לפני למעלה מעשרים שנה, בעת לימודי התואר הראשון שלי, כתבתי עבודה סמינריונית גדולה על אורי אבנרי. הייתה זו עבודה סמינריונית של תואר ראשון, בקורס "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, אך בהיקפה, בעומקה וחדשנותה, היא היתה יותר מעבודת דוקטורט. אף מחקר אחר שעשיתי, גם בלימודי התואר השני שלי, אינו מתקרב לעבודה זו.
היה זה לאחר בחירות 1992. באותן בחירות, הודיע אבנרי על תמיכתו במפלגת העבודה בראשות רבין. מאחר ומיום קום המדינה לחם אבנרי ללא לאות במפא"י, מפלגת העבודה והמערך, בגלגוליהם השונים, והציג עצמו כ"אויב מס' 1 של המשטר", הודעה זו היתה דרמטית למדיי. שאלת המחקר שלי, היתה הניסיון לברר איך זה קרה.
האמת היא, ששאלת המחקר היתה תירוץ, קולב לתלות עליו את עצם המחקר, ולעמוד במתודולוגיה האקדמית. מה שעניין אותי באמת, היה עצם המחקר על אורי אבנרי, הניסיון לפענח את התופעה.
אורי אבנרי ריתק אותי משחר נעוריי. מצד אחד, עמדותיו הפוליטיות רחוקות ת"ק על ת"ק פרסה מעמדותיי. מצד שני, נמשכתי מאוד אל כתיבתו, לסגנונו, לכישרונו וליצירתיותו – אין פובליציסט שהשפיע על סגנון כתיבתי, בוודאי המוקדמת, כמו אורי אבנרי. ובנוסף לכך, ראיתי בו הוגה דעות פוליטי מקורי, שגם כאשר איני מסכים איתו, מעניין אותי לקרוא אותו ולהתאתגר באמצעות הוויכוח עם רעיונותיו, החורגים מסיסמאות ה"שמאל" הנדושות, שחדלו מזמן לשמש בעבורי אתגר אינטלקטואלי. מגיל צעיר מאוד, קראתי בשקיקה את מאמריו ב"העולם הזה". כנער, הייתי מגיע לתור שלי אצל האורתודנט שעה ארוכה קודם הזמן, ובולע את גיליונות "העולם הזה". לאחר מכן, כשאבי עבר לעבוד ב"דפוס החדש", שבו הודפס השבועון, הוא הביא לי את הגיליונות. קראתי בשקיקה גם את ספריו של אבנרי.
במסגרת העבודה, קראתי וניתחתי אינספור מאמרים שהוא כתב, קראתי שוב את כל ספריו, קראתי ספרים שנכתבו עליו וריאיינתי כמה משותפיו לדרך במשך השנים. וככל שהעמקתי בעבודה, כך הלכה הערכתי אליו וקטנה, הלכה ודעכה. עם זאת, הוא המשיך וממשיך עד היום לעורר את סקרנותי. גם במסגרת התואר השני שלי, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, כתבתי עבודה גדולה על הזיקה של אבנרי לתנועה הכנענית ובפרט על יחסי האהבה-שנאה בין אבנרי למנהיג התנועה הכנענית, המשורר יונתן רטוש.
במהלך הכנת עבודתי, נפגשתי עם אבנרי בביתו, לראיון עומק שנמשך כחצי יום. יצאתי מן הריאיון ברגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר באיש שיחה מרתק. אך היה משהו באישיותו, שעורר בי רתיעה מן הרגע הראשון של הריאיון.
הסברתי לו על מה אני כותב, והצגתי זאת כ"ביוגרפיה פוליטית". והוא הגיב מיד: "מה זאת אומרת ביוגרפיה פוליטית? אין לי ביוגרפיה אחרת. אין לי שום דבר זולת הפוליטיקה. כל חיי קודש לפוליטיקה."
כבר משפט הפתיחה עורר בי את התחושה שאחזה בי לאורך כל שעות הריאיון – שאני משוחח עם אדם הבונה את האנדרטה של עצמו, שבוי בנראטיב המאדיר את שמו, והוא עֶבֶד לאובססיה מגלומנית. ובנוסף לכך, לצד היותו איש שיחה מרתק, מצאתי אדם קר, בלתי ידידותי בעליל, חף מאינטליגנציה רגשית (מושג שלא הכרתי באותם ימים), חסר כל עניין בבן שיחו.
על כל אלה לא כתבתי מילה בעבודתי. זה לא היה הנושא. אולם גם מה שעלה מן המחקר עצמו, לא העלה את ערכו של אבנרי בעיניי. כתבתי על אובססיית הצבר שלו, כתבתי על השפעת שיטות התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה על שיטות התעמולה שלו, של עיתונו ובעיקר של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש", כתבתי על הצד המיליטריסטי שבו (ספרו "בשדות פלשת 1948" הוא הספר המיליטריסטי ביותר שקראתי, כולל תיאורי חדוות הלחיצה על ההדק וההרג) ועוד. ברמז, ניתן להבין שאני רואה באבנרי אדם, שהדבקות באמת אינה בדיוק התכונה הדומיננטית ביותר שלו. יתכן שבבוא היום אפרסם את העבודה הזאת.
