אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי, היה לפני עשרים שנה. במשך 19 יום שבתתי רעב. במשך 19 יום, חבריי ואני ישבנו בשמורת גמלא העתיקה שבגולן, ושבתנו רעב, נגד הנסיגה מהגולן, שהיתה אז סכנה מוחשית ביותר. במשך 19 ימים לא אכלנו דבר ושתינו רק מים. במהלך השביתה, אחד מחבריי התמוטט ואושפז, ולמחרת חזר אלינו והמשיך את השביתה עד תומה.
שביתת רעב אינה רק כלי לגיטימי במאבק, הוא אף כלי אצילי; אדם וקבוצה, הנאבקים על ציפור נפשם כדי למנוע אסון בלתי הפיך, בעיניהם, אך לא עושים זאת באמצעות פגיעה באחרים, באמצעות טרור, אלא באמצעות נכונותם לסבול, באמצעות פגיעה בעצמם.
ועל אף עמדתי זאת, וחרף ניסיוני האישי, אני תומך בהצעת החוק שנועדה לאפשר הזנה בכפייה של אסירים השובתים רעב.
הסיבה המרכזית לעמדתי, היא קדושת חיי אדם. שביתת רעב נועדה להזעיק את דעת הקהל, לא להתאבד. שביתת רעב המסכנת באופן מוחשי ובוודאות קרובה את חייו של השובת, היא כבר מעשה התאבדות. וכאשר אדם מנסה להתאבד, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת למנוע את התאבדותו. קל וחומר, כאשר מדובר באסיר. כאשר אדם מתאבד בביתו, אנו רואים בו אחראי למעשה. כאשר אסיר מתאבד בכלא, אנו רואים בהנהלת הכלא ובסוהרים אחראים למותו. תפקידם להשגיח עליו, לפקוח עין, לוודא שאינו פוגע בעצמו, למנוע ממנו נגישות לאמצעים שיקלו על התאבדותו. כאשר אסיר מוגדר כבעל נטייה אובדנית או כמסוכן לעצמו, ההשגחה עליו גדולה שבעתיים. אם הוא מתאבד, זהו כישלון של המערכת, המחייב חקירה ואף הסקת מסקנות.
כפי שהצלת חייו של האסיר מוצדקת כאשר הוא מנסה לחתוך את ורידיו או לתלות את עצמו, כך היא מוצדקת כאשר ההתאבדות היא באמצעות הרעבה עצמית.
הדברים מקבלים משנה תוקף, בהקשר הפוליטי של שביתת המחבלים האסירים. נכונותו של מחבל כזה למות בשביתת רעב, היא הקרבה עצמית כמו נכונותו למות בפיגוע התאבדות. אותו מחבל מנסה להכניע את ישראל באמצעות השביתה, ואם לא יצליח בכך, הוא ינסה לפגוע בה באמצעות המוות. הנזק התדמיתי והביטחוני לישראל כתוצאה ממותם של מחבלים שובתי רעב בכלא, יהיה גדול הרבה יותר מהנזק התדמיתי כתוצאה מהזנתם בכפייה (אף שללא ספק גם צעד זה יגרום לנזק). אנחנו נמצאים במלחמה, ואין כל סיבה שנגיש ניצחונות לאויבינו, מתוך אידיוטיזם שימושי. כמובן, שהמטרה הזאת אינה מקדשת את כל האמצעים, אך לבטח היא מקדשת את האמצעי של מניעת התאבדות, שבלאו הכי הינו צעד מוסרי והומאני, הנובע, בראש ובראשונה, מערך חיי אדם.

2. צרור הערות 25.6.14

* רצח דרק רוט, הוא אחד הפשעים המזעזעים ביותר בתולדות המדינה. רצח סתם, לשם שעשוע, בשביל הכיף. מן הראוי היה, שרוצחיו יימקו בכלא עד סוף ימיהם. אולם כיוון שהיו קטינים, הם נענשו בהתאם למה שהחוק מאפשר כענישה לקטינים. משה בן איבגי היה ונשאר פושע בכל ישותו. בחופשה הראשונה מהכלא שדד. בחופשה השנייה מהכלא ברח מהארץ. גם בארגנטינה המשיך לעסוק בפשע.
אי אפשר להעניש אותו כפי שמגיע לו, בשל מגבלות הסכם ההסגרה עם ארגנטינה. אולם יש למצות עד השנייה האחרונה את עונשו. איזה עיוות הדין והצדק יש בהקדמת שחרורו מן הטעם ההזוי של ניכוי תקופת ישיבתו בכלא הארגנטיני!? איזו קהות חושים! איזה ראש קטן של שופט, שאינו רואה את התמונה כולה – מכלול פשעיו והמשמעות של העונש כלפי החברה, כלפי אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, בצדק ובמשפט הישראליים. איזו אטימות כלפי משפחת הקורבן.
טוב עשתה הפרקליטות שערערה על ההחלטה, ואני מייחל לכך שהערעור יתקבל.

