עד תחיית המתים
שמחה דובובסקי היה מורה, וניהל בפינסק "חדר מתוקן". ב-1905 נולדה לו ולאשתו בלה בת, אחות חדשה לשלושה אחים, ושלוש אחיות. הבת קיבלה את השם ברכה, ואת שם החיבה "ברכקה". האב התפרנס כמורה, והאם עקרת בית.
ב"חדר המתוקן" של דובובסקי למד גם צעיר בשם יהושע רבינוב. שם ב"חדר" נוצר הקשר בין יהושע לברכקה – בתו של ה"מלמד".
בתום לימודיה היסודיים בפינסק, עברה ברכקה להמשך לימודים בגימנסיה "תרבות" בווילנה, שהעברית היתה בה שפת ההוראה.
את הלימודים וההסמכה בגימנסיה העברית ע"ש הד"ר יוסף אפשתין בווילנה, סיימה ברכקה בהצטיינות יתרה: דובובסקית ברכה – לימודי דת 5 ט"מ. פולנית 5 ט"מ. עברית 5 ט"מ. אשכנזית טוב 4. לטינית 6 ט"מ. אריתמטיקה 5 טוב מאוד. אלגברה 5 טוב מאוד. גיאומטריה 5 ט"מ. טריגונומטריה 5 ט"מ. גיאומטריה אנאליטית 5 ט"מ. פיסיקה 5 ט"מ. חימיה 5 ט"מ. קוסמוגרפיה 5 ט"מ. ידיעת הטבע 5 ט"מ. גיאוגרפיה 5 ט"מ. גיאוגרפיה פולנית 5 ט"מ.
בהמשך הצטרפה ברכקה לתנועת הנוער "צעירי ציון" והצטיינה בפעילות נמרצת בקרב הנוער בפינסק.
יהושע רבינוב נולד ב-1904 באחוזה יפת נוף ליד פינסק. בהיותו בן ארבע עשרה, תלמיד הגימנסיה הרוסית בפינסק, שלח את שירו הראשון לעיתון הנוער "הכוכב" בווארשה. הוא קיבל תשובה:
למר י. רבינוב שלום.
הנני מודיעך כי קיבלתי בתודה את יצירותיך הפיוטיות, יש בכולן רגש פיוטי אמיתי, אלא שהעיבוד לקוי קצת, בכל זאת בשניים משיריך: "באין סוף מחשכים" ו"עם ערב", אשתדל אחרי תיקונים נחוצים, להשתמש. עליך ללמוד עוד את חוקי השירה והקצב, הישן והחדש, ולא לזלזל בחרוזים יותר מדי.
מוקירך לבושיצקי.
י"ז תשרי תרפ"ד 1924.

את המשך לימודיו עשה יהושע בגימנסיה העברית בווילנה.
ברכקה ויהושע נשאו והצטרפו ל"קבוצת פינסק" שייסדה ב- 1926 בעמק יזרעאל את קיבוץ גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק.
נולדו להם שתי בנות רותי וחנהל'ה. רותי היתה בעלת כשרון רב ופעילה בחברת הילדים, חנהל'ה היתה פגועה.
ברכקה רבינוב הקימה ומיסדה את ענף גן הירק, בעבודתה פיתחה והביאה את הענף להישגים מרשימים. בזכותה יצא שמעו של הגן למרחוק, ומשתלמים באו מכל רחבי הארץ, ללמוד ירקנות לדוגמא אצל ברכקה. היא הצטרפה ל"הגנה" ועברה קורסים באיתות ורובאות.
יהושע רבינוב. עבד במספוא. הוא קצר את הירק בחרמש העמיסו בקלשון על עגלה רתומה לבהמות עבודה, וחילק אותו ברפת לפרות. בערב כתב שירים:

