק, המועמדת המוזרה לנשיאות, לאסור כניסה לכנסת בג'ינס.
חסרים לריבלין המעוף, שאר הרוח ושיעור הקומה הראויים לנשיא המדינה, אולם הוא לבטח עדיף על עמיתיו, הפוליטיקאים המתמודדים על התפקיד.

* כותרת המשנה בכתבה ב-ynet לידיעה על הודעת התמיכה של נתניהו בריבלין, היתה שמעניין איך ריבלין ינקום בנתניהו על התנהגותו כלפיו. זה בכלל לא מעניין מסיבה פשוטה – הוא לא ינקום. ריבלין היה ונשאר ממלכתי, וכך הוא ינהג אם יבחר לנשיא.

* מה שכן מעניין, הוא במי נתניהו יתמוך מאחורי הפרגוד, אחרי הודעת התמיכה בריבלין. יש על כך חמש תשובות אפשריות, ואף אחת מהן אינה ריבלין. בסיבוב הראשון הוא יתמוך במי שיחשוב שסיכוייו לגבור על ריבלין הם הגבוהים ביותר. אם ריבלין יעלה לסיבוב השני, הוא יצביע בעד המועמד הנגדי. אם ריבלין לא יעלה לשלב השני, לא יעניין אותו במיוחד מי יבחר.
הניחוש שלי – הוא יצביע בעד דליה איציק. היא הכי פחות מתאימה, הכי חלשה, אפורה וחיוורת, גם לא גאון גדול, ולכן הכי פחות מאיימת.

* ובמי יתמוך ליברמן? סביר להניח שבדליה איציק, בתקווה שהגרוטסקה הזאת תביא לביטול מוסד הנשיאות.

* כאשר עלו חשדות לשחיתות בקק"ל, יצא "הארץ" בקריאה לסגור את הארגון. על פי אותו היגיון, היה עליו לקרוא לסגירת עיריית ירושלים, בעקבות פרשת "הולילנד", את השלטון המקומי בישראל בשל פרשיות שחיתות שונות של ראשי ערים ואת ממשלת ישראל בשל פרשיות אולמרט. אבל כמובן שהקריאה לפירוק קק"ל נובעת מסלידתו של העיתון מהרעיון הקק"לי של שמירה על אדמות הלאום היהודי, של התיישבות יהודית וכו', והחשד לשחיתות היה רק תירוץ לצאת נגד הארגון.
הוא הדין במי שמנצלים את פרשת השחיתות בנמל אשדוד להשתלחות ברעיון העבודה המאורגנת. בכל העולם, העבודה המאורגנת היא המחסום בפני הפיכת עובדים גאים ומרוצים, המפרנסים בכבוד את משפחותיהם, לעבדים חסרי כבוד וזכויות, בנוסח סדנאות היזע בארה"ב במאה ה-19. בסופו של דבר, כמובן שעובדים גאים ומרוצים הם גם טובים יותר ומועילים יותר, ובטווח הרחוק ובראייה רחבה זכויותיהם הן גם אינטרס של המעסיק, ציבורי ופרטי כאחד, אולם רדיפת הבצע היא יצר שקשה להתגבר עליו, והפיתוי לחסוך קצת היום ולא לשלם שכר הוגן, גוברת על החשיבה קדימה.
שחיתות בוועדי עובדים, שהשתן עלה לראשם והסתחררו מכוחם, חותרת תחת רעיון העבודה המאורגנת, שהוא חלק מתפיסת עולם של סולידריות חברתית, ומאמצת את שיטת הג'ונגל, שהיא התפיסה ההפוכה – שיטה של חטוף ככל יכולתך, כי החזק מנצח והוא יכול לדרוס את החלש, את האחר, את החברה, את הסביבה. ועדי עובדים מושחתים, משרתים את ההתנגדות לעבודה המאורגנת יותר מכל אויב אחר.
החברה הישראלית יוצאת היום למתקפת נגד כלפי השחיתות והמושחתים. בקרוב, ראש הממשלה לשעבר, המושחת עד לשד עצמותיו, ישב בכלא. ההתנערות הזאת לא תפסח גם על חסן ושכמותו.
השחיתות היא תוצר מובהק של רדיפת הבצע. יצר החומרנות קיים בכל אדם, וכמו כל יצר הוא גם מקדם אותו ואת האנושות, כל עוד הוא אינו משתלט עליו והופך מאמצעי למטרה המקדשת את כל האמצעים. השחיתות והפשע מלווים את האדם מאז ומעולם וכנראה ילוו את האנושות לעולם. המבחן של החברה, הוא היכולת לא להיכנע לשחיתות ולפשע ולתת להם לנצח, אלא לנהל נגדם מלחמת חורמה. פסק הדין נגד אולמרט והחקירה הנמרצת נגד חסן, הם סימן חיובי להתנערות של החברה הישראלית מהחולשה שאפיינה אותה, ונחישות להחזיר מלחמה שערה נגד השחיתות.
מי שטוען שהשחיתות בנמל אשדוד היא הוכחה לכך שהמגזר הציבורי הוא מושחת, כמוהו כמי שיטען שמשפחות הפשע, כמו דומראני, אברג'יל וכד', הן הוכחה לכך שהמגזר הפרטי הוא מושחת, ופרשיות דנקנר נ' ודנקנר ד' הן הוכחה לכך שמגזר בעלי ההון מושחת. השחיתות והפשע הם תוצר לוואי של פולחן שלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד. אף מגזר אינו חף משחיתות. אני מאמין שרוב בני האדם הגונים וישרים, רוב אנשי העסקים במגזר הפרטי הם ישרים והגונים, רוב המנהלים והעובדים במגזר הציבורי הם ישרים והגונים. ובכל המגזרים יש שחיתות ופשע ויש להילחם בתופעות הללו. אך אין די ב"סור מרע". לא פחות חשוב הוא "עשה טוב". עשה טוב, הוא השתתת החברה על ערכי הסולידריות והערבות ההדדית, האחריות החברתית, האכפתיות לזולת ולכלל, ולא על ערכי "אני, אני ואני," שהם המבוא לפולחן הכסף, הכוח והכבוד, המביא לשחיתות ולפשע.

