אני תומך בזכויות שוות ומלאות לזוגות חד מיניים. זו השקפת עולמי ההומניסטית, הליברלית. ולמען הגילוי הנאות, אני גם בעל עניין. אחי הוא הומו. הוא ובן זוגו מנהלים מערכת זוגיות נפלאה לאורך שנים רבות. בן זוגו הוא גיסי לכל דבר, הוא דודם לכל דבר של ילדיי. וכאשר יהיו להם, בע"ה, ילדים – הם יהיו אחייני לכל דבר, אהיה דודם לכל דבר, וילדיי יהיו בני דודיהם לכל דבר. מבחינתי, כל התייחסות אליהם שלא כאל משפחה, היא מגוחכת.
זו נקודת המוצא שלי, בבואי לדון בהתבטאותו של שר החינוך, הרב שי פירון בנדון, ובהתנפלות עליו. כזכור, השר ביטא, בראיון לעיתון הדתי "בשבע", תמיכה חד משמעית ובלתי מסויגת בשוויון זכויות מלא לזוגות חד מיניים; בזכויותיהם הכלכליות השוות, בזכויותיהם לזוגיות ובזכותם להורות. ובאותו ראיון הוא הסתייג מהגדרתם כ"משפחה", והציע להגדירם כ"ברית שותפות". ועל כך, פרצה מהומת אלוהים.
איני שותף להתנפלות הזו. שי פירון הוא יהודי דתי אורתודוכסי, רב וראש ישיבה לשעבר, שהינו חלק מציבור שעד לאחרונה ראה בחד-מיניות את הדבר הנתעב ביותר, המוקצה יותר מכל מחמת מיאוס, והיום מתחוללת בתוכו תמורה מהירה וחיובית של היפתחות והכרה, המעוררת מחלוקת עזה בתוך הציבור הדתי לאומי. יש לי הערכה רבה לשי פירון, שקם בגלוי ובאומץ, ומצדד במלוא הזכויות לחד מיניים, וזו העמדה הפוליטית שהוא מייצג בכנסת, בממשלה ובציבוריות הישראלית.
השקפתו בנוגע למהות המשפחה היהודית, אינה מאפשרת לו להגדיר את המשפחות החד-מיניות בתואר "משפחה". כאמור, אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. אבל האם העמדה שלו אינה לגיטימית? האם זו עמדה שאסור שתשמע? האם זו עמדה שאסור לשר חינוך להשמיע?
ההתנפלות על פירון והדה-לגיטימציה להיותו שר חינוך, היא עריצות בשם הליברליות. היא ניסיון לשלול מראש כל דיון וכל עמדה אחרת ולהלך אימים על אנשים מלבטא את דעתם השונה. עריצות בשם הליברליות היא עריצות לכל דבר, ואין לה דבר וחצי דבר עם ליברליות.
שמעתי בראיון לגל"צ את כתב "הארץ" אור קשתי, המנהל ציד מכשפות נגד פירון מיום היבחרו לתפקיד, בשל עצם היותו דתי, המשך לציד המכשפות שניהל נגד יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר ד"ר צבי צמרת בשל היותו ציוני – ובו הוא מנסה לבצע סיכול ממוקד לפירון, והכול בשם הליברליזם, כביכול. הוא הזכיר שהנושא השנתי של משרד החינוך הוא "האחר הוא אני," ואיך השר שבחר בנושא מתבטא באופן כזה?
באמת, שי פירון, שאימץ ילד הסובל מנכות קשה ביותר ונזנח בידי הוריו שלא יכלו להתמודד עם ילד כזה, זקוק לשיעור מאור קשתי אודות היחס לאחר... מן הראוי שאור קשתי ושכמותו יבחנו את עצמם, האם הם עומדים באמות המידה הבסיסיות בנוגע ליחס לאחר, כאשר האחר הוא, למשל, דתי? או אם האחר הוא, רחמנא לצלן, מתנחל?
בטרם יציע אור קשתי להוציא את המִשְׁנָה אל מחוץ לחוק, אני מרשה לעצמי לצטט מתוכה: "טול קורה מבין עיניך."