שירת אֲמִיתַּי
בְּרֵאשִׁית הָיְתָה דְּמָמָה וְרוּחַ שִׁמָמוֹן עַל אֶרֶץ מְרַחֶפֶת.
אֵי-שָׁם עַל קַו חַכְלִיל פָּסְעוּ גְּמַלִּים וְיָם גִלְגֵל נִיגוּן.
וַיֵצֵא הָעֶלֶם אֲמִיתַּי בְּבֹקֶר קָדִים בָּעֵל בְּמַחֲרַשְׁתּוֹ הַטֶרֶשׁ.
פְּרָדִים עִקְשִׁים, עוּלֵי-ימים מָשְׁכוּ סַכִּין פְּלָדָה חוֹתֶכֶת.
וַתִתְהַפֵּך בִּכְאֵב-תַּעֲנוּגוֹת הָאֲדָמָה וְהִיא מְגֻויָדָה, מַבְרֶקֶת.
מִתַּרְדֵמַת שְׁנוֹת אֶלֶף הֵקִיצוּ רְגָבִים.

שיריו הראשונים של יהושע, פורסמו ב-1928 ב"הפועל הצעיר" ו"מבפנים". ברל כצנלסון הוציא לו את ספר שיריו הראשון – "בשדמות יזרעאל". ("דבר" 1941).
בנוסף לשירים כתב יהושע רבינוב גם פזמונים מהווי הקבוצה שרק זה קמה וכבר היתה לה נוסטלגיה:

כי אזכור ימים עברו / בג'בתא עתיקה / יהמו מעי רק לה / בצלילי הרמוניקה.
אוי יוי יוי אוי יוי יוי יוי יוי יוי אוי.
ובליל ירח חם / סח חבר אל חברה: / בואי נעלה אחות, / למרומי הערימה.
אוי יוי יוי אוי יוי יוי יוי יוי יוי אוי.

יום אחד הוזמן יהושע רבינוב לבקר בקיבוץ גינוסר. לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם שכשמו כן הוא – ואדי היונים – וחזה במאות יונים עפות חזרה לקִנן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ גינוסר קיבלוה בשירים.
הביקור נחרט בזיכרונו של יהושע וכשחזר לגבת כתב את השיר – "ירדה השבת". דוד זהבי חיבר לשיר לחן.

ירדה השבת
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֵינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