* אלון חסן הבטיח והצליח להדיח את יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', שהעזה לצאת בכל כוחה נגדו ונגד השחיתות והביריונות שהוא מייצג. הוא הפעיל את גייסות הון-ביריון-שלטון שלו במפקד ארגזים לעזרת בוז'י (זכות השתיקה) הרצוג והראה לכולם מאיפה משתין הדג. יש לקוות שהוא ילמד בדרך הקשה, שלא לעולם חוסן, ולא לעולם חסן. יש לקוות שהדרך שהתווה השופט רוזן במשפט אולמרט, תוליך את החברה הישראלית בהמשך המאבק בשחיתות ובפשע.

* השופט רוזן בכנס לשכת עורכי הדין: "מה ציפו ממני? שלא אשאל את שולה זקן שאלות?"
כן, כבוד השופט. ציפו ממך שלא תשאל את שולה זקן שאלות. ושלא תשאל את אולמרט שאלות. ושלא תשפוט ביושר ובצדק, אלא שתוציא את אולמרט זכאי מחמת הספק בטענה שאולי חסרה ההוכחה הוודאית – "היסוד הנפשי," שיבהיר שהוא ידע על השוחד שקיבל.

* מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות", על המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד אולמרט באשמת שיבוש חקירה: "... ניצב כעת ראש הממשלה בפני משפט נוסף, חמישי במספר."
כן, ב"ידיעות אחרונות" אולמרט הוא עדין ראש הממשלה.