שלחתי לאבנרי את העבודה, אך הוא לא הגיב. כעבור כשנתיים, פגשתי אותו בכנסת. ניגשתי אליו, הושטתי אליו את ידי, אך היא נשארה תלויה באוויר. מבחינתו, ניצב מולו אוויר. בספרו החדש "אופטימי", כל כך הרבה פעמים מופיע המשפט "מאז לא החלפתי איתו מילה," כולל הקרובים אליו ביותר, כך שאני בהחלט בחברה טובה.
"אופטימי" הוא האוטוביוגרפיה שהוציא לאחרונה אבנרי, בן ה-91, שחלקה הראשון יצא לאור לפני שבועות אחדים, ובקרוב עתיד לצאת גם חלקה השני.
הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיה. אין רומן מרתק מחיי אדם, בעיניי. קראתי בחיי מאות ביוגרפיות (רק לאחרונה קראתי את הביוגרפיות של אלתרמן ושל יצחק קצנלסון). לעומת זאת, איני אוהב אוטוביוגרפיות. אין בהן ראיה ביקורתית, מפוכחת, אובייקטיבית, שהיא תנאי לביוגרפיה טובה. לכן, אני ממעט בקריאתן. אולם בשל העניין הרב שלי באבנרי ואהבתי את כישרון הכתיבה שלו, רצתי לקנות ולקרוא את הספר. קראתי אותו בסקרנות רבה.
אורי אבנרי הוא אותו אורי אבנרי. שוב, אותה הכתיבה המרתקת, המהלכת קסם על הקורא. השילוב של היכולת לספר סיפור, השפה המדויקת והיכולת להעביר בצורה מעניינת רעיונות אידיאולוגיים מורכבים. ושוב, אותה השקפת עולם, שלא חלה בה כל תמורה עם השנים, אך משום מה אבנרי משכיל לשווק אותה כהשקפה צעירה ורעננה. מאורעות "האביב הערבי", למשל, לא סדקו כהוא זה את רעיונותיו אודות "השתלבות במרחב השמי."
אך מעל הכול, הספר הזה הוא יצירה של מגלומן, שכל חייו קודש ליצירת האנדרטה של עצמו. לאורך הספר הוא מפאר את עצמו, ועל מנת להעצים את התפארת, הוא מגמד את האחרים, בעיקר את מי שהיו שותפיו לדרך. וכך, לאורך כל הספר, דומה שאנו קוראים על גוליבר בארץ הגמדים. כמובן שאין בספר שמץ של ביקורת עצמית, בחינת דרכו, ספקנות כלשהי, או חלילה הומור עצמי.
ניכר בכותב הספר, שהוא מעריץ הערצה גדולה את הגיבור הראשי. בתחנות מסויימות בחייו הוא מהרהר, מה היה קורה אילו בחר בדרך שונה. למשל, אלמלא הפסיק ללמוד בכיתה ח' (בוודאי היה פרופסור מכובד באוניברסיטה), אילו נשאר בצבא (בוודאי היה אלוף בצה"ל) וכד'. אולם ספק אם הוא נתן את דעתו על השאלה, מדוע ההישג הגדול ביותר שלו כמנהיג פוליטי, היה שני מנדטים? ומדוע כשהתמודד בפעם השלישית לכנסת, לא עבר את אחוז החסימה.
הנראטיב המרכזי בספר הוא שבפני הציבור הישראלי היתה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שאותן ייצגו שני מנהיגים חשובים. האחת היא דרכו של דוד בן גוריון והשנייה היא דרכו של אורי אבנרי. בן גוריון הנהיג את המשטר הציוני, העסקני, המסואב, הלא דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, המשליט את הדת על המדינה, המדכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום, המחפש שעות כושר למלחמה וכו'.
לעומת זאת, אורי אבנרי, המנהיג האלטרנטיבי, הציג דרך של השתלבות במרחב השמי, הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, יוצרת פדרציה עם המדינה הפלשתינאית בא"י וקונפדרציה עם העולם הערבי כולו, השייכת לעולם החדש הבלתי מזדהה עם גוש המערב וגוש המזרח ומסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, מדינה שיש בה הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, ועוד ועוד. האסון ההיסטורי של מדינת ישראל, היא הבחירה בבן גוריון ולא באורי אבנרי, אך עדין לא מאוחר לשנות זאת. בנראטיב של אבנרי, הנושא העיקרי שהעסיק את בן גוריון, ויורשיו, היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.