2. צרור הערות 29.6.14

* הבשורה החשובה ביותר שיצאה מוועדת גרמן, היא הבשורה שלא יצאה ממנה: נכשל הניסיון להחליף את הרפואה הציבורית בישראל ברפואה חזירית. זו בשורה טובה לחברה הישראלית. בסופו של דבר, אפילו גרמן עצמה הצביעה נגד המגמה שניסתה להוביל.
העיקרון של הרפואה הציבורית, הוא אחריות לבריאותם, לחייהם, לאיכות חייהם של כל האזרחים, כמחויבות המוסרית של המדינה לאזרחיה. אי אפשר לקיים את המחויבות הזו, אלא על בסיס ערכי השוויון והערבות ההדדית. העיקרון של הרפואה הציבורית, הוא שכל אזרח משלם מס בריאות על פי יכולתו (גובה השכר שלו) ומקבל שירותי בריאות על פי צרכיו. כלומר: אם אני עשיר ממך והניתוח שלך דחוף משלי, אתה תנותח לפניי, למרות שאני יכול לשלם יותר. כך ראוי לקיים מערכת בריאות במדינה המושתתת על מוסר הומניסטי, על מוסר יהודי, על ערכים של צדק ושוויון ערך האדם. בג'ונגל הדרוויניסטי– אין צדק אלא כוח. החזק שולט. מי שיש לו כסף, יחיה, ייהנה מבריאות טובה ומי שאין לו, ייזרק לכלבים. הרעיון של שר"פ, הוא התגלמות החזירות – להשתמש בתשתיות שהקימה המדינה כדי לקיים את הרפואה הציבורית, לצורך מתן שירותי בריאות לעשירים, תמורת תשלום שישולשל לכיסם של טובי הרופאים, על חשבונם של אזרחי ישראל שאין להם את היכולת הזאת. וזאת, בתירוץ שהשר"פ יכניס כסף למערכת (שקר) ויהיה לטובת כולם. כפי שראינו ב"הדסה".

* הנשיא אובמה בשיחתו עם הנשיא פרס: "אני לא אזוז מילימטר מהסיוע הביטחוני לישראל ומשיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני." ואכן, תקופת כהונתו של אובמה היא אחד מירחי הדבש המוצלחים ביותר, מבחינת הסיוע האמריקאי לישראל ומבחינת שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות.
עובדה זאת, אינה מתיישבת עם שני נראטיבים, או ליתר דיוק מיתוסים, הנפוצים בישראל. האחד, הוא שאובמה הנו נשיא עוין לישראל, איסלאמיסט, אוהד "האחים המוסלמים" וכיו"ב. והשני, הוא שמדיניות ישראל בנושא הפלשתינאי והיחס העוין של נתניהו לאובמה הביאו לקרע חסר תקדים בין המדינות, לנתק, לעוינות, לשפל וכן הלאה. שני המיתוסים הללו, הנם נראטיבים מגויסים לאינטרסים פוליטיים, ושניהם מנותקים מן המציאות.
המציאות היא, שבין ישראל וארה"ב קיימת ברית אמיצה, שהנה שילוב של אינטרסים משותפים אך יותר מכך, של ערכים משותפים, ערכי הדמוקרטיה, החירות. השותפות הזו חזקה יותר מכל זהות של מנהיג ישראלי או אמריקאי זה או אחר, יותר ממחלוקות אלו או אחרות בין המדינות ויותר מרמת הכימיה בין המנהיגים. כל הנשיאים האמריקאים ב-50 השנים האחרונות, זולת קרטר, הם ידידי ישראל.
ידידות ושותפות אינטרסים בין מדינות, אין משמעותה זהות עמדות. יכולות להיות מחלוקות בין מדינות, ואף על פי כן, ישררו ביניהם יחסי ידידות איתנים. הברית הערכית והאסטרטגית בין ארה"ב וישראל, הולכת ומתהדקת עם השנים, חרף העובדה שמאז מלחמת ששת הימים, קיימת מחלוקת עמוקה בין המדינות בנוגע לשאלת גבולותיה של ישראל. רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים של ישראל, אך הוא ניסה לכפות, באמצעות "תכנית רייגן", נסיגה ישראלית לקווי 49' והטיל סנקציות על ישראל לאחר סיפוח הגולן. למעט בוש הבן, כל נשיאי ארה"ב צידדו בנסיגה ישראלית מלאה, או לכל היותר עם תיקוני גבול קלים. וחרף המחלוקת העקרונית הזו, הידידות בין המדינות התחזקה.
היו רק שלוש תקופות שבהן היתה זהות עמדות בין ישראל לארה"ב בסוגיה הטריטוריאלית. בתקופת קלינטון וברק, כאשר ברק התנתק מעמדותיה של ישראל ואימץ את עמדות ארה"ב. בתקופת שרון ובוש הבן, כאשר בוש התנתק מעמדותיה של ארה"ב ואימץ את עמדות ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמך בוש. ובתקופת אובמה ואולמרט (תקופה שארכה חודשיים ועשרה ימים), כאשר אובמה נטש את עקרונות מסמך בוש, ואימץ את עמדות אולמרט, שנתן לבוש סטירת לחי מצלצלת, בוותרו במחי יד על מסמך בוש, והציע לפלשתינאים נסיגה מלאה.
בין אובמה ונתניהו קיימות מחלוקות עמוקות בסוגיה הפלשתינאית ובסוגיה האיראנית, ואולי גם הכימיה ביניהם אינה מלבבת. אך הידידות בין המדינות נותרה יציבה ואיתנה. הפגיעה העיקרית בישראל, אינה נובעת מעוינות לישראל, אלא מכישלונו החרוץ של אובמה במדיניות החוץ, הנובע מעיוורון מדיני ומדיסאוריינטציה בהבנת העולם. אולם הנזק לישראל, כתוצאה ממדיניות זו, בטל בשישים לעומת הנזק לארה"ב.