* עסקאות עד מדינה הן הכרח בל יגונה במלחמה בפשע ובשחיתות. ראוי לעשות עסקה עם דג רקק כדי להרשיע את הכריש. כך, למשל, העסקה עם שולה זקן מוצדקת לחלוטין.
ניצב במשטרה הנגוע בשחיתות, זו מכה קשה לשלטון החוק, המחייבת חשיפה ומיצוי הדין. ואם אכן ניצב ארביב לקה בשחיתות, עליו להיענש בחומרה. אלא שהרב פינטו רחוק מלהיות דג רקק. נהפוך הוא, במימד הבלתי פורמלי, מעמדו החברתי, כמי שטייקונים, פוליטיקאים וקציני משטרה וצה"ל עולים אליו לרגל, לחלות פניו ולקבל ממנו ברכה ועצה, גבוה ומשמעותי יותר משל ניצב ארביב. בין השניים, הרב פינטו הוא בטח לא השולה זקן. ולכן, יש לקוות שלא תהיה עסקת טיעון אתו, וכמו עם ניצב ארביב, גם עמו ימוצה הדין.

* החלטת מועצת העיתונות, כמעט פה אחד (היו שני נמנעים), לצאת נגד החוק לסתימת פיות, שנועד לפגוע ב"ישראל היום", הוא התגלמות תפקידה של המועצה. להערכתי, אם בכלל החוק יעלה להצבעה הוא ייפול, אך אם הוא יתקבל, הוא ייפסל בבג"ץ, כיוון שהוא אנטי דמוקרטי, אנטי חוקתי ובלתי בגיץ.

* "מלחמה היא שלום, חופש הוא עבדות, בורות היא כוח" היו סיסמאות התעמולה באוקיאניה, בספרו של ג'ורג' אורוויל "1984". משרד המשטרה שניהל חקירות בעינויי תופת נקרא משרד האהבה. משרד הצנע והקיצוב נקרא משרד השפע. שמו של משרד המלחמה הוא משרד השלום. את כל השקרים הללו מפיץ המשרד האחראי על התעמולה, ששמו, איך לא? משרד האמת.
זהו רומן בדיוני, אך הזניית הלשון בשירות תעמולה היא חזון נפרץ גם היום. למשל, מאבק למען הטרור והטרוריסטים המוצג כמאבק למען "זכויות האדם". הצגת תהליך שהביא לשפיכות דמים רבה כתהליך שלום. והנה, עיוות שקראתי ממש לאחרונה – מדינה המתירה שביתות היא ... "מדינה פאשיסטית."
לפחות יש בזה גם צד הומוריסטי.

* 92% התמיכה בא-סיסי, בבחירות לנשיאות הדמוקרטיה המצרית, הם עדות לכך שגם אחרי האביב הערבי המזרח תיכון נשאר המזרח התיכון. סביר להניח שבדמוקרטיה הסורית, אסד יקבל תוצאה טובה אף יותר.

* מה משותף לביקור האפיפיור בישראל ולביקור "הרולינג סטונס" בישראל? ביקור האפיפיור הוא שיאה של רכבת אווירית של מנהיגי העולם החופשי שביקרו ומבקרים בישראל וביקור "הרולינג סטונס" הוא שיאה של הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם המבקרים בישראל. לצד אלה, בולטות עסקאות הענק והשקעות הענק בישראל, של העסקים הגדולים בכל העולם.
כל אלה מעמידים באור נלעג ומגוחך את האיומים בחרם על ישראל. אולם התנדפות האיומים הללו כנפיחה, מעידים בעיקר על המאיימים. הרי זו לא היתה סתם אי הבנת המציאות. זה היה wishful thinking. והשאלה המעניינת היא, מה גורם לכך שה- wishful thinking של ישראלים הוא חרם על מדינתם?
אין לי הכלים המקצועיים לנתח את התופעה. אומר רק שהמקור של הנפיחה הזאת, מסריח מאוד.

* סיכול הפיגוע בצומת תפוח, הוא הוכחה לאכזריות של מחסומי צה"ל. שולחים את בנינו להיות קלגסים ולמרר לפלשתינאים את החיים ו... אופס, שכחתי כמה סיסמאות?