אין זו רשימת ביקורת על הספר, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובחרתי ללכת בדרכו של אלי תבור, שברשימת הביקורת שלו על הספר ב"חדשות בן עזר" תיאר את אי הדיוקים (בלשון המעטה) המופיעים לאורך כל הספר, בעיקר כדי להאדיר את שמו של הכותב ולגמד את שותפיו. תבור, שותפו של אבנרי לעריכת "העולם הזה", הציג את הנטייה הזו בתיאור סיפורי "העולם הזה".
אולם אי הדיוק, אולי מתוך יהירות של מי שיודע הכול ואינו צריך לבדוק את עצמו, בא לידי ביטוי גם בשגיאות היסטוריות מביכות, לאורך כל הספר. הנה כמה דוגמיות:
בעמ' 141, בפרק המספר על התקופה הרוויזיוניסטית בחייו, מזכיר אבנרי את בנימין לובוצקי שפרש מהמפלגה הרוויזיוניסטית והקים את "מפלגת העם". שמה של אותה המפלגה, לא היה מפלגת העם אלא "מפלגת המדינה העברית".
בעמ' 144 מספר אבנרי על סדרת כתבות שפירסם ב-1943 בביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית "המשקיף" על התנועה הקיבוצית, ועל כך שהחתים את העורך, אייזיק רמבה, על מכתב לראשי "איחוד הקבוצות והקיבוצים". אלא שתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" נוסדה 8 שנים מאוחר יותר, לאחר הפילוג בתנועת "הקיבוץ המאוחד", מתוך איחוד בין "חבר הקבוצות" ו"איחוד הקיבוצים" – הזרם המפא"יי שפרש מ"הקיבוץ המאוחד".
במיספר מקומות הוא הגדיר את משה סנה כאחד ממפקדי הפלמ"ח, מה שלא היה ולא נברא.
בכתבו על הטמנת מכשירי האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי ב-1953, הוא ציין שבאותן שנים מפ"ם היתה "חברה בקואליציות ממשלתיות," בעוד אשר באותן שנים מפ"ם הייתה אופוזיציה מרה ולוחמת בממשלת מפא"י.
בפרק "כל אנשי שדה" – פרק מעניין במיוחד, שבו ניתח, לשיטתו, את המנהיגים הביטחוניים של ישראל, הוא ציין שב"ג מנע את קידומו של רבין ואת מינויו לרמטכ"ל במשך שנים רבות, ורק לאחר שפרש, אשכול מינה את רבין. אכן, ב"ג עיכב את מינויו של רבין, אך כפי שמתאר רבין בספרו "פנקס שירות", ב"ג היה האיש שהחליט למנות את רבין לרמטכ"ל, הבטיח לו את התפקיד, ועם התפטרותו מתפקידו מסר למחליפו, לוי אשכול, את התחייבותו לרבין וביקש ממנו לכבד את ההבטחה.
ניתן למצוא עוד דוגמאות רבות.
בסך הכול, הספר לא חידש לי הרבה. הקילומטרז' שלי בכתביו של אבנרי רב, ואני מכיר היטב את הנראטיב של אורי אבנרי על אורי אבנרי. החידוש העיקרי היה סיפור ילדותו של אבנרי, במשפחה יהודית אמידה בגרמניה. עד לספר זה, אבנרי לא כתב כמעט מילה על תקופה זו, ואלו פרקים מעניינים מאוד. הפרקים המרתקים ביותר, לטעמי, היו על מלחמת העצמאות, שבה אבנרי לחם ונפצע.
כרך א' מסתיים ב-1965, עם ההחלטה של אבנרי להקים מפלגה ולרוץ לכנסת. על פי סיפורו של אבנרי, הוא השתתף בוועידה בינלאומית, שהיה מיוזמיה, ואליה הגיע גם נציג רשמי של ישראל, ח"כ דוד הכהן, שנשלח בידי משרד החוץ אך ורק כקונטרה לאבנרי, ובנאומו אמר: "אתם צריכים לדעת שאורי אבנרי לא מייצג אפילו חלקיק של חלקיק של הציבור הישראלי!" – ועל כך הוסיף אבנרי: "יתכן שפסוק זה שינה את חיי. כי בו במקום החלטתי בליבי להוכיח שאני מייצג יותר מ'חלקיק של חלקיק'. הייתה רק דרך אחת לעשות זאת: לרוץ לכנסת."
מעניין, בראיון איתי ובמקורות רבים אחרים, הסיפור של אבנרי היה אחר לגמרי. בשנת 65' חוקקה הכנסת את חוק לשון הרע. אבנרי הציג את החוק כחוק אנטי דמוקרטי לסתימת פיות, שמטרתו האמתית היא להילחם ב"העולם הזה", עיתונו של אבנרי. אבנרי ועיתונו ניהלו מלחמה נגד החוק, אותו כינה אבנרי במעין ראשי תיבות – "חולרע", וביום שבו החוק התקבל, הבין אבנרי שהדרך האפקטיבית למלחמה במשטר היא בכנסת.
חרף ביקורתי, ברור שארוץ לקרוא את הכרך השני, ברגע שיצא לאור.