* דאעש עלולה להתפשט לירדן, והכותרות כבר מדברות על התערבות צבאית אפשרית של ישראל כדי להציל את הממלכה ההאשמית. ואני תמה, האם לא למדנו את לקח לבנון? האם לא למדנו שאין לנו מה להתערב במלחמות לא לנו? האם לא הבנו שלא אנו בוחרים את השכנים שלנו ולא אנו קובעים את שלטונם? הרי כל התערבות שלנו רק תגביר את השנאה כלפינו ותזיק למי שאנו רוצים לסייע לו.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית מפותחת ומתקדמת, אי בים של דמים ורשע. זאת המציאות, לצערנו. עלינו להיבדל ממרחב הדמים שסביבנו ולמקד את מאמצנו בחיזוק הפנימי של ישראל בכל המובנים – חברתי, כלכלי, חינוכי, מדעי, ביטחוני ומדיני. תפקידו של צה"ל הוא להגן על מדינת ישראל ולא לנהוג כמעצמה אזורית המתערבת בעניינים הפנימיים של הערבים. עלינו להבטיח גבולות בני הגנה, כלומר שקו העצירה של דאעש יהיה הירדן ולא כביש שש.

* ישראל חריגה בתוך מרחב הדמים שבו היא חיה. היא חריגה כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא ברור במה היא חריגה יותר – בהיותה יהודית יחידה או בהיותה דמוקרטית יחידה.

* אורי משגב מספר במאמרו ב"הארץ" על מכתב שקיבל מבן 17, הקורא באופן קבוע את מאמריו, ובעקבות זאת מתייעץ איתו האם להתגייס. עצם העובדה שאורי משגב (!) הוא דמות שבני נוער, ואף אם זה רק נער אחד, רואה בו מנטור שראוי להתייעץ אתו על משהו, היא תעודת עניות לחברה הישראלית, בחינת "אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים."
ומה תשובתו של משגב? כמובן, הסתה לעריקה, כלומר לסרבנות המונית לשרת בשטחים, כלומר סרבנות לפעילות הביטחונית האמתית, כלומר עריקה מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. הרי תמיד יהיו אחרים שיקריבו את חייהם כדי לאפשר למשגבים למיניהם להמשיך להסית נגד מדינתם ובעד אויביה. משגב התייאש מהדמוקרטיה, ואינו סבור שבדרך דמוקרטית ניתן להשפיע על דרכה של המדינה, ולכן הוא מסית למרוד בדמוקרטיה, במדינה, בממשלה הנבחרת.
פשקוויל נפסד של איש נקלה.
משגב השיב לנער, שמכתבו הגיע אליו בעיתוי נכון, בעיצומו של המבצע "להחזרת החטופים". המירכאות במקור. כלומר, מבצע שנועד להחזיר ילדים שנחטפו בידי אויב ברברי, הוא בעיני משגב התגלמות אקיבוש האכזר, שיש לערוק ממנו.