* שחרור השבוי האמריקאי בו ברגדן תמורת 5 מחבלי "טאליבן", היא עסקה סבירה. גם חמאס היו משחררים את גלעד שליט במחיר כזה, אלמלא ידעו בוודאות שיקבלו אלפי מחבלים ורוצחים, ולכן לא התפשרו.

* לפני שנים לא מעטות, כאשר דני נווה כיהן כשר בממשלה ובין היתר היה יו"ר ועדת השרים לחגים וטקסים, כתבתי לו מכתב בו הצעתי להפוך את יום ירושלים לחג רשמי, כולל שבתון. עד היום אני ממתין לתשובתו.
בינתיים סיעת מרצ הציעה הצעת חוק לביטול יום ירושלים. שמחתי לשמוע שיצחק הרצוג הבהיר שמפלגת העבודה תתנגד בתוקף להצעה.
יום ירושלים הממלכתי, מבטא מסר לאומי, ערכי תרבותי, האומר שאחדותה ושלמותה של ירושלים תחת ריבונות ישראל, אינה עוד עמדה פוליטית ביריד העמדות הפוליטיות, אלא מרכיב משמעותי במהותה, בזהותה ובצביונה של מדינת ישראל.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!) למחרת שחרור ירושלים: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. עם ישראל, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו."

* קראתי בעניין רב את רשימתו של אלי תבור על ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי "אופטימי". אני קורא את הספר, אולי אכתוב עליו כמה מילים כשאסיימו, ובסך הכול אני מזדהה למדי עם רוח דבריו של תבור אודות הספר, ואודות מחברו – המגלומן הנרקיסיסט.
אולם כיוון שהמסר המרכזי בכתבה של תבור, כמו גם כותרת המאמר – "השטן מצוי בפרטים הקטנים," הוא הצורך לדייק בפרטים, ועם הביקורת על אבנרי על שגיאותיו הרבות, שיכול היה להימנע מהן אילו רק טרח לבדוק, ולא סמך ביהירות על זיכרונו, ראוי להצביע על שגיאה של תבור בדבריו.
שר הבריאות אליעזר שוסטק, לא עמד בראש חטיבת "לעם" בליכוד. ראש החטיבה היה יגאל הורביץ. החטיבה הוקמה מאיחוד של שלוש חטיבות קטנות, "הרשימה הממלכתית", "המרכז העצמאי" (פורשי "המרכז החופשי" של שמואל תמיר – שוסטק ואולמרט) והתנועה למען א"י השלמה. מאחר שהורביץ עמד בראש החטיבה הגדולה מבין השלוש, הוא היה יו"ר לעם, נציגה הבכיר ברשימת הליכוד (במקום השלישי, אחרי בגין ושמחה ארליך) ונציגה הבכיר בממשלה (שר המסחר, התעשייה והתיירות ולאחר מכן שר האוצר).

* אם אנחנו מאזינים לנשיא סוריה, ופתאום נשיא ארה"ב על הקו. האם צריך לומר "אופס סליחה" ולנתק?

* ביד הלשון: בפינה הקודמת, שהוקדשה למושג "עיר ואם בישראל", סיפרתי על המצוד שניהל יואב בן צרויה ללכידת המורד במלכות דוד, שבע בן בכרי.
התנ"ך מתאר את הכוח עליו פיקד יואב כ"הכְּרֵתִי והַפְּלֵתִי". מיהם הכרתי והפלתי? אלו יחידות מובחרות נאמנות ללא סייג לדוד, מעין משמר המלוכה. הן הוזכרו ככוח הנאמן לדוד בכל המרידות נגדו.
החוקרים והפרשנים חלוקים ביניהם באשר לזהותם של הכרתים והפלתים. יש הרואים בהם מעין לגיון זרים, המורכב מבני האי כרתים ומפלישתים. אחרים רואים בהם שתי חמולות יהודיות שהיו מקורבות לדוד ונאמנות לו. ואילו בתרגום יונתן, הכרתי והפלתי מתורגמים ל"קשתים וקלעים".