כמובן שמאז כל "קבלת שבת" בגבת נפתחה בשירו של יהושע המשורר – חבר הקבוצה. מהר מאוד התפרסם השיר בכל רחבי הארץ.
בדומה לאביה המשורר, גם רותי הבת, הרבתה לפרסם את דבריה בעלון הקבוצה. ב-1943 התיישבה קבוצת הנוער העולה מגרמניה, שאותה הדריך בעבר מנהל בית הספר בגבת מאיר איילי, באדמות הנגב הרחוק, והקימה את קיבוץ רביבים. שנה לאחר מכן אירגן מאיר איילי את תלמידיו בגבת, וכולם ירדו לרביבים לסייע במלאכת ההתיישבות.
הנסיעה עם חבורת חניכי גבת בני חמש עשרה, שש עשרה, היתה בדרכים עקלקלות, הם נסעו דרך עזה ובאר שבע הערביות. הם שהו ברביבים שבועיים, וסייעו בנטיעת המטע הראשון באדמת הנגב החרבה.
רות רבינוב, שמאד התרגשה מהמסע כתבה: "אשרינו שזכינו לחיות – ולו אך ימים מספר – בתוך ההווי החלוצי של כובשי הנגב, לחזות בשמחת-היצירה, המלווה פני כל חבר עמל, ויחד עימו לנשמה בחלקה. נדע לשמור את אור הימים האלה, ויהיו לנו כדגל בדרכנו... לנו תאיר דמותה של חנה סנש כדמות המחנכת של הדור." (שבט, תש"ו)
בשנת 1946 יום אחד לפני י"א באדר, יצא מאיר איילי בראש תלמידיו – בנים ובנות מכיתות י', י"א, במטרה רשמית לעלות לקברות יוסף טרומפלדור ורעיו בתל-חי. החבורה התעכבה בשעות הערב המוקדמות באיילת-השחר, ובחצות הלילה, במקום לתל-חי, עלתה בהרי נפתלי, בגשם שוטף, ולבסוף הגיעו כולם אל ביריה, הישוב החדש בהר כנען, שמתיישביו גורשו על-ידי הצבא הבריטי, ונעצרו כי נמצא נשק מגן בבתיהם. הוחלט שהשטח ייתפס מחדש על-ידי הנוער. שעות טיפסו בהרים, ועל שכמו של כל אחד מהנערים היה לוח או קרש, כדי להקים בהם צריפים חדשים, ולו באופן סמלי, מיד עם בואם לשטח. בהתקרבם, עייפים ורטובים עד העצם, אל ראש ההר, הפציע השחר, ולנגד עינם נראה מחזה מדהים – שורות ארוכות של בני נוער שבאו מהצפון ומהדרום, עם תרמיליהם על גביהם, ולוחות וקרשים בידיהם. והנה כולם מקימים צריף כדי לקבוע נוכחות. מגורשים על ידי שוטרים בריטיים, ושבים לשם בדרכים אחרות, עד שניתן הרישיון להקמת היאחזות באדמת ביריה.
גם כאן סיכמה רות רבינוב – בתו של המשורר יהושע, את רשמיה בעלון חברת הילדים: "ערב בואנו לביריה נאמר לנו: סיסמתנו תהיה 'תל-חי'. תחת שמה המוסווה נצעד אל מטרתנו האמיתית. תל חי וביריה אחת הן. תל חי ציוותה לנו להיאחז בקרקע המולדת ולהידבק בה בכל נשמתנו, ולכובשה לנו בלי כל ויתור. הפקודה לביצוע מפתח גואל למאוויינו... בדרך היוצאת מאיילת השחר ומתפתלת בהרי הגליל צעדנו בלילה נערים ונערות צעירים ונוער עולה מבוכנוולד, מבולגריה, ושאר ארצות הגולה. העלייה קשה, ומכביד המשא על הגב. מטר זועף החל לרדת על ראשנו. כשהאיר השחר ראינו את ההר הגבוה ביותר. כשעלינו ראינו את כל הגליל הכנרת החרמון. התחלנו בבניית החומה, יסוד לביריה החדשה." (רותי "חבריא" אדר ב' תש"ו).
עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה רות רבינוב להגנה עם חברתה הטובה זיוה נתן. רותי התגייסה לגולני גדוד דרור (14). וזיוה התגייסה לחי"ש, שתיהן נשלחו לקורס אלחוטאיות.
ב-24.3.48 נפגשו שתי הבנות בכפר תבור. הודיעו להן שהן צריכות לחזור הביתה. הן עמדו ליד כביש היציאה וחיכו לטרמפ. עמוס ברנדשטטר-מוקדי מיבנאל, עבר שם ברכבו. הוא זיהה את רותי. אביה של רותי – יהושע רבינוב, עבד אצלם בחווה ביבנאל כשעלה לארץ. הוא מיד הציע להם הסעה: "בעוד עשרים דקות אני יוצא מכאן ולוקח אתכן אקספרס לעפולה. תבטיחו לי שאתן מחכות לי. אל תזוזו! אני מוריד כדי חלב ביבנאל וחוזר."
כשחזר לצומת, התברר לו שהן כבר אינן. מן הסתם תפסו טרמפ, חשב.
הבנות עלו על משאית של עופות, וישבו בחלקה האחורי. המשאית הגיעה לאזור כפר שיבלי. הגשר על הוואדי פוצץ על-ידי כנופיות קאוקג'י. כדי לעבור היה הכרח לעבור במי הוואדי, המכונית נכנסה פנימה. המים חדרו למנוע והוא כבה. המכונית נעצרה, ואז החלו הפורעים הערבים לירות עליהם מהמארב. הנהג הערבי נכנס מיד אל מתחת לרכב. הבנות ניסו למלט את עצמן ונהרגו במקום. אדם מבוגר שישב ליד הנהג – אהרון שוחט מחיפה, נהרג גם הוא. לאחר שהחשיך הגיע נהג המשאית לדברת והזעיק משם עזרה. כוח שהוזעק התקשה לחלץ את הגופות בגלל הירי.
יעקב דרור, מפקד גדוד 14, ראה משוריין ועליו צעירים שבאו מעמק הירדן, הוא הזעיק אותם והם התנדבו לחלץ תחת אש את הגופות מהשטח. ליד הרכב הם מצאו בת יפהפייה ללא רוח חיים, והבת השנייה היתה במרחק גדול יותר, כנראה ניסתה לברוח.
מיד לאחר מכן נערכה פעולת תגמול ובתי הבדואים בסביבת הגשר נהרסו והם ברחו לדבוריה. כוחות "ההגנה" תפסו במקום משלטים להבטחת התנועה בכביש. עשרה ימים נמשכו הקרבות באזור הגליל התחתון. כל הכפרים הערבים נכנעו.
לעמוס מוקדי הציק המצפון. אולי בכל זאת הוא היה צריך לקחת את הבנות טרמפ ולא להשאיר אותן לחכות בשער יבנאל. הוא החל להתעניין במבצעי הרצח. היו לו חברים רבים מהכפרים הערבים באזור, שסיפרו לו שהרוצח הינו בדווי משבט שיבלי לרגלי התבור. "הבחור עובד בסביבה," מסרו לו.
עמוס אסף כמה חברים, הגיע, ואמר לו: "בוא הנה."
הוא הבין. היה פיקח. עמוס גירש מעליו את אשתו שעמדה לצידו, ושאל אותו:
"תגיד לי, אתה הרגת את שתי הילדות האלה יומיים לאחר פיצוץ הגשר?"
הוא רעד כולו... ידע לאן הוא הולך. "נכון, אבל לא הייתי לבד," ענה.
"לא מעניין אותי מי עוד היה. אני שואל אותך היית או לא היית?" דחק בו מוקדי.
"הייתי," ענה לו.
עמוס העמיד אותו ליד הקיר – לפי כל החוקים, ונתן לו את הכדור הראשון, וכל אחד מהבחורים הוסיף. אחרי שהוא נפל הם פוצצו את הבית עליו, ושרפו אותו.
לאנשי שיבלי אמר: "אם מישהו ישאל עליו או ידבר על המקרה הזה, הבית שלו יהיה כמו הבית הזה."
ערבי נוסף, סעיד חסן דובי, מהכנופייה שהרגה את הבנות, נעצר בידי משטרת נצרת ונכלא למשך שנים רבות.
שתי הבנות הובאו לקבורה בגבת ונקברו בקבר אחד. חיים גבתי קרא על הקבר את "יזכור" של ברל כצנלסון. לא נישאו הספדים. שתיהן היו בנות תשע עשרה.

