בפני רובי ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ניצב אתגר גדול. לשקם את מוסד הנשיאות. לא פחות.
איני מתכוון רק למערכת הבחירות הבלתי סימפטית, בלשון המעטה. אני דווקא רואה את צד הזכות במערכת הבחירות – דומני שפרשת פואד הנה אבן דרך במאבקה של החברה הישראלית להדברת השחיתות.
אני מתכוון להתדרדרות מוסד הנשיאות, ממוסד המגלם ומסמל את הממלכתיות הישראלית – לעוד תפקיד במערכת הפוליטית. בחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ל"ימין", בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים – תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר. עליו להיות מעל המחלוקות, ולעיתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנידחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות דמות-על ממלכתית.
ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצוק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.
על האנס הסדרתי, שחילל את בית הנשיא, אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. אך מי שהרחיק לכת יותר מכל בדרך זו, היה שמעון פרס.
"האם אתה תוכל להיכנס לנעליו הגדולות של פרס?" נשאלו המועמדים לנשיאות בשלב השאלה הזהה ב"ידיעות אחרונות". תעשיית שטיפת המוח בעיצומה.
בעיניי, פרס פגע פגיעה קשה במוסד הנשיאות. מדובר באדם בעל מעמד בינלאומי חריג, ספק אם יש עוד מדינאי בעולם הנהנה מהוקרה כזו. שעה שישראל, הציונות והעם היהודי מצויים תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, ראוי היה שפרס יגייס את מלוא השפעתו למתקפת אמת מול תעשיית השקר.
אולם פרס, שמעולם לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה, לא עמד בפיתוי וניצל את מעמדו לרעה, לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, ולניהול מדיניות חוץ חלופית, ללא כל סמכות. הן בנושא הפלשתינאי והן בנושא האיראני, הוא הוביל מדיניות לעומתית לזו של הממשלה החוקית של ישראל. בכך הוא פגע פגיעה קשה בדמוקרטיה וגרם למדינת ישראל לנזק מדיני כבד.
החיים הפוליטיים מבוססים על מפלגות, שכשמן כן הן – הן מבטאות את התפלגות הדעות בעם. וטוב שכך, שהרי המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אולם לצד המחלוקת, יש מקום לאחדות לאומית, ותפקיד הנשיא הוא לסמל את ערכיה של מדינת ישראל – ערכי הציונות והדמוקרטיה. על הנשיא העשירי של מדינת ישראל, להחזיר עטרה ליושנה, ולשקם את מוסד הנשיאות.
ביכולתו של רובי ריבלין לעשות כן. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל את הכנסת בממלכתיות, בהגינות וביושר. הוא הגן על מעמדה וכבודה של הכנסת, סירב להיות קבלן ביצוע של הקואליציה, של סיעתו ושל ראש הממשלה. הוא הגן על מעמדה של האופוזיציה. הוא פתח מחדש את הכנסת לעם, אחרי שקודמתו אסרה על כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. הוא אדם עממי ובעל חוש הומור. התכונות שהוא גילה בתפקידו הקודם, מהותיות ומשמעותיות לתפקיד הנשיא. האם הוא יעמוד באתגר?

2. צרור הערות 11.6.14

* פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל, מדען דגול ונערץ בעולם כולו, קיבל קול אחד בלבד בהתמודדות על הנשיאות. דליה איציק, עסקנית מגלומנית, המפורסמת בעיקר בג'ורה שלה, ששרידותה הפוליטית – אומנותה, ומי שאהוד אולמרט המושחת הוא פטרונה, קיבלה פי 28 קולות יותר ממנו. בושה וחרפה!

* פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל ומ"מ הרמטכ"ל ורמטכ"ל בפועל במלחמת השחרור, ארכיאולוג דגול – בעל שם עולמי וחתן פרס ישראל, היה דמות נערצת בציבוריות הישראלית במשך עשרות שנים. הוא יכול היה להיות נשיא נפלא – גם אדם מעורר השראה, משכמו ומעלה וגם אדם עממי. וכשהוא הלך לפוליטיקה, הוא כשל בגדול והפך לבדיחה. תמכתי במועמדותו של שכטמן לנשיא. אבל הוא גילה חוסר כישרון פוליטי בולט. התמיכה הציבורית בו היתה בזכות סגולתו כמדען ובזכות אי היותו פוליטיקאי. לדעתי, אם יחזור על השגיאה של ידין וילך לפוליטיקה, כפי שרמז, זאת תהיה טעות גדולה.