* ישראל הייתה חייבת להגיב על רצח הילד מוחמד קראקרה. עם זאת, גם היום, האינטרס העליון של ישראל הוא לא להיגרר ולשקוע בבוץ הסורי – מלחמת בני חושך בבני חושך, הטבח ההדדי הנורא. מראשית המלחמה בסוריה, הממשלה נוהגת בשיקול דעת ובקור רוח, וחשוב לדבוק בדרך זו גם כעת.

* ילד ישראלי נרצח בפיגוע טרוריסטי. תלמיד במערכת החינוך הישראלי, נרצח בפעולת איבה. ושר החינוך של ישראל לא ראה לנכון להיות נוכח בהלווייתו. לא הוא, ולא אף נציג רשמי של ממשלת ישראל. בושה. לא רק בושה, גם איוולת – הרי גם אם אין קשר לכך שהקורבן הוא ערבי, ברור שכך הדבר יתפרש. כך שאין זו רק איוולת, אלא חוסר אחריות. מוחמד קראקרה – יהי זכרו ברוך!
אני גאה בחברים ממושב אלוני הבשן, שבסמוך לו בוצע הפיגוע, על שנסעו לעראבה להביע את תנחומיהם למשפחה השכולה.

* נאומו של אבו מאזן בוועידת שרי החוץ של מדינות האסלאם, הפתיע באומץ ליבו, בחוכמתו ובכנותו. נאום כזה, מפי מנהיג פלשתינאי, לא נשמע מעולם, בוודאי לא בערבית, בוודאי לא בפומבי. אבו מאזן ראוי לשבח על הנאום.
האם הנאום מוכיח שהיתה זו טעות להטיל על הרשות את האחריות לחטיפה? לא. כיוון שלא אשמה הוטלה על הרשות, אלא אחריות. אי אפשר לאחוז במקל האחריות בשני קצותיו – גם להיות רשות שלטונית וגם להתחמק מאחריות לנעשה בשטח שבאחריותה ובידי נתיניה. יתר על כן, אין המדובר רק באחריות הכוללת מעצם היותה הרשות השלטונית, אלא ברשות שמערכת החינוך ומערכות התקשורת המודרכות שלה מובילות את ההסתה הקשה נגד ישראל. הארגון שחטף את הנערים, הוא השותף הקואליציוני של אבו מאזן.
אולם יש לראות בחיוב את הנאום, ולקוות שזהו סימן דרך לשינוי דרכה של הרש"פ. אבו מאזן אינו פרטנר לשלום, כפי שהוכח בכל המשאים והמתנים עימו, מאחר ואין הוא מוכן להכיר במדינת ישראל והוא עומד על דרישות בלתי אפשריות, שאף ממשלה ישראלית לא תוכל לקבל אותן. אולם נאומו מעיד, שהוא יכול להיות מנהיג פרגמטי, שמסוגל לנהל את הסכסוך בשום שכל, לטובת האינטרסים של עמו, ולא ללכת עם הראש בקיר. אם זו תהיה דרכו של אבו מאזן, ולא יהיה זה נאום חד פעמי, הוא לבטח ימצא בישראל שותף של ממש לחיזוק הרש"פ.
לטווח הרחוק, ניתן יהיה להגיע לשלום רק מחוץ לקופסת פתרון שתי המדינות, בהסכם עם פרטנר ירדני-פלשתינאי, שיהיה מוכן לשלום אמת על בסיס פשרה טריטוריאלית סבירה והוגנת.