במלאות שנה לנפילתה של רותי רבינוב התפרסמו רשימותיה ב"מבפנים". שם התגלתה נפשה המתרשמת והשואפת לשגב וליופי, וכושר ביטוי ספרותי גדול שניחנה בו.
המשורר יהושע רבינוב קונן על נפילת בתו במלחמה, את ספר שיריו "מול הר העקדה", הקדיש לזכר בתו רותי ואחותה לגורל – זיוה נתן:

"כְּאַיֶּלֶת עַל נַחַל כָּרַעַתְּ, נָפַלְתְּ יַלְדָּתִי.
בְּעוֹד חֲמָתֶךְ לְפָנַיִךְ – הַדְבִּיקֶךְ, וִי, הַחֵץ הַשָּׁחֹר.
הַלַּשָּׁוְא יְחַכֶּה בֵּית הוֹרַיִךְ, הַלַּשָּׁוְא יְצַפֶּה לְשׁוּבֵךְ?
הַאֻמְנָם לְעוֹלָם לֹא תָּנִיפִי בַּפֶּתַח עֶדְנָתְ חִיּוּכֵךְ?
הו שֶׁבֶר הַשּׁכוֹל! מַר הַמָּוֶת! הוֹ חָטַף שׁוֹטֵף כְּנָהָר!
הָפֵץ הַכְחֵד עַד אֵין דַּעַת הַיּוֹם. אֲשֶׁר שָׁח וְנִשְׁבַּר."

