בהוצאת שרברק, 1989
מתוך ספר נידח ומדוייק
שאינו מוכר אפילו בפתח תקווה
וכמובן שלא בבתי הספר שלה

ביכורים ראשונים בירושלים

התבואה של השנה הראשונה עלתה יפה. מתיישבי פתח-תקווה החליטו להעלות ממנה מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, וכן להביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם התגוררו בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם עוּבּדו בה כפי שעובדו אותה שנה, במשותף, כל חלקות הקרקע של נחלת קסאר.
זה היה לקראת חג השבועות, חג הביכורים. שיירה של גמלים, עמוסים כל אחד, משני צידי דבשתו, שׂקיים גדולים גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים, העלתה אבק בעשותה דרכה מפתח-תקווה לירושלים. הגמלים קושטו בפעמונים, כפות תמרים וגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נשאו כולם את הכתובת:
"פתח-תקווה"
בראש השיירה, על גבי חמורים, רכבו אחדים מבני-החבורה; שזופי-פנים, לבושים בגדי איכרים ונראים כאילו נולדו לעבודת השדה וכבר הרגילו גופם לשמש ולרוח, לגשם ולקור – וחיוורון הפנים הירושלמי, זה תפארת האברכים של "כולל אונגארן" וישיבות אחרות, נעלם מהם כלא היה.
בשכונה החדשה מאה שערים, שהיתה בנוייה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, פינו בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשׂרות. יהודים רבים יצאו מבין חומות הרובע, בעיר העתיקה, לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים שבה שבים ומביאים, לראשונה מאז נחרב בית המקדש, איכרים עבריים מעשׂר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.
השיירה פסעה לאיטה לעבר הבית, החמָּרים השמיעו קול חרחור, הגמלים נענו והוברכו בזה אחר זה ליד בור המים הגדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סקרו בהשתאות את שפעת היהודים שחבשו מגבעות שחורות, עגולות וגדולות, והיו לבושים בחלוקים מפוספסים וכהים. הללו סבבו את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, בדקו ומישמשו במטענם, כלא-מאמינים. השׂקים הגדולים הוכנסו פנימה על כפיים, בזמרה ובריקודים, כאילו היו ספרי-תורה.

עוד קודם לכן שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים:

"קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"

עתה קיבל כל חבר וחבר, מאלה שנשארו לגור בירושלים והיו בעלי "נוּמֶרִים", אלה החלקות של אדמת פתח-תקווה – את חלקו היחסי בתבואות. היו שהחזיקו ב"נומרים" אחדים, וקיבלו יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאו ונתאספו בעקבות הכרוז, חולקו המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומֶרִים".
לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היתה אחרת מכּל ה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכה סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן ישבו המארחים, ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, והוזמנו אליה הרבה מנכבדי העדה בירושלים. בחוץ נקהלו יהודים רבים שלא נמצא להם מקום בתוך הבית, והאזינו, כשהם מסתפקים בלעיסת השיריים מן הכֵּרה שערכו המתיישבים, או, כפי שנקראו – "אחינו הקולוניסטים".
שלושה ימים רצופים נמשכה החגיגה, הושמעו ברכות, אך היתה להתכנסות גם מטרה מעשית: ר' דוד וחבריו לא ויתרו עדיין על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, זו נחלת טַיַּאן המשתרעת מן הגבעה עד לירקון. הם ידעו כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו למייסדים, כי ההתיישבות כדאית וגם אפשרית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספים בקניית האדמות. הצלחת היבול של השנה הראשונה היתה התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.
כיצד התייחסו עתה יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיו אותן שנים בעוני רב. כספי החלוקה ניתנו בצמצום ורק הקרובים לקערתה יכלו להתקיים בכבוד. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה נטעה עכשיו תקוות גדולות בלב ירושלמים רבים – שהנה נמצאה להם דרך-פלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה היו רחוקים קודם-לכן מרעיון יישוב ארץ-ישראל, חסרי ידע וניסיון בחקלאות; חלקם, לפני חודשים לא רבים, אף השתתף בטקס החרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.
אבל עתה, לאחר שהודיעו מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, הצטופפו אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמו לקניית ה"נומרים", ומי שנכלל ברשימה היה בעיני עצמו כמוצא שלל רב.
שמחים וטובי-לב חזרו המתיישבים, אחרי החג, לפתח-תקווה. הם לא שיערו לעצמם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה בתוך שנתיים ימים בלבד.