* בעקבות הפעלת המזגנים, שורר שרב כבד. לוגיקה מוזרה? הנה, ציטוט מ-ynet: "בעקבות החיסול חודש ירי הרקטות מעזה."

* מבלי להקל ראש בחומרת המחדלים במוקד המשטרה ובמוקד מד"א, אין ספק שהגורם העיקרי לכך הם המתיחות, מעשי הקונדס וקריאות השווא שמתקבלות מדי יום במוקד. זהו קונדס הגובה חיי אדם, וחובה להילחם בו. השבוע נעצרו נערים בפתח-תקווה, החשודים שבדו את חטיפתם. מן הראוי שהם יענשו בכל החומרה, למען יראו וייראו. מדובר בפיקוח נפש.
כמובן שאין בכך כדי לפטור את המוקדנים מאחריותם להתייחס בכל הרצינות ובכל המקצועיות לכל פנייה. איני מקבל את האמירה שמדובר בתסמונת הש"ג. הש"ג הוא הרמטכ"ל של השער במשמרת שלו, ואין הוא רשאי להיות ראש קטן כי הוא "רק ש"ג."

* אם לא נחסל את השחיתות, תחסל השחיתות אותנו. המלחמה בשחיתות היא מלחמת קיום. השופט דוד רוזן, ששלח את גדול המושחתים במדינת ישראל למקום היחיד הראוי לו, הוא גיבור לאומי, גיבור המלחמה בפשע ובשחיתות. קמפיין הדה-קרדיטיזציה כלפי רוזן, הוא מלחמת מאסף של השחיתות, שהחברה הישראלית גמרה אומר למגר אותה.

* מאה שנה מלאו למלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראה שהטביעה את האנושות בדם. סבא שלי לחם ונפצע במלחמה, בצבא האוסטרו-הונגרי. מי ירה בו? אולי יהודי? אולי הוא ירה ביהודים?
מלחמת העולם הראשונה היתה גם מלחמת אחים יהודית. יהודים רבים השתתפו בה, בצבאות השונים, בצבאות שלחמו אלה באלה. זהו ביטוי טראגי של הקיום האנומלי של העם היהודי בגלות. הציונות והקמת מדינת ישראל, הם התשובה לטרגדיה הזו.

* בתום מלחמת העולם הראשונה ולאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, חולק עור הדוב שניצוד, ונקבעו הגבולות הבינלאומיים. הגבולות הללו, שנבעו משיקולים אינטרסנטיים של מעצמות הקולוניאליזם האירופי, היו שרירותיים לגמרי, ללא כל היגיון היסטורי, גאוגרפי או אתני. כך נוצרו מדינות לאום, של לאומים מלאכותיים. אין לאום סורי, אין לאום עיראקי, אין לאום ירדני. היום אנו נוכחים בכך, כאשר המדינות הללו מתרסקות לגורמים ומתפוררות לרסיסים, באין דבק אמתי המלכד אותן.

* גם הצהרת בלפור היא במידה רבה תולדה של מלחמת העולם הראשונה. בימים שבהם ניתנה, התרחשה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מעצמת העל הקומוניסטית התפוררה ומצאה את מקומה בפח האשפה של ההיסטוריה, כיוון שהתבססה על שקר. המהפכה הציונית, הקימה מדינה מפותחת ומתקדמת, מודרנית וחזקה, כיוון שהתבססה על אמת. המדינות הערביות המלאכותיות שעוצבו על שולחן שרטוט של פקיד צרפתי ופקיד בריטי, מתפוררות, מאחר והתבססו על כזב. מדינת הלאום היהודית הולכת מחיל אל חיל, כיוון שהיא מבוססת על אמת. המהפכה הציונית אינה רק הצודקת במהפכות, היא גם המוצלחת שבהן.

* "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן והניח את הראש מתחת לגרזן" (חיים חפר, "אדוני השופט").
"איבדתי שיווי משקל, נפלתי על קייליני. פגעתי בו עם הפנים שלי" (לואיס סוארס, בשימוע בפיפ"א).