* התעלמות מדבריו של אבו מאזן כאילו לא נאמרו, או כאילו לא נאמרו בערבית, או כאילו לא נאמרו בפומבי, עלולה להיות החמצת הזדמנות חשובה לשיפור היחסים עם הרש"פ, כולל התיאום הביטחוני וכתוצאה מכך, תרומה ביטחונית לישראל. אולם תהיה זו טעות חמורה לא פחות, לתלות בדבריו של אבו מאזן יותר ממה שיש בהם באמת. לא היה בהם שום דבר המרמז על שינוי בדרך הסרבנות שלו. מה הוא אמר? אין לנו יכולת לנצח את ישראל, לא בעימות צבאי ולא בשום תחום אחר. לכן, התיאום הביטחוני עם ישראל מחזק את הביטחון שלנו. אין לפתוח באינתיפאדה שלישית, כי האינתיפאדה הקודמת רק גרמה לנו לנזק כבד ולסבל רב.
זה הכול. אם יתמיד בדרך זו ואם יזכה לתמיכה ציבורית, זו התפתחות חשובה, שעלינו לעודד אותה. אך אסור לנו להכות את עצמנו בסנוורים. עלינו להביט במציאות בעיניים פקוחות.

* חנין זועבי כינתה את אבו מאזן בוגד, בשל התיאום הביטחוני עם ישראל. ונשאלת השאלה, האם גם חמאס בוגדים בעיניה, בשל הקואליציה שהקימו עם הבוגד.

* מי שטוען שגדעון לוי מתייצב אוטומטית לצד הפלשתינאים, מאשים אותו בהאשמות שווא, טועה ומטעה. הנה, ניקח לדוגמה את סוגיית חטיפת הנערים. בעוד יו"ר הרשות אבו מאזן גינה את המעשה בצורה חד משמעית, חלון הראווה של "הארץ" הביע תמיכה בלתי מסויגת בחטיפה.

* יש לישראל משרד חוץ? מי הטמבלים ששלחו את אימהות החטופים לנאום דווקא במועצה של האו"ם ל"זכויות האדם"? הרי מדובר בגוף אנטי ישראלי, המורכב בעיקר ממדינות דיקטטוריות המדכאות את אזרחיהן וטובחות בהן, ועיקר עיסוקו בהתנפלות על ישראל. הרי מדובר בגוף שעמד מאחורי עלילת גולדסטון. הרי מדובר בגוף שמי שעמד בראשו עד לפני שנים אחדות היה קדאפי. מי הטמבל ששלח את האימהות דווקא לגוף הבלתי לגיטימי הזה? לשם מה? כדי לתת לו לגיטימציה, כאילו יש קשר כלשהו בינו לבין זכויות האדם?

* טוב עשתה הממשלה כשהעבירה השבוע תקציב לחיזוק החוסן החברתי ביש"ע, אך היה טוב הרבה יותר, אילו פעלה להבטחת תחבורה ציבורית סדירה באותם אזורים.

* שאלת תם: את מי יאשימו מתנגדי חוק ההזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב, כאשר אסיר ימות כתוצאה מהשביתה?
ועוד שאלת תם: את מי יאשימו מתנגדי חוק ההזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב, כאשר בעקבות מותו של אסיר כתוצאה מהשביתה, תהיה התפרצות אלימה נגד ישראל?
ושאלת תם אחרונה: מה באמת רוצים מתנגדי חוק ההזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב; את מי ואת מה הם משרתים?