* מרבית הח"כים החרדים תמכו בדליה איציק. חרף סלידתי מאיציק, די מוצא חן בעיניי הרעיון, שהחרדים תמכו באישה.

* לפני ימים אחדים הודיעה ח"כ שלי יחימוביץ' שלא תצביע על פי החלטת מפלגתה, אלא תתמוך ברובי ריבלין, אף שהוא יריב אידיאולוגי, בשל יושרו והגינותו. מכלל הן, ניתן היה להבין את הלאו. היא אינה מצביעה למועמד מפלגתה, אף שהוא שותף אידיאולוגי, כיוון שהוא אינו ישר. על כך ראויה יחימוביץ' למלוא ההערכה.

* כל הדיבורים האלה, על אקדחנים ואקדחניות, על סיכול ממוקד, מעוררים סלידה. זהו מוסר של גנבים, מוסר של העולם התחתון, שבו בתחתית המדרג נמצאים "מלשנים". אם מישהו העליל עלילה על פואד, זו אקדחנות. אולם אם מישהו סייע לחשוף שחיתות, ולהציל את מדינת ישראל מביזיון נוסף של נשיא מושחת, הרי שמדובר בחושף שחיתות, הראוי לצל"ש.

* האם בוז'י הרצוג כבר העביר לפואד חפיפה בנושא זכות השתיקה?

* מה דעתי על טקס תפילת השלום בוותיקן? שאין בזה שום דבר רע. מה פירוש אין בזה שום דבר רע? אין לי שום דבר טוב לומר על זה? דווקא יש לי – שאין בזה שום דבר רע. אז פרס היה צריך לנסוע לשם? כן, כי אילו סירב להזמנה, היה נגרם נזק הסברתי לישראל. וכאשר מצד אחד עלול להיגרם נזק, ומצד שני סתם אין תועלת... שיסע, שיסע. מה שבטוח הוא, שהאירוע הזה לא השאיר חותם היסטורי אפילו ל-24 שעות.

* הכפר הבדואי טובא זנגריה, בגליל העליון, (נכון יותר לכנות אותו עיירה – מדובר ביישוב עם 5,000 תושבים, אולם כיוון שכך מכנים אותו תושביו, אני משתמש בטרמינולוגיה שלהם), מגיע לכותרות, בדרך כלל, במדורי הפלילים. כמו כל יישוב ה"נהנה" ממיתוג פלילי, ההכללה הזאת עושה עוול למרבית הציבור.
לטובא זנגריה גם פנים אחרות. 70-80% מבני הכפר מתגייסים לצה"ל, רובם ליחידות קרביות. זהו נתון מעורר התפעלות, מאחר והבדואים פטורים מחובת גיוס – מדובר באחוז בלתי נתפס של התנדבות לצה"ל. זאת, חרף מסע ההסתה הנורא של הנהגת ערביי ישראל, בראשות הח"כים הערביים, נגד ההתנדבות לצה"ל ולשירות אזרחי. רבות מבנות הכפר מתנדבות לשירות אזרחי.
על כך, ראויה טובא זנגריה להערכה ולכבוד.
אני שותף היום ליוזמה, בראשית דרכה, להקמת מכינה קדם צבאית לבדואים בטובא זנגריה. בפגישה עם הנהגת הכפר, אמר ראש המועצה המקומית חוסיין היב: "אנחנו לא חצי ישראלים וחצי פלשתינאים. אנחנו ישראלים. נקודה. הדגל היחיד שלנו הוא דגל ישראל!"