2. צרור הערות 15.6.14

* קו ישר עובר בין עסקת שליט לחטיפת הנערים. את החטיפה אין לראות כאירוע העומד בפני עצמו, אלא כחלק מרצף של עשרות ניסיונות חטיפה או התארגנויות לביצוע חטיפה, שסוכלו בידי כוחות הביטחון. הפלשתינאים למדו, שבני ערובה ישראלים הם הבטן הרכה של ישראל. הם נוכחו, שמה שלא הצליחו לעשות בעשרות פיגועי התאבדות המוניים, הם הצליחו בחטיפה אחת שהצליחה – לשבור את רוח העם ולכופף את הנהגת ישראל. הם למדו, שבאמצעות חטיפה, הם יכולים לחלץ מן הכלא אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים. רבים מן המשוחררים חוזרים לטרור, והם העומדים בראש מאמץ החטיפות.
עסקת שליט נועדה להציל את חייו של חייל ישראלי, אך היא עלתה ועוד תעלה בחיי חיילים ואזרחים ישראלים רבים.

* ההלם והזעזוע מן החטיפה, מעידים על ההישג הגדול של כוחות הביטחון, שסיכלו עשרות חטיפות בשנתיים האחרונות. כשאנו שומעים סיסמאות בסגנון "אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קלגסים השולפים פלשתינאים מן המיטות שלהם באמצע הלילה," כדאי שנדע שכל "שליפת פלשתינאי ממיטתו" מן הסוג זה, מנעה פיגוע, חטיפה או מעשה טרור אחר.