* שביתת הרעב של המחבלים העצירים המנהליים, העלתה על סדר היום את עצם סוגיית המעצרים המנהליים, שהיא ללא ספק תופעה בעייתית ולא רצויה. אין ספק שזה צעד לא דמוקרטי. אבל גם מאסר על פי החלטת בית משפט, אינו התגלמות הדמוקרטיה. הרי מדובר בשלילת חירותם של אנשים, שזהו עונש אכזרי מאוד. למה בכל זאת יש בתי כלא וענישה אכזרית כזאת? כי אסור להיות חד מימדיים. חברה צריכה להגן על עצמה, להגן על שלום אזרחיה, להגן על ביטחונה, על כלכלתה וכו'. מעצרים מנהליים הם לא דבר רצוי, אבל זאת דמוקרטיה מתגוננת. מצב כפי שהיה בעת מתקפות הטרור אחרי אוסלו ובעיקר אחרי קמפ-דיוויד, הוא הרבה יותר מסוכן לדמוקרטיה, כי דמוקרטיה שאינה יכולה להגן על חיי אזרחיה עלולה להתדרדר לאנרכיה ולכמיהה ל"שלטון חזק שיעשה סדר". והיו דברים מעולם, ומי כמונו מבין את משמעותם ואת תוצאותיהם.
לעיתים, הגנה על הדמוקרטיה מחייבת צעדים בלתי דמוקרטיים. אין להתייחס לסוגיית המעצרים המנהליים בצורה פשטנית וסיסמתית, כעומדת בפני עצמה, בחלל ריק. על פי הגישה הפשטנית, הדיכוטומית, השאלה היא: מעצר מנהלי כשלילת חירות של אדם ללא משפט – זה טוב או רע? כמובן שזה רע. ולכן יש להתנגד לכך.
אבל נכון לראות זאת בהקשר רחב יותר, ולשאול את עצמנו מה האלטרנטיבה. איך מובטחת חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה ועל ביטחונה?
פרופ' יחזקאל דרור כתב רבות על הטרור כרשע קיצוני במיוחד, שהמלחמה בו אינה יכולה להתקיים על פי חוקי המלחמה הקונבנציונליים. במלחמה בטרור, יש מקום גם לצעדים בלתי קונבנציונליים, כמו מעצרים מנהליים, כאשר יש רמה גבוהה של ודאות שאדם מסוים מהווה סכנה קרובה לביטחון המדינה, ויש קושי ראייתי להרשיע אותו בדין. חשוב לזכור, שהמעצרים המנהליים נעשים תחת ביקורת שיפוטית. כל מעצר מנהלי מחייב אישור שופט בתוך 48 שעות. כל מעצר מנהלי הוא לחצי שנה (ובתוך מדינת ישראל הריבונית – 3 חודשים), וכל הארכה מחייבת אישור נוסף של בית משפט. בפני העצירים המנהליים עומדת הזכות לעתור לבג"ץ וחלקם מנצלים אותה. עובדה שבג"ץ, שאי אפשר להאשימו באדישות לזכויות האדם, אישר לא מעט מעצרים כאלה.
הביקורת השיפוטית בשתי הערכאות, נועדה ליצור את האיזון הראוי בין ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, לבין זכותה של המדינה לביטחון וחובתה להגן על חיי אזרחיה. האם זכותם של אזרחי ישראל לחיים נטולי טרור, אינה כלולה בזכויות האדם? המספר הנמוך על עצירים מנהליים, חרף המלחמה הקשה של ישראל בטרור: 190 בסך הכול, מתוכם רק 50 למעלה משנה ורק עשרה למעלה משנתיים, מעיד על מדיניות זהירה ומאוזנת.

* בתקופת הדיון הציבורי על עסקת שליט, כתבתי מאמר תחת הכותרת "חללים חסרי פנים", ובו אמרתי שאמנם כולנו מכירים היטב את גלעד שליט, את שמו, את תמונתו, את בני משפחתו וכו', אבל כדאי שנזכור גם את החללים, שעוד אין להם שם, אין להם פנים, ואיננו מכירים אותם – ההרוגים בעקבות העסקה.
והם מתחילים לקבל פנים ושמות. נצ"מ ברוך מזרחי. יהי זכרו ברוך!
איך זה יכול להיות שמשוחררי עסקת שליט חוזרים לטרור? מה, הם לא חתמו על מסמך?
אל תדון אדם אל שתגיע למקומו. איני שותף לעליהום הרטרואקטיבי על נועם שליט. נועם שליט הוא אב שנאבק על חיי בנו. אין טבעי מכך. הביקורת שלי היא על הגורמים הפוליטיים שהובילו את המאבק למען העסקה ועל ראש הממשלה שגילה חוסר מנהיגות ולא עמד בלחץ הציבורי. והאמת היא, שהיה זה כישלון של החברה הישראלית, שלא גילתה כושר עמידה והפעילה על ההנהגה לחץ בלתי נסבל. עלינו, החברה הישראלית, לקיים חשבון נפש, ולא להשליך את ייסורי המצפון הקולקטיביים שלנו על כתפיו הצרות של אב שנאבק על חיי בנו. הוא לא השעיר לעזאזל שלנו.
ועצתי לנועם שליט היא לא להתראיין. אם יוצאים מפיו משפטים כמו "לא אני קבעתי את זהות המחבלים ששוחררו," באמת עדיף שיסכור את פיו. תפקידו הסתיים.