יהושע וברכקה רבינוב שבו לעבודת היום יום. יהושע המשיך בעבודת כפיים במשק בבוקר, ובכתיבת שירת החלוצים בערב. ברכקה עברה לעבוד כמחנכת ומורה לכימיה, פיזיקה, וטבע, בכיתות ההמשך בגבת (מה שנקרא בעיר בית ספר תיכון). היא היתה אוטודידקטית. הוסיפה ידע עצמי עצום על ההשכלה שקיבלה בגימנסיה בווילנה. היא הקימה מעבדה משוכללת על שם רותי וזיוה. המעבדה כללה אוסף מרשים של ציפורים, דגים, וצמחים. אמרו שהיא מחביאה במקום סתר כמות של אורניום שמספיקה לייצור פצצת אטום. לאחר כל ניסוי שהצליח בשיעור היא היתה פורצת בקריאות שמחה לפנינו התלמידים.
שפת האם של כל הפינסקאים היתה יידיש. הפינסקאים דיברו ביידיש ליטאית עסיסית: "טוב" למשל ביטאו - "גוט" (ולא גיט), תן מבט - גיב א קוק (ולא קיק). איינשטֵיין ולא איינשטָיין. חיים וֵייצמן ולא וָייצמן, וכו'. כבר בפינסק הם סיגלו לעצמם את העברית במבטא הספרדי, אבל הבדילו תמיד בין סֶגוֹל לצֵירֶה. למשל, ביטאו "אסֵיפה", ולעתים עדיין שמרו על שריד של קָמָץ נוסח אשכנז: "הולכתי", "יושבתי", וחוֹלָם נוסח אשכנז: "גוֹילם", וכד'.
בניגוד לשאר הפולנים ולרומנים הם דיברו ברי|"ש חיכית ולא בריש לשונית מתגלגלת. הם גם לא דיברו עם ל' רכה. רק לעיתים רחוקות ביטאו נ' רכה. אבל בכל זאת היה במבטאם משהו ייחודי: האותיות ת' וט' בוטאו אצלם בצורת צ'. למשל: הפינסקאים היו הולכים תמיד ל"ציאטרון" (תיאטרון), או היו מדברים ב"צלפון" (טלפון).
הגדילה לעשות ברכקה רבינוב שבשיעורי הכימיה היתה אומרת לנו, התלמידים, שבגלל דלקת פרקים בה לקתה, היא נוהגת לעשות כל בוקר "אמבציה של מים רוצחים" (אמבטיה של מים רותחים). מובן שלאחר השיעור היינו מדברים כל היום על המים הרוצחים...

אהבת יהושע לברכקה אשתו היתה אינסופית. הוא כתב לה את השורות המרגשות הבאות:

לִבְּרָכָה בִּבְּרִית חֶמְדָּה וְּדְוָי.
לְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ מִזְמוֹר
אֶצְבְּעוֹתַיִךְ מַיטִיבוֹת
כְּשִׁבָּלִים מִשׁוֹרֶשׁ שֶׁקֶט נִשְׁלָפוֹת
מֵעֶרְגוֹנָן הַחַם אֶל חֶסֶד נִשְׁאָבוֹת
יוֹנֵי לִבִּי לָן הוֹמִיּוֹת.

בשעות הערב, ברכקה, ששלטה במכמני הלשון העברית, ליוותה את יהושע ביצירתו, ועזרה לו בניקוד שיריו. אבל שניהם, יהושע וברכקה, כל ימיהם הפנו מבטם אל גבת: "אתם שאישרתם את יציאת הבנות למלחמה – אתם – האשמים במותה של רותי."