* טענה מוזרה ודבילית, הנשמעת כאן מאז החטיפה, מאשימה את הממשלה באחריות לחטיפה, בכך ששיחררה מחבלים, כיוון שלא רצתה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. כלומר, נקודת המוצא, היא שמו"מ עם הפלשתינאים חייב להיות עם תנאים מוקדמים, וישראל צריכה לשלם לאבו מאזן על נכונות להואיל לשבת אתנו. השאלה היא רק האם התשלום יהיה בהקפאת בנייה או בשחרור מחבלים. אלא שאילו הממשלה היתה מקפיאה בניה, בעקבות החטיפה היו מאשימים אותה באחריות בשל התעקשותה לא לשחרר מחבלים, עד כדי כך שהעדיפה להקפיא את הבנייה.
רינה מצליח העלתה לראשונה את הטענה הדבילית הזאת בשידור חי בערוץ 2. אהוד יערי השתנק, ושאל כלא מאמין "את רצינית?" והיא ממש נעלבה.

* נתניהו צדק בהטלת האחריות לשלומם של החטופים על אבו מאזן. יש להבחין בין אחריות לאשמה. להבדיל מערפאת בפיגועי ה"אינתיפאדה" השנייה, אין ספק שאבו מאזן אינו עומד אישית מאחורי החטיפה, לא רצה בה ואינו אשם בה. אולם כנשיא הרשות הפלשתינאית ומייצג העם הפלשתינאי, הוא נושא באחריות למעשים הנעשים ברשות או בידי אנשיה. שלטון אינו רק כיבודים אלא אחריות. אבו מאזן, על אף יללות הקורבניות שלו, הוא שלטון – הוא נשיא, יש תחתיו ממשלה וראש ממשלה, משרדי ממשלה, כוחות ביטחון, זרועות מודיעין, שלטון מקומי, בתי משפט, בתי סוהר, שגרירויות בעולם וכו'. ובתור שכזה, הוא נושא באחריות ואל לנו לאפשר לו להתחמק ממנה, כשנוח לו.

* זיו תדהר, פובליציסט ולשעבר שדר בגל"צ, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט סאטירי, כמיטב האירוניה שלו, בנוסח הבא: "אנחנו, אנשי אקדמיה ואנשי רוח ישראלים, יוצאים בזאת בגילוי דעת לראש ממשלת ישראל, ומביעים דאגה מהפעולות שישראל נוקטת בשעות האחרונות לשחרור החטופים. כיהודים וכישראלים, לא נוכל עוד לשתוק ולעמוד מנגד. אנחנו מסתייגים מכל פעילות אלימה של צה"ל, המדרדרת את האזור לסבב הסלמה מיותר, וקוראים בזאת לסיים את המשבר בדרכי הידברות ופיוס. די למלחמה. כן לשלום."
שיתפתי את הפוסט הזה בדף הפייסבוק שלי. ומיד החלו לעלות תגובות המתייחסות אליו כאל גילוי דעת אוטנטי של "אנשי אקדמיה ורוח ישראלים." מה שמוכיח עד כמה דייק זיו באירוניה שלו. עד כמה הוא היה נאמן למקור. מצחיק? עצוב.

* התנהלותו של נתניהו בבחירת הנשיא היתה ביטוי להיעדר מנהיגות. פסילת אדם ראוי מתוך נקמנות אישית, בניגוד לכל שיקול ציבורי; לא מפלגתי, לא קואליציוני ולא לאומי. התנהלות נמהרת, חובבנית, מפוחדת, ממש היסטרית, בלי לפסוח על אף שגיאה. אובססיה שאיש אינו יכול להבין אותה, לא בציבור ולא במערכת הפוליטית, לעשות הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין, כולל הצעות בדקה ה-90 לבטל את מוסד הנשיאות (אין זה מן הנמנע, שבעוד 7 שנים הוא עצמו יתמודד על "התפקיד המיותר"), להאריך את כהונתו של פרס – אף שפרס פגע קשות בו, בממשלתו ובמדיניותו, חיפוש מן הגורן ומן היקב של מועמדים וזניחתם. ואחרי הכול, הוא נכשל, והאיש שעד הרגע האחרון ניסה למנוע את היבחרו – נבחר. בסופו של דבר, נתניהו פגע בעיקר בעצמו, בתדמיתו, במשילות שלו ובמנהיגותו.