* במלאת עשור למותו של אריק לביא, שודר בגל"צ ערב מחווה לזכרו, שהוקלט במלאת שלושים למותו. ערבים דומים נערכים לזכרם של יוצרים כמאיר אריאל, נעמי שמר וסשה ארגוב, אלא שבניגוד אליהם, גדולתו של אריק לביא היא כאמן מבצע. אריק לביא היה זמר גדול – בעל יכולת קולית נדירה, חוש קצב יוצא דופן, כריזמה בימתית ייחודית, שרמנטיות. בניגוד לערבי הוקרה ליוצרים, שבהם אמנים שונים מיטיבים לקחת את שיריהם למחוזות חדשים, בעיבודים ובביצועים מקוריים, המשותף לשירים של אריק לביא, שאותם כתבו יוצרים שונים ומגוונים, הוא שאת כולם שר אריק לביא עצמו. קשה היה שלא להשוות את הביצועים במופע למקור, וההשוואה אינה לטובת החידושים, בלשון המעטה... זה היה כמו ערב מחווה לאלוף העולם בקפיצה לגובה, בביצוע קופצים מוכשרים שאינם יכולים להגיע לשיא שהוא קבע.

* ביד הלשון: עשר שנים חלפו, מאז מותה של נעמי שמר, באמצע התמוז. נעמי שמר אהבה את העברית, ידעה עברית, פלירטטה עם העברית. כתיבתה הייתה רב משלבית – היו בה זה לצד זה משלב גבוה ושפת רחוב וסלנג. היא היטיבה לשוחח בשיריה עם המקרא, חז"ל, התפילה וסיפורי חסידים, עם שירת התחייה והשירה העברית החדשה, ועם העגה העממית.
נעמי שמר היתה חברה באקדמיה ללשון עברית. העברית שלה הייתה רהוטה ומדויקת ובעיקר עשירה. היא השכילה להבין שיופיה של השפה הוא בראש ובראשונה בעושרה, והעושר כולל בתוכו את הסלנג. שליחותה הלשונית לא היתה נוקדנות חמורת סבר, אלא העשרת השפה בחיוך ובקריצת עין. היא אהבה את העברית המדוברת, כינתה אותה בשם החיבה "דִּבְּרִית" ושיבצה אותה בשיריה.
דוגמאות לשילוב הסלנג בשירתה ניתן למצוא בשירים רבים. אציג שלוש דוגמאות, מתקופות שונות ביצירתה:
ב"שיר השוק", משנות ה-60 היא כתבה: "על כן שתה ואכול / ושמח ביין / היום צעיר אתה / מחר תזקין. / הן רק היום בזול / ומחרתיים / על הסכין, על הסכין."
יש בשורות הקצרות הללו גם שיחה עם מקורות ישראל, ספר ישעיהו: "אכול ושתו כי מחר נמות" וכן "ויאמר אליהו לאחאב עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם," גם שפה גבוהה – "תזקין" ובאותה נשימה, שפת השוק: "על הסכין."
את השיר "גג" משנות ה-80 היא פתחה בשורות: "גנוב על העיר הזאת / נעול עליה / שפוט שלה לכל חיי / לכל חייה / אז למה היא לא נותנת לי / היא לא נותנת לי / היא לא נותנת לי גג."

ומשנות האלפיים, אחד משיריה האחרונים הוא "המעיל":

"החברים שלי עשו לי מעיל
מעיל בלתי רגיל
הוא עוטף את הכתף והוא מסתיר את הגיל
מעיל בלתי רגיל

הוא מחמם בחורף, הוא מצנן בקיץ
לפעמים הוא אוהל, לפעמים הוא בית
והצבעים שלו הם קשת בענן
מעיל שחבל על הזמן."

באמת, חבל"ז.

אהוד: הביטוי "חבל על הזמן" במובנו העדכני, לחיוב, הוא אחד השנואים עליי ביותר בשפה העברית, גם כי אינו מאפשר להשתמש בו במובנו המקורי, לשלילה. אני לא משתמש בו והוא מעביר בי תחושה של בחילה לשונית ורתיעה מטמטום פושה – כאשר אני שומע אותו מפי מישהו אחר.