אחרי נפילתה של רותי במלחמת השחרור נשארה ליהושע רבינוב ולברכקה בת נוספת – חנה. בילדותה, היא לקתה בדלקת קרום המוח, ונשארה פגועה.
יהושע וברכקה החלו לחפש לבתם היחידה שנותרה חתן מתאים, ומצאו.
אחרי שנה חנה התחילה להשמין קצת – בדקו – ומסתבר שהיא כבר בחודש השביעי. קמה מהומת אלוהים – מי אשם? למה לא קשרו החצוצרות?
באותם ימים עם "החינוך המשותף", חלק מהאימהות נתקפו בפחד אימים שמא היא תהיה איתן יחד בבית התינוקות. בדמיונן חששו מכך שהנה התינוקות שוכבים על המחצלת בבית התינוקות, והיא מסתובבת ביניהם, מועדת, נופלת עליהם וחונקת אותם. בוועדת חינוך הוחלט להכין לתינוק שייוולד לחנה – (בן או בת) – בית תינוקות נפרד. בנו בית מיוחד, ארמון קטן כמו לנסיכה.
ביום 19 ספטמבר 1973 נולדה התינוקת בבית החולים בעפולה. הצוות הרפואי היה בהלם. לתינוקת לא היו קווים בכפות הידיים. כף היד היתה חלקה, ללא קו חיים וקו בריאות.
התינוקת היתה פגועה מאוד מבחינה נוירולוגית. כל כך פגועה שהשאירו אותה בבית החולים כמה ימים, לצילום והסתכלות. נתנו לה שם: סיגל רבינוב. ישר מבית החולים בעפולה הגיעה התינוקת לארמון שנבנה עבורה, יועדה לה גם מטפלת פרטית – אביטל, שנודבה לעבודה. אביטל היתה מרוצה כי זו היתה עבודה קלה, והיא היתה יכולה להתפנות לטיפול בנכדתה הבכורה נעמה שזה עתה נולדה. התינוקות של שאר ארבע האימהות היו בבית התינוקות הראשון של הקיבוץ – מול חדר האוכל.
ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. במלחמה הותקף הקיבוץ בטיל פרוג סורי וכל בתי הילדים נהרסו. למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש.
ברכקה מצאה ניחומים לאסונה בסיגל נכדתה, שהיתה משוש חייה. היא ביטאה שמחה על כל הישג שלה אפילו הקטן ביותר. המשורר במשפחה היה יהושע, אבל דווקא היא כתבה לה שיר:

לסיגל נכדתי בת השבע,
לסיגליתי יפת העיניים,
לך גומת חן בלחיים,
זוהר חיוכייך,
כזוהר אור בשמיים.

הנכדה סיגל, עברה ממוסד למוסד. מוסדות בארץ, ומוסדות בחו"ל. לבסוף נפטרה. משפחת רבינוב נשארה ללא המשך.
בשנותיו האחרונות היה יהושע בבית הסיעודי "בית אשל". ב-1999 זכה בפרס הנשיא לספרות על מפעל חייו. על אף קשיי הנסיעה לירושלים, היה יהושע מאושר מהאירוע.
לנוכח התפרקות הקיבוץ, לקראת סוף חייו הוא כתב: "ואיילת החלום? איילת החלום במים הדלוחים בוססת..."
הוא נפטר בשנת 2000.
ברכקה רבינוב נפטרה שנתיים אחריו. אחת עשרה שנה היתה בבית הסיעודי "בית אשל". כל שנותיה שם גילתה עירנות ועקבה בהתמדה אחר המתרחש בגבת, תוך התעניינות ואכפתיות לנעשה. מילותיה האחרונות: "שימרו לי על חנהל'ה ומיכאל, ילדיי היקרים."
הבת חנה דור-רבינוב נפטרה ב-2007.