*
שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקִיצהּ. למרות רושם ההצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, היה מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צריך לנכות את ה"עֻשֻׁר", מס המעשׂר לממשלה התורכית. לשחד את המַאְ'מוּרִים המושחתים, אלה הפקידים שהיו חוכרים את גביית המס, מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר – וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא יִשהו זמן רב מיד במושבה, כי מנהגם היה להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.
דרכם של המא'מורים היתה להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחלת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עֻשֻׁר" – נהגו לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא יעלימו מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת-אפיהם – היה לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את כל צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח ש"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.
ליד המא'מורים היו פועלים סרסורים שהיו באים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, וָלא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.
כך היו המא'מורים מרוויחים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהיו לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר היה גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם היה לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שהיו מוכנים לבלות בכפר עד התחלת ימי הגשמים.
איכרי המושבה הגרמנית שׂרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם היתה מוכנה לדיש – היו מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן במושבה. אם סירבו המא'מורים להסדר – היה הקונסול הגרמני מזהיר אותם, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.
ר' דוד החליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משׂרונה. הוא הזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הגיעו, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – קיבלו הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, האכילום והשקום.
באמצע הסעודה, קם ר' דוד ואמר: "ברוכים הבאים בצל קורתנו. מכירים אתם אותנו, הפראנג'ים, שבאנו מאירופה והננו נתיניו של סגן-הקונסול האוסטרי ביפו, מר פַּאסְגַל ירום-הודו, ויש לנהוג עימנו במס ה'עֻשֻׁר' כשם שאתם נוהגים עם הגרמנים בשרונה."
שני המא'מורים עזי-המצח, הם וסרסוריהם, הודיעו מיד שאין הדבר בא בחשבון, יש לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ואם לא – לא ירשו לפתח-תקוואים לדוש, ויהא עליהם להתענות עד בוא הגשמים.
אך יצא הדבר מפיהם, והנה עמד ר' דוד בן החמישים ושתיים על רגליו, הרעים בקולו עליהם וצעק:
"בקשיש אתם מבקשים ממני! הוֹי נבלים! הבה ואראה לכם בקשיש!" – ובדברו תפס את הכיסא שישב עליו, והתחיל מנופף בו לעברם, כמבקש לרוצץ את גולגלוֹתיהם.
המא'מורים, שלא ציפו לתשובה מוזרה כזו – נבהלו מאוד בראותם את אומץ-רוחו ודרך דיבורו בקול מושל. הם שאלו את יואל משה, שהיה באותו מעמד ותירגם עבורם את דברי ר' דוד לערבית: "מי האיש הזה אשר מעֵז להתנהג כך?"
"מה אתם שואלים אותי?" ענה להם. "שַׁאלו את כל השיח'ים והמוכתרים, היושבים סביבנו, והם יספרו ויגידו לכם. האיש הזה מכובד מאוד בעיני כל הקונסולים ביפו ובירושלים. הוא עשיר גדול ואדם ישר, וממשלת אוסטריה מכבדת אותו בכבוד גדול. שאלו את כל השיח'ים על הכבוד שחלק לו סגן-הקונסול מר פאסגל מיפו, והקונסול הכללי גראף קאבוגה מירושלים, כשבאו לבקר אותו."
הדברים עשו את שלהם. המא'מורים, שחשבו תחילה לאסור את ר' דוד ולהובילו עימם ליפו, כדרכם עם כל השיח'ים הממים את פיהם, כבשו את כעסם והחלו לדון בשקט וביראת-כבוד על הסדר תשלום המס. רק לאחר שהשתוו עימו על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, האיר להם ר' דוד פניו והם נפרדו לשלום.