* עם זאת, דומני שהמחשבים את קצה של ממשלת נתניהו לאחור, טועים ויתבדו. הם מזכירים לי את הקדנציה הקודמת, שבה החל מן השנה הראשונה, בפתיחתו של כל מושב של הכנסת, הפרשנים והעיתונאים הסבירו מדוע בהכרח זה המושב האחרון של הכנסת והממשלה. בסופו של דבר הממשלה השלימה תקופת כהונה שלמה.
להערכתי, כך יהיה גם הפעם. בניגוד לדיבורים על משבר משילות, המשילות והיציבות הפוליטית בישראל דווקא התחזקו מאוד בשנים האחרונות. הסיבה לכך, היא הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי בתקופת שרון וביוזמתו. היום, כדי להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יש צורך בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי לראשות הממשלה. הסיכוי שהדבר יקרה קלוש ונדיר.
עד אותה רפורמה, בכל יום ב' הצעות אי האמון בממשלה סיכנו את קיומה, וגרמו לכך שמיום שני ליום שני נערך מו"מ קואליציוני עם כל סיעה ואף עם ח"כים מרדנים, והממשלה נסחטה ללא הפסק. הדבר כִּירְסם קשות במשילות, שחק את הממשלות והקואליציות וגרם לכך שאף ממשלה לא הצליחה להוציא את ימיה. הממשלה הראשונה שנבחרה אחרי קבלת החוק נפלה עם התפטרותו של אולמרט, בשל פרשיות השחיתות והפלילים שלו. אולם בקדנציה הקודמת של נתניהו, החוק עמד במבחן וכך יהיה, להערכתי, גם בממשלה הנוכחית (אף שזו קואליציה הרבה יותר הטרוגנית).

* כאשר שמעון פרס הציג את מועמדותו לנשיאות, לפני 7 שנים, כתבתי ב"פתיתים", טור סאטירי שכתבתי באותם ימים בפורטל לצדק חברתי וזכויות האדם BSH (שלצערי כבר אינו קיים), שפרס רוצה את תפקיד הנשיא, כקרש קפיצה לקראת התמודדותו על ראשות הממשלה בגיל 91. אז זה היה מצחיק. אין זה מן הנמנע, שאפשר להעביר את הטקסט מהטור הסאטירי למדור הפוליטי.

* משפחת ריבלין רוצה להמשיך לגור בביתה הצנוע. אני מעריך זאת מאוד, ומבין אותם – אין לי ספק שאילו הייתי במקומם, זה היה גם רצוני. אולם אין להסכים לכך, מאחר ומשמעות הדבר היא כפל הוצאות על אבטחת שני הבתים, וטורח לשכנים בשל דרישות האבטחה.

* שוב עולה לכותרות סוגיית בתיה של משפחת נתניהו. הסוגיה עלתה בעבר, בעלויות הבריכה ועוד ועוד. וכאן יש לקבוע כלל ברור – מדינת ישראל מממנת את בית השרד של ראש הממשלה (ואני תומך בשדרוג בית רוה"מ, בשל פונקציות האירוח הכרוכות בו, כמקובל בעולם כולו), אך אין היא מממנת בשום אופן אף הוצאה של ביתו הפרטי.
ולגבי פרשיית הריהוט – אני מקווה מאוד שההכחשות נכונות ויתברר שמדובר בחשד שווא. אם יתברר שאכן משפחת נתניהו רימתה בהחלפת הרהיטים, הרי שמעבר לשחיתות, מדובר גם בטמטום. האם הם אינם מבינים שתפקידם מעמיד אותם תחת זכוכית מגדלת של הציבור, התקשורת, ביקורת המדינה וגורמי אכיפת החוק? הם לא הבחינו בכך, שהציבור נעשה פחות ופחות סובלני לשחיתות שלטונית?
הוא הדין לגבי פואד, שטרית ושות'. האם מי שיש להם שלדים בארון, אינם מבינים שברגע שהם מעמידים את עצמם למשרה הרמה, ארונותיהם (וכספותיהם) יפתחו?
כמובן שהציפייה מהם היא בראש ובראשונה לטוהר כפיים. אבל – כזה טמטום?