* במשך עשרות שנים, היו הערבים הנוצרים הסמן הקיצוני של הלאומיות (ואף הלאומנות) הערבית (הן הפאן ערבית, והן של העמים הערבים השונים). כך גם בקרב הפלשתינאים (לדוגמה, הארכי טרוריסטים ג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה) ואף בקרב ערביי ישראל (לדוגמה, עזמי בשארה). הגורם לכך, הוא היותם מיעוט דתי נרדף לאורך דורות, והציפיה שלאומיות ערבית תעמעם את הפער בינם לבין המוסלמים – אלה ואלה ערבים, ללא הבדל דת.
אלא שמגמות האסלאמיזציה במזה"ת, מאז המהפיכה החומייניסטית באיראן וביתר שאת מאז "האביב הערבי", ניפצו את הבועה הזאת. הנוצרים נרדפים ברחבי המזה"ת, וברשות הפלשתינאית מתבצע טיהור אתני שקט של הנוצרים.
האסימון מתחיל לרדת אצל רבים מן הערבים הנוצרים בישראל. ביטוי לכך, הוא עלייה מרשימה בנתוני הגיוס של בני העדה לצה"ל, חרף ההסתה החמורה נגד המגמה. בין השנים 1948-2012, התגייסו מדי שנה 35-45 ערבים נוצרים. בשנתיים האחרונות, יש קפיצת מדרגה ענקית. רק בגיוס מרץ 2014 התגייסו 148 נוצרים לצה"ל. השנה יצאו 12 חיילים נוצרים לקצונה.
זוהי מגמה חשובה מאוד, ויש לטפחה ולעודד אותה. חוקי ההעדפה המתקנת למשוחררי צה"ל, חיוניים ביותר לעידוד התופעה.

* חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, חיוני מאוד, כמבטא את מהותה וייעודה של ישראל, ואת היותה מדינתו של העם היהודי כולו, לא רק של אזרחיה. החוק מבטא את המחויבות שלנו לכל יהודִי בעולם, שהנו אזרח ישראל בפוטנציה, אם רק יבחר לממש זאת בעלייה לארץ. יש לבטא בחוק את המחויבות שלנו למאבק באנטישמיות ולהגנה על כל יהודי בעולם, כולל שימוש לצורך זה בכל הכלים הממלכתיים של המדינה (כפי שעשינו בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, באמצעות צה"ל והמוסד).
אולם איך ניתן להיות מדינת הלאום של העם היהודי, תוך המשך הניכור של המדינה לזרמים הגדולים ביותר ביהדות העולם – הרפורמים והקונסרבטיבים? המשך הניכור הזה מנוגד לייעודה של מדינת ישראל כמדינת ציונית, כמדינת הלאום של העם היהודי כולו. מן הראוי שחוק היסוד יבטא את המחויבות של מדינת ישראל לעם היהודי כולו, על כל זרמיו, ואת ההכרה של מדינת ישראל בזרמים השונים.

* בעשר שנות המו"מ בין ישראל לסוריה בשנות ה-90, גילו ממשלות ישראל חוסר אחריות לאומי משווע, בהציען לסורים את הגולן. כישלון התהליך, הציל את מדינת ישראל מאסון לאומי. אולם יש לזכור, שהיתה גם תוצאה חיובית אחת למו"מ. בזכות התעקשות של רבין ולחץ חזק שהפעיל, באמצעות הנשיא קלינטון, על הסורים, שוחררו לפני 20 שנה, ב-1994, יהודי סוריה, משביים המדכא. למרבה הצער, חלקם היגרו לארה"ב, אך רבים מהם, בראשות הרב הראשי של יהדות סוריה אברהם חמרה, עלו לישראל. כאשר אנו מדברים על מהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית – העמדת עניינם של יהודי הגולה במקום מרכזי במדיניות הישראלית, היא ביטוי לכך.

* ביד הלשון: פרשת השבוע שקראנו בשבת שעברה, פרשת "בהעלותך", מסתיימת ברכילות. מרים מרכלת על משה ועל אשתו הכושית, ונענשת בצרעת. פרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה, פרשת "שלח לך", נפתחת בסיפור המרגלים.
יש גם קשר לשוני בין מרגל ומרכל. בעברית, מקובלת תחלופה בין האותיות גימ"ל וכ"ף. דוגמאות: זכוכית וזגוגית. סכר וסגר. כך גם מרכל ומרגל.
מזמור ט"ו בתהילים, מתאר את דמות האדם האידיאלי. "יְהֹוָה! מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" – אחד האפיונים הוא "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ". מה פירוש "לא רגל על לשונו"? לא עלה דבר רכילות על דל שפתיו.
על פי רש"י, הציווי "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא י"ט), פירושו – לא תרגל.
ומי שאינו מבין את הקשר הקטלני בין רכילות וריגול, כדאי שיעמיק בפרשת אשכנזי (הרפז).