אפילוג
ב-10.3.14 נפטר אחי עמי כהן ז"ל. כשלעצמי איני נוהג לבקר בבתי קברות שהרי "מה לכהן בבית הקברות?" (שמות רבה פרשה ה') אבל ביום השלושים לאחר גילוי המצבה עלה בי פתאום הרצון לבקר את כל קברי ששת הכהנים בני המשפחה, הנמצאים בבית הקברות של קיבוץ גבת.
בית הקברות בגבת הוקם לראשונה ב-1929 כאשר חיים ליפא, אחד מחברי הקבוצה הראשונים, התאבד בירייה בראשו. בן 27 היה. כולם הוכו בתדהמה. חיים ליפא לא נקבר מחוץ לגדר על פי המנהג היהודי לקבורת אדם ששם קץ לחייו. ממילא לא הייתה עדיין גדר. נבחרה חלקת אדמה, המקום גודר וקודש לבית קברות. החיים והמוות קשורים תמיד זה בזה. ב-1935 טבע בשיטפון הרשל פינסקי, מייסד הקבוצה, וקברו נכרה לידו.
ידעתי שסבי וסבתי אמורים להיות קבורים בסמוך. קבריהם היו מן הראשונים שנכרו בבית הקברות.
מעולם לא הכרתי את סבי וסבתי. הם עלו מפינסק לארץ, וחיו בקיבוץ במעמד של "הורי חברים".
זמן קצר אחר העלייה, אולי מקשיי ההתאקלמות או מחוסר עזרה רפואית בתנאים של אז, הם נפטרו בזו אחר זה בשנת 1936, שנים רבות לפני הולדתי. פעם בעבר הרחוק ראיתי את קבריהם, ובמיוחד זכרתי שראיתי אצל דודה חיה, אחות אבי, את תמונת שני הקברים ששמרה אצלה.
מאז פטירתם מתו רבים ונוספו עוד ועוד קברים. לאחר הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" לא אבו יותר המפא"יניקים שהתפלגו והקימו את קיבוץ יפעת הסמוך – להיקבר עם חבריהם לשעבר והוקצתה להם חלקה נפרדת. אנשי גבת נקברו משמאל, והמפא"יניקים מימין.
כל דור המייסדים הלך זה כבר לעולמו, ונוספו רבים מהדור השני ואף מהשלישי, כך שמאז הפעם האחרונה בה הייתי בבית הקברות, הוא גדל והתרחב מאוד, עד שלא מצאתי דרכי ותעיתי בדרך.
למרבה הצער אין בבית הקברות בגבת חלקת כוהנים, כנהוג בכל בית קברות יהודי בעולם, ולכן נאלצתי לכתת את רגליי לא מעט. לבסוף, בעזרתה של גיסתי ציפורה מצאתי.
והנה הפתעה גמורה. תדהמה. שני הקברים של סבי וסבתי נמצאים זה ליד זה: מימין הקבר של ר' ישעיהו ב"ר צבי הכהן, נפטר כג סיוון תרצ"ו (13.6.36) בשנת סח לחייו, ולשמאלו הקבר של לאה כהן, נפטרה יח כסליו תרצז (2.11.36) בשנת סד לחייה. אולם, לא יאמן, באמצע, ברווח הקטן בין שני הקברים, ישנו קבר נוסף. אני מתקרב ונותן מבט. על הקבר כתובת: חנה דור רבינוב.
מסתבר שבאותם ימים רחוקים של ראשית הישוב, בהם היה בית הקברות ריק לגמרי, נקברו סבי וסבתי עם רווח קטן ביניהם, כי היה אז מקום למכביר. והנה בימינו אלה ניצלו אנשי הקיבוץ המופרט את הרווח הזעיר הזה בין שני הקברים כדי לחסוך מקום קבורה, ודחסו לתוכו גופה נוספת בקבר נוסף.
תמיד ריננו על הפינסקאים שהם חסכנים, הרשעים אמרו קמצנים, אבל עד כדי כך?
סבתא לאה וסבא ישעיהו הנאהבים שנפטרו ביחד, וזכו להיקבר זה ליד זו, ייאלצו עתה לעבור בנפרד את התהליך המייגע של גלגול מחילות בו יתגלגלו דרך מחילות ומנהרות באדמה עד שיגיעו להר הזיתים בירושלים לתחיית המתים, ויקומו לתחייה, ויתאחדו מחדש.
ומי יודע, אולי תחשב להם דווקא העובדה ששימשו חברה לאישה נוספת, שלא שפר עליה גורלה – כחסד מיוחד כשיידון גורלם בבית דין של מעלה.