* אל קאעידה ביצעו את מתקפת 11 בספטמבר. בתגובה ארה"ב הפילה את סדאם חוסיין. במקום סדאם עלו לשלטון שיעים, תומכי איראן. את השלטון השיעי מביסה אל קאעידה. חד גדיא, חד גדיא.

* ביד הלשון: ברכות לנשיא הנבחר, רובי ריבלין, שגבר על אינפלציה של נשיאים בכוח (פוטנציה).
האסוציאציה הראשונה שלי לנשיאים היא הפסוק ממשלי (כ"ה, י"ד) "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן." אלא שאין קשר בין הנשיאים הללו והללו. יש שני מובנים למלה נשיא. לצד הנשיא שבו עיסוקנו, גם ענן נושא גשם נקרא נשיא. הפסוק מתאר מציאות שבה השמיים מכוסים ענני גשם, רוח מנשבת, האווירה היא של סגריר, אך הגשם המיוחל אינו יורד. זו אלגוריה ליצירת אווירה לקראת פעילות או מעשה, עם הכנות רבות והתארגנות, ולבסוף הפעילות עצמה לא התקיימה.
המשמעות השנייה היא הדמות העומדת בראש מדינה, ארגון, חברה. הראשון בתנ"ך המכונה נשיא הוא אברהם אבינו, המכונה כך בפי תושבי חברון, שבה הוא מחפש חלקת קבר לאשתו: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ." הביטוי מופיע פעמים נוספות בתנ"ך. בתקופת המשנה והתלמוד, הנשיא היה ראש הסנהדרין, ולמעשה ראש האומה. בימינו אנו משתמשים בביטוי לראשי מוסדות אקדמיים, בתי המשפט, חברות וארגונים, אך בראש ובראשונה למי שעומדים בראש מדינה רפובליקאית – הן בדיקטטורה, הן במשטר נשיאותי דמוקרטי והן בדמוקרטיה פרלמנטרית, שבה הנשיא הוא בעל תפקיד ייצוגי, סמלי. כלומר, כל ראש מדינה שאינו מלך, הוא נשיא.

* במהלך הבחירות לנשיאות, נשמע הביטוי "אקדוחנים" ו"אקדוחניות", כגינוי למי שפעלו לחשיפת שחיתות של מועמדים לנשיאות. כמיטב תרבות העולם התחתון, הבעייה אינה במושחת, אלא ב"מלשין". אך... אילו לפחות הקפידו על איות נכון.
שכן... אין לומר "אקדוחן", כי אם אֶקְדְּחָן – אדם נושא אקדח.
מהיכן, אם כן, הביטוי אקדוחן? זהו שריד מגרסה ישנה של המילה אקדח – אֶקְדּוֹחַ. לאחרונה, הביטוי שוחזר בדמותו של השר רפי איתן ב"ארץ נהדרת". דמותו בסאטירה, היתה של זקן מנותק, בלתי מעודכן, המדבר בלשון ארכאית. בין השאר, הוא לא אמר אקדח אלא אקדוח.
האקדוח אינו טעות, ובמילון אבן שושן הוא מופיע אף היום לצד אקדח כמילה תקנית. הוא מופיע אף בכמה שירים. ב"שם שועלים יש", של קדיש יהודה לייב סילמן, מופיעות השורות [נא להצטרף בשירה נלהבת]:

כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ
בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?
כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ
חֲבִיבִי שֶׁלִּי?

בָּאֶקְדּוֹחַ, יַלְדָּתִי!
בָּאֶקְדּוֹחַ, נִשְׁמָתִי!
בָּאֶקְדּוֹחַ, תַּמָּתִי,
יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!

הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ
בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?
הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ
חֲבִיבִי שֶׁלִּי?

בְּמַחְצַלְתִּי, יַלְדָּתִי!
בְּמַחְצַלְתִּי, נִשְׁמָתִי!
בְּמַחְצַלְתִּי, תַּמָּתִי,
יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!

וכך בשירו של אלתרמן "כלל גדול": "ובראותי מופתים של יצרים וכוח / בדבר ספרות צעיר של פרוזה או של שיר, / או דבר שירה-בפרוזה בה כל ניב – אקדוח / וכל דיבור דרבן וכל פסוק הוא שריר [...]"