* לא אחת עמדתי, ברוח ספרו המעולה של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", על אובססיית השואה של האוטואנטישמים בתוכנו, הנוהגים להציג את ישראל והיהודים כנאצים האמיתיים, תוך גילוי סולידריות עם הגרועים באויבינו ועם מכחישי השואה (מסה פרי עטי בנדון הופיעה בגיליון החדש של "האומה"). אחד משיריו המצמררים של אלתרמן בימי השואה, הוא "מכל העמים", שיר זעקה כלפי שמיא, על כך שבחר בנו, העם הנבחר, לגרדומים, לטבח בילדינו. "בבכות ילדינו בצל גרדומים / את חמת העולם לא שמענו."
בגיליון האחרון של כתב העת "הו" מופיעה פרפראזה על שירו של אלתרמן, מאת יאיר דוברת. לא בכדי, הוא בחר דווקא בשיר הזה, המוקרא תדיר בטקסי יום הזיכרון, וכך אי אפשר להימלט מהאסוציאציה המתועבת. התועבה הזאת היא הצגת ישראל כעם שנבחר להיות הנאצים של ימינו. וכך מסתיים שיר הפיגולים:
"וּלְךָ הַגּוֹזֵם עֲרָבִים כִּצְמָחִים, / לְךָ הַשְּׁבוּעָה הַנִּצַּחַת – / נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם כָּל קִבְרֵי הָאַחִים: / עוֹד תִּרְאֶה שֶׁהָאָרֶץ מֻבְטַחַת!
אין אנטישמיות בזויה יותר מאנטישמיות של יהודים.

* ג. יפית רכשה את "סטימצקי" והצעד הראשון שהיא עשתה, היה הענקת בונוס של 3,5 מיליון שקל למנכ"לית איריס בראל, שבמשמרת שלה "סטימצקי" קרסה, חודשיים בלבד אחרי שהנ"ל קיבלה בונוס של 650,000 שקל. המשכורת החודשית של בראל היא 135,000 שקל. רק לפני כחצי שנה, בראל החליטה לסגור את החנות בקצרין, כיוון שהיא לא הרוויחה מספיק, מתוך הנחה שתושבי הגולן ירדו לקנות בראש פינה, קריית שמונה וצמח, וכך אפשר לפטר שתי עובדות ולחסוך. היא לא חשבה לוותר על מקצת משכורת העתק שלה. היא לא חשבה לוותר מקצת הבונוסים המושחתים שלה. משהו רקוב שם. וכנראה שהרקב ממשיך גם בבעלותה של ג. יפית.

* כשנינט תלד, והכותרות ינועו בין "תינוק נולד" ל"כוכב נולד", זיכרו איפה קראתם זאת לראשונה.

* ביד הלשון: בפינתי הקודמת, סיפרתי על ההסתייגות שהעלה עזריה אלון בוועידה ה-20 של הקיבוץ המאוחד בשפיים, יוני 1976, מהשימוש בביטוי "רמת הגולן" ודרישתו לכתוב בפשטות "הגולן".
בוועידה זו, ועידת שפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל. השם אורטל עוד לא היה, ובוועידה דובר על "הקיבוץ הרביעי", בהיותו הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בגולן, אחרי מרום גולן, עין זיוון ואל-רום (היו אז בגולן עוד ארבעה קיבוצים, שהשתייכו לתנועות קיבוציות אחרות).
ומי נתן לקיבוץ אורטל את שמו? עזריה אלון, חבר בית השיטה, הקיבוץ האומן של אורטל בשנות הקמתה.
וכך הוא כתב לספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים", אותו ערכתי לפני שש שנים:

אני 'אשם' בשם אורטל, ואלה ההצעות והנימוקים שהעליתי בשעתו:
הבסיס "טל" התבקש באזור זה (המיקום המדויק של קיבוצכם עדיין לא נקבע אז) הצופה אל הר אביטל, אל הר בנטל ואל החרמון.
הביטוי "טל חרמון" נמצא בתהילים קל"ג 8, והיה למושג בספרות העברית. הצעתי אז שלושה צירופים:
טל-מור – על פי שיר השירים פרק ה', שבו מופיעים "טל" ו"מור" בפסוקים 2 ו-5.
טל-אור – על פי ישעיהו כ"ו 11 "כי טל אורות טלך". גם ביאליק השתמש בצירוף זה בשירו הנודע "עם שמש", בפתיחת הבית השני: "ורטובי טל אורות לאחיכם תשובו."
אור-טל (כך במקור, עם מקף באמצע) – כהיפוך של השם הקודם. אנשי אורטל של אז (אינני יודע בדיוק מי) בחרו בצירוף השלישי, וועדת השמות אישרה אותו. אף כי הוא לא היה המלצתי הראשונה, הוא מקובל עליי כשם יפה והולם, ואני חושב שהוא מבטא גם את הקשר בין אזורכם ובין העבר והתרבותי שלנו.